מעמד הר-סיני, שבו ניתנה התורה, חולל שינוי מהותי במציאות העולם. באירוע חד-פעמי זה התעלה העולם למצב שמתקרב לתקופת העתיד לבוא. הנחות-היסוד של העולם המוכר לנו התערערו, והאמת האלוקית זרחה בגלוי ובבהירות רבה ביותר.

שינוי זה במציאות העולם רמוז בפסוק "וכל העם רואים את הקולות". אומרים חז"ל: "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה". בפשטות נראה, שבשעת מתן-התורה היו הקולות נראים בעיניים ואילו המראות נשמעו באוזניים. אך הרי ידוע הכלל, שאין הקב"ה עושה ניסים לחינם - וכאן נעשה נס ששינה את טבע החושים, ולכאורה ללא כל תועלת?

התאמתות מוחלטת

חייבים אנו לומר, שיש בזה משמעות עמוקה יותר ושראיית הקולות ושמיעת המראות לא הייתה נס נפרד מההתגלות בהר-סיני, אלא זו הייתה תוצאה טבעית של המעמד הגדול הזה. מעמד הר-סיני העלה את עם-ישראל לדרגה גבוהה כל-כך, עד שראו את הנשמע ושמעו את הנראה.

הראייה היא כוח שמעביר דברים אל הנפש במוחשיות עצומה. דברים שאדם רואה בעיניו - הוא משוכנע באמיתותם בדרך שאין למעלה ממנה. יבואו מאה עדים וינסו להכחיש דבר שהאדם ראה במו-עיניו - לא יוכלו לו; הרי הוא עצמו ראה זאת! אולם חסרונו של כוח הראייה שהוא רואה רק דברים גשמיים. דברים רוחניים אינם נתפסים על-ידי הראייה.

לעומת זאת, כוח השמיעה הוא הכוח לקבל דברים מפי אחרים. אין בו המוחשיות וההתאמתות של הראייה. אדם השומע דברים עשוי להאמין בהם ועשוי שלא להאמין בהם. אף כשאין לו סיבה לפקפק במהימנות הדברים, אין הם מתאמתים אצלו כאמת מוחלטת ובלתי-ניתנת לערעור. אולם מצד שני, לשמיעה אין מגבלה גשמית, ואדם עשוי לשמוע גם דברים רוחניים דקים ומופשטים.

זה, אגב, טעם ההלכה האומרת: "אין עד נעשה דיין". הדיין צריך שיהיה מסוגל ללמד זכות על הנידון, וברגע שהדיין היה עד למעשה הפשע, נבצר ממנו ללמד זכות על הפושע. כל עוד הוא שומע על מעשיו מאחרים, גם אם העדויות ברורות וחד-משמעיות, עדיין יש בו הכוח ללמד עליו זכות, אך ברגע שראה את המעשים במו-עיניו, הוא חש את חומרתם בעוצמה רבה כל-כך, עד שאין ביכולתו למצוא לו צד זכות.

העולם קיים?

מצב זה גורם שהמציאות הגשמית, הנתפסת על-ידי כוח הראייה, מתקבלת בתודעת האדם כמציאות ברורה ובלתי-מעורערת, ואילו המציאות הרוחנית, שעליה אפשר רק לשמוע אך אי-אפשר לראותה בעיניים, נתפסת בעוצמה חלשה יותר. לכן אנו חשים היטב את המציאות הגשמית של העולם-הזה, אך לגבי הכוח האלוקי שמקיים אותה בכל רגע ורגע הננו נזקקים לאמונה ולהתבוננות. הצד האלוקי של הבריאה נתפס בצורה נחותה יותר לעומת המוחשיות שנתפס בה הצד הגשמי שלה.

אולם בעת מעמד הר-סיני התהפכו היוצרות: הדברים הרוחניים והאלוקיים, שהיו עד כה בבחינת 'נשמע', נתפסו בבהירות ובמוחשיות ("רואין את הנשמע"), כאילו נראו בעיניים ממש, ואילו המציאות הגשמית, שאותה אפשר היה עד אז לראות בעיניים, איבדה מתוקפה וממוחשיותה, כאילו הייתה דבר ששומעים עליו בלבד ("שומעין את הנראה").

בשעת מעמד הר-סיני התעלו בני-ישראל לדרגה כזאת, שהאמת האלוקית נעשתה לגביהם מוחשית וטבעית, ממש כמו שאנו רואים את השמים ואת הארץ. ולעומת-זאת, מציאותם של השמים והארץ הגשמיים נעשתה רופפת, עד שהיו זקוקים להוכחות כדי להבהיר לעצמם שזו מציאות אמיתית ולא אחיזת-עיניים (ראה לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 119).