היה זה במחנה-עבודה בסיביר, לשם נשלח ר' אהרון נ' בעוון 'פעילות מחתרתית נגד המדינה'. הפעילות ה'עויינת' התבטאה בכך שהיה יהודי דתי, שומר תורה ומצוות, ואף השתדל להפיץ תורה בסביבתו הקרובה. על 'חטא' זה נאסר ונשפט לעשר שנות גירוש למחנה סיבירי, ל'חינוך מחדש'.
פסח תש"ג היה בשנה השביעית לגירושו. בשנים הקודמות הצליח לקבל חבילות מהבית ובהן מצות ומצרכים כשרים לפסח, וכך התקיים בימי החג. גם בשנה זו קיבל עוד בתחילת חודש אדר מכתב מביתו, שבו הודיעה לו משפחתו כי נשלחה עבורו חבילה עם מצרכי הפסח ושידאג לקבלה.
עברו הימים והחבילה טרם הגיעה. ימים אחדים אחרי ראש-חודש ניסן באה אליו מפקחת מטעם 'מחלקת ההסברה הפוליטית'. היא היתה ממונה גם על הצנזורה ועל המכתבים והחבילות שקיבלו האסירים מדי פעם. עילת בואה אליו היתה כדי להכירו ולדעת אם עודנו מחזיק בהשקפותיו הדתיות. היא התעניינה אם הוא מקפיד על אי- עבודה בשבתות ובחגים ועל אוכל כשר. כמו-כן ביקשה לדעת מהי מצה.
ר' אהרון השיב בכנות על שאלותיה. היא ביקשה לדעת מתי יחול חג-הפסח. "בעוד עשרה ימים", השיב ר' אהרון.
"ומה תעשה אם לא יגיעו המצות לפסח?", שאלה המפקחת.
"אסתפק בתפוחי-אדמה", השיב.
"ואם לא יהיו לך תפוחי-אדמה?", הוסיפה להקשות.
"במקרה כזה לא תהיה לי ברירה אלא לרעוב", אמר.
"שמונה ימים?!", תמהה.
ר' אהרון הנהן בראשו ואמר: "אני מקווה, שבעזרת-ה' אוכל להחזיק מעמד".
הגיע הפסח והחבילה לא הגיעה. אין מצות ואין יין, אין ירקות ואין פירות. גם תפוחי- האדמה אזלו באותה תקופה. בליל הסדר הזמין אליו ר' אהרון שני יהודים נוספים שהיו במחנה. על השולחן פרשו נייר לבן, ובמקום יין מזגו ארבע כוסות תה.
לתדהמת הכול הוציא ר' אהרון שלוש מצות והניחן על השולחן. "יש לי, השגתי", סתם ולא פירש. כך ערכו את הסדר, עם מעט מצות ותה, כאשר קריאת ההגדה נעשית מתוך הזיכרון.
בליל הסדר השני כבר לא היו להם מצות. עתה יכול היה ר' אהרון לגלות את הסוד: "מאז היותי במחנה, נהגתי להותיר שלוש מצות לשנה הבאה. הרי לא יכולתי להיות בטוח שאקבל בשנה הבאה מצות טריות. ואכן, השנה לא קיבלתי, ויכולנו לקיים את המצווה במצות של אשתקד".
חבריו כעסו למשמע דבריו. "אילו היינו יודעים שאין לך עוד מצות, לא היינו אוכלים את פירוריך האחרונים", אמרו.
"לכן לא גיליתי", אמר ר' אהרון בחיוך שמח, "רציתי שגם אתם תקיימו את מצוות אכילת מצה".
"אבל מה יהיה איתך? ממה תתקיים שמונה ימים?", באה השאלה.
"ה' יעזור", השיב ר' אהרון.
עברו הימים. ר' אהרון הכניס לפיו רק חתיכות סוכר שהשיג. כוחותיו אזלו אט- אט. חבריו ניסו לשכנעו שיאכל חמץ, שהרי זה פיקוח-נפש, אך הוא התעקש.
באמצע הפסח באה המפקחת לבקרו בעבודתו. היא הבחינה בחיוורונו ובידיו הרועדות. "הבאתי לך משהו לאכול", אמרה והוציאה לחמנייה לבנה. ריחה כמעט גרם לו להתעלף. הוא הודה על הרצון הטוב, אך הסביר שבפסח אינו אוכל חמץ. היא הלכה מבלי לומר מלה.
למחרת באה שוב לבקרו. "הבאתי לך עוגות שאפיתי בעצמי. אתה מוכרח לאכול, אחרת תמות", ניסתה שוב. ר' אהרון דחה את ההצעה בנימוס אך בתקיפות. היא הלכה נרעשת כולה.
בימים האחרונים כבר לא היה יכול לרדת מהמיטה. חבריו הישקו אותו במים מתוקים, ומזה חי. באחרון של פסח כבר היה על סף עילפון. הוא ניסה לקחת את הסידור ולהתפלל, אך ראשו הסתחרר, וכשהתעורר מצא מולו אחות ממחלקת העזרה הראשונה של המחנה, שהזריקה לו חומר שגרם לו לחוש חום עז בכל גופו.
כך, בין עילפון להכרה מעורפלת, עבר היום. כשהחשיך, באו חבריו היהודים ובישרו לו שכבר יצא החג. הם הביאו לו כמה צנימים ותה והאכילו אותו בכפית, כשם שמאכילים תינוק. עברו עוד ימים אחדים עד ששב לאיתנו.
יום בהיר אחד נקרא ר' אהרון למפקד המחנה. בחדרו מצא את המפקחת, חיוורת כסיד. המפקד אמר, כי נודע לו שהמפקחת החזירה חבילה שהגיעה על שמו, ואחר-כך השמידה שני מכתבים שנשלחו מהבית, כדי שלא ייוודע לו שהחבילה הוחזרה. עתה הבין ר' אהרון מדוע המפקחת דאגה לו כל-כך. היא פחדה שמא ימות, ומותו ירבץ על מצפונה.
המפקד ביקש ממנו לחתום על כתב-תלונה נגדה, והבטיח שהוא עצמו ידאג שתיענש כדין. היא החלה לבכות ולהתחנן למען ילדיה, אשר אביהם מת במלחמה למען המולדת. "לא ממני תבקשי, אלא מהאיש שכמעט גרמת למותו", אמר המפקד בזעם.
ר' אהרון אמר, שניכר עליה שהתחרטה על מעשיה, ואף ניסתה לתקן את המעשה הבלתי-אנושי שעשתה. הוא מצידו, אמר, מוכן לסלוח לה.
"אתם אנשים מופלאים", אמר המפקד, ובזאת נסתיימה הפרשה. אבל הפסח ההוא לא נשכח לעולם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
