אנו, ילדי הכפר, הכרנו בדרך-כלל את כל תושביו. אהבנו את החגים והמועדים, שבהם התכנסו כל תושבי הכפר בבית-הכנסת לתפילה החגיגית. מדי פעם שלחו צביטה בלחיו של מי מאתנו, ופעמים הזעיפו גבות לשובב שבחבורה. כמחופשים נראו בעינינו זלמן הדוור, מוטקה החלבן, יחזקאל העגלון ושאר בעלי-המלאכה, חבושים במגבעות החגיגיות ולבושים בגדי חג הדורים. עובדה זו הוסיפה נופך וחגיגיות לאווירת החגים של הכפר הקטן, שכולם מכירים בו את כולם.

איש אחד היה שונה שם מכולם. לא מכיר ולא מוכר, לא מעורב ולא מתערב, מרוחק. מעולם לא חייך אל אחד מאיתנו, אך גם לא הזעיף את פניו. גופו היה צנום מאוד. שיער שחור ומדובלל עיטר את פניו המיוסרות. עיניו תמיד כמתרוצצות בחוריהן, כמו מפחד מפני דבר- מה. ובעיקר תמיד שותק, שותק, שותק.

משונה מעט, אבל אינני מצליח להיזכר בשמו. בעצם, נדמה לי שאיש לא קרא לו בשמו. קראו לו 'המוזר', 'השתקן'. פעם ניסו הילדים להתל בו, לרדוף אחריו, אולם מצידו לא היתה שום תגובת נגד, וכבר לא היה טעם למשובותינו ועזבנוהו לנפשו.

שמועות אמרו שהוא ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו מול עיניו ומאז הוא שותק. שמועות אחרות סיפרו על היותו גר-צדק... כך או כך, במשך השנה כולה היה נשכח מעינינו. אך פעם בשנה היתה דמותו מסקרנת מחדש את כולם, ושוב היו הכול שבים לעסוק בו, בשתקן זה.

זה היה קורה ביום-הכיפורים, בתפילת שחרית, שנה אחר שנה.

כשתפילת הקהל נדמית כהמיה חרישית, צעדי המתפללים אינם נשמעים בשל נעלי הגומי שלרגליהם, וכשה'קיטל' ועליו הטלית שבו מתכסה כל אחד מהקהל מדמה את בית-הכנסת לסיעת מלאכים המשמשים בקודש, פתאום, מתוך הדממה הזאת, מתוך אווירת הקודש המיוחדת הזאת, היתה פורצת זעקת-אימים נוראה מכיוונו של השתקן התמהוני. זה היה תמיד באותו הקטע, כשהחזן הגיע לפיוט "אנא סלח נא, פשע ועוון שא נא, וכוחך יגדל נא, קדוש".

באותה שעה היה השתקן פורץ בזעקה נוראה: "קדוש, אנא, פשע ועוון". זו היתה זעקה שכולה שברון-לב, בקול בכי ומלווה באנחות רוויות כאב. "אוי-אוי" ארוך היה מתלווה למלותיו הקבועות...

גופו הצנום רטט תחת טליתו, ונראה היה כי אם ירפה מאחיזתו בשולחן שלפניו, יצנח חסר- אונים וייפול תחתיו. גם כשהקהל היה מסיים את הפיוט, עדיין היה רועד כולו מהזעזוע הנפשי ופניו היו אדומות כלהבה.

היתה זו הפעם האחת והיחידה בשנה ששמענו את קולו. זעקה זו צימררה אותנו, הילדים. בכיו קורע-הלב של האיש המבוגר, הזיל דמעות גם מעיניהם של מבוגרים אחרים, והשאיר אותנו המומים ובהולים.

נקפו שנים. אינני עוד ילד. גם הכפר כבר איננו כפר. אולם מקרה שאירע לי בדרכי היום- יומית לעבודה החזירני כעשרים שנה אחורה, אל הכפר הקטן.

זעקת-אימים וחריקת בלמים עזה גרמו לי לעצור בדרכי הרגילה. הפניתי ראשי, וראיתי כי מכונית עצרה בחריקת בלמים מול איש קשיש, שכנראה ניסה לעבור את הכביש הסואן מבלי להביט לצדדים.

אנשים מיהרו לעזור לו, לזקן, ולהעבירו אל המדרכה הסמוכה. לא המשכתי בדרכי. זעקתו של האיש הוסיפה להדהד באוזני. הצעקה מוכרת לי, שמעתי אותה פעם. הקול הזה גרם לפרפור-מה בבטני... מצאתי את עצמי עומד מול הזקן.

הכרתיו מיד. זה היה השתקן מהכפר שלי. הוא עמד לבדו על המדרכה, כולו רועד מפחד, ועיניו מתרוצצות בחוריהן, אותו מבט. ניגשתי אליו וללא היסוס הושטתי לו את ידי: "בוא סבא, נלך", אמרתי לו והושבתיו באחד הספסלים הקרובים. מיהרתי לקנות לו כוס משקה, והוספתי לשבת לידו עד שיירגע. הוא, כדרכו, שתק.

"במה אוכל לגמול לך על טובתך?", שאל פתאום מתוך שתיקתו הבולטת.

"בכך שתסביר לי את פשר צעקתך ביום-הכיפורים, 'קדוש, אנא, פשע ועוון'", נזרק מפי משפט, אשר מיד ביקשתי לשוב ולבולעו לתוכי. איך העזתי?! תגובת התדהמה של האיש, גרמה לי עוד יותר לחוש שלא בנוח.

לאחר שנייה התאושש ואמר: "אם כן, הינך מכירני, אז אספר לך".

והוא סיפר: "אצל הנאצים הייתי קאפו. הייתי אנוס, לא היתה לי ברירה. אך לא ניצלתי את מעמדי חס ושלום. תמיד חסתי וריחמתי על אחי היהודים ועזרתי להם בכל יכולתי. פעם נאלצתי לגעור באחד היהודים שהתמהמה לקום. הייתי מוכרח לעשות זאת, לטובתם של כל היהודים בבלוק. אולם לא נזהרתי די הצורך, לא עשיתי זאת מספיק בשקט, וגערתי הגיעה לאוזניו של קצין ס"ס שעמד בפתח. כששמע אותי גוער ביהודי, נכנס לבלוק, ובו במקום ירה בו והרגו. מאז מותו של אותו יהודי לא מצאתי מנוח לנפשי. עוויתי. חטאתי. פשעתי".

ולפתע זעק את זעקת יום-הכיפורים שלו. כך, בספסל, באמצע הרחוב: "קדוש אנא פשע ועוון". נרגע מעט, והוסיף בלחש: "ראשי תיבות של המלה 'קאפו'"...