נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1028- כל המדורים ברצף
	הנשיא מאחד הכול להפצת היהדות והמעיינות
	שומעים ומרגישים שמשיח עומד אחר כתלנו
	מהני מילי מעלייתא
	פרשת מצורע
	הלכות ומנהגי חב"ד

על מה התבטא הרבי "יש לי תאווה"... ומה ביקש מבחור שאיבד את תפיליו? * כיצד מקיימים מצות צדקה בשבת, ומה לגבי צדקה במוצאי-שבת? * טעם להדפסת ספרים לרגל י"א ניסן... * על מה התבטא הרבי שיש לחשוש מ"דרכי האמורי" * כיצד ביאר את שיגור מזוזה לגוי על ידי רבי יהודה הנשיא, ואיזה טעם-פנימי יש לבאר בדברי רבי יהושע בן פרחיה * רשימה נוספת בסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ה'תאווה' של הרבי...

בהתוועדות כ"ב מנחם-אב תשל"ג השמיע הרבי שיחה מיוחדת במעלת 'כולל אברכים', והתבטא אז (צוטט ב'התקשרות' גליון נ עמ' 15):

יש לי תאווה שיהיו אברכים שיהיו עסוקים בלהט בלימוד ("וואס זאלן זיך קאכען אין לערנען")

ביטוי זה יש להשוות למובא ב'תורת כהנים' ריש פרשת בחוקותי: "מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה".

מחילה לשם שמים

מעשה בנער יהודי בטורנטו שבקנדה שתפיליו נעלמו בבית-ספרו. אביו כעס על כך מאוד והנער ניצל את ההזדמנות לכתוב על-כך לרבי. הרבי השיב לו באיגרת לבבית אך ביקשו, כי מאחר שתיווצר שאלה של קיום מצוות הנחת תפילין שלא ברשות [על ידי מי שיגיעו התפילין אליו] – שימחול מחילה גמורה למי שנטלן... (בעקבות המאורע והמכתב התקרב הנער לחסידות ולרבי וכיום הוא מגדולי הלמדנים והחסידים).

ראוי לציין כי מעין זה מצינו במסכת סוכה פרק ד' משנה ד' (מב,ב): "ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיעו לולבי בידו הרי הוא לו במתנה".

וכן הובא ברוקח שיש לנהוג כך גבי מצה (הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז, ב"י או"ח סו"ס תנד).

דיבר טוב על ישראל...

בשיחת ליל ערב חג-השבועות תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1885) אמר הרבי:

כאשר פוגשים יהודי שלא חסר לו דבר... שייך עניין הצדקה על-ידי-זה שמקבל את פניו בסבר פנים יפות.

ועל דרך זה ביאר כ"ק אדמו"ר כמה פעמים אופן קיום צדקה בשבת-קודש, על ידי אמירת דברים טובים וסבר-פנים-יפות.

ולכאורה מעין מקור לכך ב'ספר החינוך' מצוה תעט:

"שכל המהנה את חבירו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים [=בדיבורים טובים], דברים נחומים בכלל מצוות הצדקה היא ושכרו הרבה מאד".

אחדות בארץ ישראל

בריבוי אגרות מכ"ק אדמו"ר (ראה גם כרך כא עמ' רפט) מדגיש הרבי שדרושה זהירות מעניין המחלוקת ובפרט בארץ-ישראל; והנה על אתר מפרש שם: "ובפרט... אשר חורבנה בבית שני היה אקמצא ובר קמצא".

ויש לציין לזוהר הק' (חלק ג' צג,א) על הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – כי רק בארץ ישראל הם יכולים להיות עם אחד – "ודאי, בארץ הם גוי אחד, עמה איקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו".

'שהחיינו' על ספרים

כמה וכמה מספרי תורתו של הרבי הופיעו לקראת י"א ניסן – יום הולדתו [כמו: לקוטי שיחות כרך א (תשכ"ב), ד (תשכ"ד) ה (תשל"ב) יו"ד (תשל"ה); ביאורים לפרקי אבות (תשמ"ב). ועוד] ואולי יש לומר שרצה רבינו לצרף זאת כסניף לעניין 'שהחיינו' ביום הולדת.

דהנה מצינו מחלוקת בעניין 'שהחיינו' על קניית ספרים חדשים: הרדב"ז (שו"ת ח"ג סימן תיב), מהר"י אישקפאה (בתשובה שבסוף שו"ת מהר"י בי רב סימן סב), ומהר"י אלגזי מחייבים. וכן הוא דעת מהר"ם מרוטנבורג (הובא במגן אברהם סימן רכג ס"ק ה).

אמנם המגן אברהם עצמו חולק על-כך וסבור כי "דווקא כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך, דמצות לאו ליהנות ניתנו" וראייתו מסימן כב (בטור-שו"ע) – שדווקא על טלית חדשה מברכין שהחיינו משום דסוף סוף הוי בגד, מה שאין כן על תפילין.

אך היעב"ץ פסק (מור וקציעה סימן רכג) כדעת הראשונים "שהגומר ספר שחיבר בחידושי תורה . . בכתיבה וכל-שכן בהדפסה שיש לו לברך שהחיינו שכן עושים סעודת שמחה לגומרה של תורה, שאין שום קנין... שיש בו שמחה יותר מזה".

והחיד"א ב'מחזיק ברכה' (רכג, ז) כתב דפשיטא שחייב להודות לה' שזיכהו לכך, אלא שהסכים עם המגן אברהם שאין לברך בשם ומלכות, אלא יברך בלא שם ומלכות!

