מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

להלן שאלה שנשאלתי על-ידי אחד מאנ"ש בברינואה, צרפת, וזה לשון השואל:

ניסיתי לברר מהו מנהג חב"ד בעניית קדושה, בקטעי "לעומתם משבחים" ו"ובדברי קדשך", האם הקהל אומר אותם או לא. חקרתי ושאלתי אנשים רבים מהימנים, והעידו שהם ראו בבירור שהרבי היה אומר את כל הקדושה. הוא אמר את כל הקדושה, דהיינו כל החלקים, בלחש - באותו טון, ולא היה כל הבדל ביניהם.

בנוסף, היה הרבי מגביה עקביו ב"ובדברי קדשך" כמו ב"קדוש" ו"ברוך".

כפי שהבנתי, החלוקה ל'קהל' ו'חזן' בנוסח הקדושה שבסידור 'תהילת ה'', מקורה בטעות, כי בסידורים שלפני זה אין שום זכר לחלוקה כזאת. ולדוגמה - סידור 'תורה אור'.

הדבר המוזר הוא ב'כתר' שבתפילת מוסף: כאן כל הקהל אומר אותם (דרך אגב: "הוא אלוקינו" הוא קטע, שלפי מה שכתוב בסידור - רק החזן צריך לאומרו, ואילו הקהל אמור לשתוק!), אך בסוף 'כתר', כשמגיעים ל"ובדברי קדשך", פתאום כל הקהל שותק. ואינני מבין, מה ההבדל בין 'ובדברי קדשך' ל'הוא אלוקינו'?!

מכל זה נראה, שחלוקה זו היא המצאה של 'הבחור הזעצער', וחסידים הראשונים שלפני הדפסת סידור 'תהילת ה'' היו אומרים את כל הקדושה, כנהוג בכל קהילות ישראל.

תשובה:

כבר עסקנו בנושא זה ב'התקשרות' גיליון שיא, אך הפעם ננסה לבררו מחדש, וה' יגמור בעדנו.

א) מצוות ה'קדושה' לכתחילה היא, שהחזן יאמר: נקדישך/לעומתם/ובדברי, והקהל רק יענו: קדוש/ברוך/ימלוך, אלא שרשאים הציבור לומר הכול. ולפי הקבלה אומרים את כל נוסח הקדושה [וזה כולל הכול ממש. וכנראה זהו היסוד להוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בספר-המנהגים עמ' 9 לענות בפסוקי-דזמרה גם את ההוספות דשבת ויום-טוב, בניגוד לאמור בשו"ע אדמוה"ז ובסידורו] מילה במילה עם הש"ץ (אף-על-פי שמן הדין אם כל הציבור אומר זאת, אין צריך לומר מילה במילה [וכך נהוג בפועל]) - שו"ע אדמוה"ז סי' קכה ס"א.

ב) הספרדים וחסידי פולין אומרים הכול. למנהג הגר"א אין אומרים 'נקדש'. אך ברוסיה ובליטא נהגו העולם (לא רק חסידי חב"ד) שהציבור אומר בימות החול רק 'נקדישך/נקדש' ולא 'לעומתם' 'ובדברי' (כמ"ש אדמוה"ז בשו"ע ס"א, וכן המשנ"ב ס"ק א-ב), ובשבת אומרים את כל ההוספות (ובמשנ"ב כ' הטעם לזה, לפי שההוספות דשבת-קודש "אינו בכלל קדושה". וזה מסביר את הסיבה לאותה הנהגה שלא לומר גם ב'כתר' "ובדברי", על-אף שאומרים את שאר ההוספות. מאידך, בקצות-השולחן (סי' יט בבדי-השולחן ס"ק ה) פשיטא ליה שגם 'לעומתם' 'ובדברי' שבימות החול "אינם מנוסח הקדושה", ומה שלא שלל אדמוה"ז בשו"ע ובסידור את אמירתם במקום שאסור להפסיק כמו ששלל את ההוספות דשבת ויום-טוב, מבאר שהוא מכיוון שבלאו הכי אין אנו נוהגים לענותם בחול, ע"כ. על-כל-פנים - ברור לו שזהו מנהג חב"ד שנהג עוד בימי אדמוה"ז!).

ג) הנהגה זו, שהציבור אומר 'נקדישך' אך נמנע מאמירת 'לעומתם' 'ובדברי', היא להיפך מסברת הבית-יוסף בראש הסימן, שהבין דעת הטור כתשובת הרא"ש שאין הציבור אומרים 'נקדישך', אבל הסתפק אם אומרים 'לעומתם' 'ובדברי', והכריע שלא לאומרם, וכן כתב הדרכי-משה והמג"א, וכן משמע בשו"ע רבינו. ואף הט"ז ס"ק א שנחלק עליו בעניין 'נקדישך' ותמה מדוע לא לאומרו, כתב שכל-שכן שיכולים לומר 'לעומתם'. וזה מתאים לטעם הלבוש שהובא בפרמ"ג על הט"ז, ש'נקדש' הוא נוסח שאומר הש"ץ לקהל. אולם בערוך-השולחן ס"ב כן מסביר הנהגה זאת - מטעם שרק קודם הקדושה אנו מזמינים עצמנו, אבל בתוך הקדושה די בהכנת הש"ץ.

