ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (בראשית מב,ח)

מה צריך לעשות אדם שמחפש את האמת ורוצה להתקרב אל הקב"ה? הוא רואה את כל השקר וההבל שמסביב והוא משתוקק לצאת מהמולת העולם ולדבוק בדברים האמיתיים והנצחיים - בקב"ה, בתורתו ובמצוותיו. הדרך הכי טובה, לפחות במבט ראשון, היא לברוח למדבר, להיות שם לבד עם הטבע ולעבוד את ה' בלי הפרעה.

ואכן, מוסבר בתורת החסידות¹, שמפני סיבה זו בחרו השבטים להיות רועי-צאן ולא עסקו במלאכה אחרת. הם לא רצו להיות קשורים עם כל המולת העולם הזה. העיסוק האידאלי מבחינתם היה מרעה הצאן, שאפשר להם להישאר מרוכזים בעולם רוחני עליון, בעולם של קדושה וטהרה.

דרך בלתי-אפשרית

והנה, אחי יוסף יורדים למצרים ופוגשים את יוסף אחיהם, השליט בכל ארץ מצרים, כפי שמספרת פרשת-השבוע. מתארת התורה את המפגש²: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". כמו כל עניין בתורה, גם פסוק זה, אף שהוא מובן בפשטות, טומן בתוכו גם משמעות עמוקה יותר:

השבטים, אחי יוסף, "לא הכירוהו" - הם לא העלו על דעתם, שאדם זה, שכל טרדות השלטון תלויות בו, יכול להיות אחיהם. הם לא יכלו לדמות בנפשם, שיכול אדם להישאר דבק בקדושה ובאלוקות, כשהוא שקוע כל-כך בעשייה הגשמית ובמעורבות בכל ענייני העולם הזה. לדידם, דרך כזאת לא הייתה אפשרית. לכן היו בטוחים שלפניהם איש מצרי.

לקדש את העולם

אך האמת היא, שיוסף הצדיק עמד בדרגה גבוהה הרבה יותר משל אחיו.³ גם בהיותו שליט על מצרים, כשכל עול הממלכה מוטל עליו, והוא נתון כל-כולו בהנהגת המדינה - נשאר יוסף הצדיק, יהודי הדבק בבוראו.

הוא היה מסוגל להיות קשור עם הקב"ה לא רק מתוך התבודדות ובריחה מעיסוקי העולם הזה, אלא גם בתוך קלחת העשייה. לכן אחיו "לא הכירוהו" - לא הייתה להם הכרה והשגה במדרגה כזאת. על-פי מושגיהם, לא היה אפשר להיות דבק בה' אלא מתוך התבודדות ומרעה-צאן.

יוסף נותן את הכוח

דרך זו של יוסף הצדיק עומדת בדרגה גבוהה יותר, משום שזו תכלית כל הבריאה. הקב"ה ברא את העולם כדי שיהודי יכניס בו אור של קדושה. אם היהודי מסתגר בדל"ת אמותיו או מתבודד במערה שכוחה, הוא אמנם יוצר לעצמו את התנאים הטובים ביותר כדי לעבוד את ה' בלי הפרעה, אבל העולם אינו מתקדש ואינו נקשר אל הקדושה האלוקית. להפך, הוא עצמו, בהתנהגותו זו, מחזק את הרושם, שהקב"ה והעולם הם שני דברים הסותרים זה את זה.

לעומת זאת, כשיהודי חי בתוך העולם וטרדותיו ואף-על-פי-כן חי כיהודי, מבלי לוותר ולהתפשר אפילו על קוצו של יו"ד - הוא מחדיר בכך את האור האלוקי לתוך העולם הזה. הוא מוכיח, שאפשר לנהל עסק ביושר, תוך שמירת שבת וחג וקביעת עיתים לתורה. הוא ממחיש לעצמו ולכל סביבתו, שאפשר להיות עסקן ציבורי המשרת את הציבור בניקיון-כפיים ובנאמנות, כפי שהתורה דורשת. וכך בכל עיסוק ועיסוק. היהודי הזה 'מכניס' את הקב"ה לתוך העולם, וזו תכלית השלמות.

אין זו עבודה קלה, אבל עם-ישראל כולו נקרא לעיתים בשם "יוסף"⁴, וממנו אנו שואבים כוחות להצליח במשימה זו - לא להישחק ולא להיכנע להמולת העולם, אלא למלא את השליחות האלוקית - להאיר את העולם באור התורה ומצוותיה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר 'שלחן שבת', מעובד על-פי לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 88)

----------

1) תורת חיים פרשת ויחי, דיבור המתחיל בן פורת יוסף.

2) פרשתנו מב,ח.

3) ראה לעיל באריכות, בשיחה על הפסוק "כי הפרני אלוקים בארץ עניי".

4) ככתוב "נוהג כצאן יוסף", תהילים פ,ב. וברש"י ומצודת דוד שם.