ד) בסידור 'תורה אור', כמו בסידורים הספרדים, אין כלל ציון של קהל/חזן בקדושה. כידוע, סידור 'תהילת ה'' הוא צילום מסידור 'סדר העבודה', וילנא תרע"א (ו"לא הספיק הזמן להגיהו כראוי"). ואכן, גם בסידורים אחרים נדפס ב'לעומתם' 'ובדברי' - "חזן", כמו ב'אוצר התפילות' שנדפס שם כמה שנים אח"כ. וכן הוא בסידור 'עבודת ישראל' (בער, רעדלהיים תרכ"ח) וב'סידור יעב"ץ' המקורי (אלטונא, תק"ה. הוצאת אשכול תשנ"ג) ששניהם בנויים על נוסח ומנהג אשכנז. ואכן, בשני האחרונים נדפס ב'כתר' על "אני ה' אלוקיכם" - "קהל וחזן", ועל "ובדברי קדשך" (כרגיל שם, וכמו על "הוא אלוקינו") - "חזן" בלבד. ובאור-זרוע סי' נ' הביא מנהג אחד שאין מפסיקין (-הש"ץ) בין "להיות לכם לאלוקים" ל"אני ה' אלוקיכם" (הובא גם בערוך-השולחן סי' רפו ס"ד. ואכן בסידורי וילנא, וכן בסידורי 'תורה אור', ה'רוסטובער' ו'תהילת ה'' הישנים אין כל ציון "קהל וחזן" אלא רק נקודה לפני תיבות אלו), ומנהג שני שהציבור מסיים "אני ה' אלוקיכם" (כבסידורים הנ"ל, וכן נהוג בין אנ"ש שזו ענייה נפרדת [גם בנגינת 'הוא אלוקינו' שלימד הרבי, וכן מוכח בספר-המנהגים דלהלן אות ט ס"ק ג], וכן הדפיסו בסידור 'תהילת ה'' החדש).

ה) אולי כיוון שלא היו תמיד עשרה שאמרו 'לעומתם' 'ובדברי' עם הרבי, אמר (הכול) "מילה במילה עם הש"ץ" כמבואר בשו"ע אדה"ז.

ו) לגבי דילוג (הגבהת העקבים) בקדושה, הנה הדילוג ב'קדוש' מופיע כבר במדרש ובס' היכלות, והדילוג ב'ברוך' ו'ימלוך' הוא קבלת השל"ה, כמובא בשו"ע רבינו (קכה,ג), ובכף-החיים (שם ס"ק יא) שולל דילוג ב'ברוך' ו'ימלוך' על-פי קבלת האר"י. ככל הידוע, הרבי דילג תמיד (רק כעונה, לא כש"ץ) ב'קדוש', ובשאר - דילג רק בשבת-קודש (והיו שינויים בזה. בוידיאו 'תפילה עם הרבי' דילג בכולן. וראה 'מנהגי מלך' עמ' 19 ס"ח, וביומנים).

ז) ב"הוא אלוקינו" נהוג אצלנו משום-מה שהציבור מנגן פעמיים: בעצמו - עם התיבות, וכשהחזן אומר - בלעדיהן, הניגון בלבד, אך למעשה אין שומעים את החזן (כשהרבי אמר, הקשיבו כמובן!). וצריך עיון (וגם אם הרבי סימן בידו פעמיים לנגנו, אולי היתה הכוונה רק לחזן שינגן, ולא לקהל).

ח) למעשה: א) הציבור צריך לומר גם 'לעומתם' 'ובדברי' (וגם ב'כתר'), הן בהתאם להוראת אדמו"ר מהוריי"צ בקשר להפסק, והן לפי הנהגת הרבי.  ב) "אני ה' אלוקיכם" שב'כתר', נאמר על-ידי הציבור כאמירה בפני עצמה, לאחר סיום החזן "להיות לכם לאלוקים".

ט) ואגב, בקשר לש"ץ:

1) הרבי החל בקול "נקדישך..." וכשהקהל סיים, המשיך "...ונעריצך..." עד גמירא. כמדומני שאמר בקול שהציבור שמע, גם 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך'. וראה בהנסמן להלן סוף ס"ק ג.

2) בקשר להנהגה הרווחת אצל רבים (ספרדים ואשכנזים) שהש"ץ מרכין ראשו ימינה ושמאלה באומרו "וקרא זה אל זה ואמר" (וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' קכה,ב שחיפש מקור לזה. ואגב, יש הנוהגים כך גם בקדיש, באמירת "בחייכון וביומיכון") - לא ראינוה כלל אצל הרבי.

3) "בקדושת 'כתר' - הש"ץ מתחיל אמירת 'שמע ישראל' ביחד עם הציבור, ויאריך באמירתו עד שהציבור מסיימים "להיות לכם לאלוקים", ואחר-כך יסיים הש"ץ את הפסוק בקול רם" (ספר-המנהגים עמ' 34, הוראת הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ). לכאורה הטעם הוא מפני שהש"ץ צריך לומר פסוק 'שמע' יחד עם הציבור (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' סח ס"ב), ומאידך אסור לומר פסוק 'שמע' פעמיים (כנפסק שם בסי' סא ס"ח). ובקצות-השולחן (סי' פג בבדה"ש ס"ק כב) הציע שיאמר זאת רק עם הציבור, כמו בהוצאת ס"ת (ובנעילה) שהש"ץ אומר 'שמע' והקהל חוזרין וא"צ לומר (גם) עמהם, עיי"ש ובס' אשי-ישראל פכ"ד הע' פב-פג.