וכן פסק ב'ברית עולם' ע' ס"ח (סימן תתרכ) שהמדפיס ספר חדש יברך בלא שם-ומלכות או כמו שעשה הרב 'גדולי תרומה' שכשגמר להדפיס ספרו גדולי תרומה דרש ברבים לשבח ה' יתברך.

והנה כ"ק סבור שב'יום הולדת' דרושה נתינת שבח והודיה להשם יתברך (שיחת אחרון של פסח תשמ"ח בארוכה, ועוד), וכמבואר שם:

גם אם-תימצי-לומר שאין חיוב דאמירת ברכה כו', פשוט שאין זה שולל ח"ו נתינת שבח והודיה להשם יתברך ומתוך שמחה...

אם כן בנידון-דידן יש לומר שבהדפסת ספרים היוצאים לאור לרגל היום – הוי כסניף ל'שהחיינו' וכו'.

כתבי חסידות בארץ-הקודש

בתורת מנחם כרך כד (עמ' 232) מופיע הסבר לעובדה שבארץ ישראל נמצאו הרבה ביכלאַך [=כתבי חסידות] מתורתו של אדמו"ר האמצעי – משום ששלח שלוחים לארץ-הקודש והבטיח לשלוח להם את מאמרי החסידות שלו, בכתב-יד-קדשו.

ויש להצביע על מעין מקור לזה (נוסף למצויין שם בהערה 43) באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ כרך א' עמ' טז: "שצריכים לחפש בהגניזה דירושלים (והעיקר כפי ששמעתי בחברון) שבודאי ימצאו שם כתיבת יד מרבינו הצדיקים כמו כ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ועכ"י כו'".

ד' מינים של אדמו"ר

כ"ק אדמו"ר עודד את המנהג בחיי כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ שיברכו על הד' מינים של חותנו, וכן הונהג החל משנת תשי"א שברכו כולם על הד' מינים שלו (ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצד-רחצ).

יש לציין כי מנהג כזה היה נהוג מקדמת דנא אצל כמה וכמה מגדולי ישראל, כמו שמביא בשו"ת 'תשובה מאהבה' חלק א סימן א':

"ומעיד אני עלי שמים וארץ, שראיתי אחד היה ר[ו]צה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמיתי נ"ע [=בעל ה'נודע ביהודה']..." – (אלא שלא הניחו כששמע שרוצה לומר 'לשם יחוד' בניגוד לדעת הנודע-ביהודה – חלק או"ח סימן לה ויו"ד סימן צג).

והטעם בפשטות למנהג זה "כי היה תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא היה נחשב בעיניו מאומה אף שהאתרוג היה בתכלית היוקר" (וראה גם פרדס חב"ד גיליון 18 עמ' 292-293).

וניתן לומר, שזהו גם הטעם בפשטות למנהג כפי שהיה אצל רבותינו נשיאינו לברך על ד' מינים של האדמו"ר [ויש אומרים שכך אכן החל המנהג: כשלחסידים לא היו ד' מינים משל עצמם], מלבד העניין הסגולי והעיקרי שראו בכך החסידים.

להיכן נעלם ה'רכוש גדול'?

בלקוטי שיחות (כרך י"ז עמ' 85) מביא הרבי בין התמיהות המתעוררות אצל הבן המסב בשולחן ה'סדר', את השאלה הבאה: כיוון שבני ישראל יצאו [ממצרים] 'ברכוש גדול', כהבטחת השם-יתברך, איך ייתכן, אפוא, מצב של עניות בין בני ישראל, כפי שנוכח בעת 'שולחן הסדר' בו נוכחים גם כאלה שהם [בכלל] 'דכפין' ו'דצריך' – אורחים עניים?".

ויש להוסיף:

אמנם בחז"ל איתא (פסחים קיט,א) שרכוש גדול הזה בא סנחריב ונטלו מאחז, בא חזקיה ונטלו מסנחריב, ופירש הרשב"ם כשבא המלאך והכה במחנה. אך ה'בן חמש למקרא' עדיין לא למד הא דאיתא בגמרא ומדרשי חז"ל.

ועוד ועיקר:

מפלת סנחריב הייתה בליל פסח (שמות רבה פי"ח, ה. ילקוט שמעוני מלכים רמז רמא. רש"י ד"ה ועוד – מגיל לא,א. ראב"ע ישעי' כט,ל. רד"ק מלכים שם. אור זרוע סימן רנו ד"ה וגומר), [או בט"ז ניסן – רשי ישעי' ט,ב. ל,לב. תוספות יו"ט מגילה פ"ג מ"ה. רש"ש לשמות רבה שם. רש"י ישעי' לב,כט. תרגום דה"י-ב' לב,כב]. ואם-כן, סוף סוף חזר ה'רכוש גדול' לישראל בחג הפסח! ומובנת תמיהת וקושיית הבן – בשיחת הרבי.

הידור חדש עם הנישואין

בליקוטי שיחות (כרך יט עמ' 210, ובפרט שם עמ' 213 ואילך) הובא, שכאשר בונה אדם 'בית חדש', נדרש לקבל על-עצמו גדרים וסייגים חדשים (הידורים) בענייני תורה ומצוות, עיין שם בהרחבה.

יש לציין כי בהקדמה לספר 'עזר מיהודה' על התורה (ברוקלין תשנ"ט) מביא הגאון רבי עזריאל יהודה לייבוביץ דברים כדלהלן: "ה'לבושי מרדכי' זצ"ל אמר בשם מרן החתם סופר זי"ע שכל אחד צריך לקבל עליו חומרא אחת אחר נישואיו". והדברים מתאימים עם המבואר בשיחת כ"ק שם.

ועוד בקשר לחתם-סופר:

בלקוטי שיחות כרך ט"ז (נעתק ב'שערי המועדים' חודש אדר עמ' לב ואילך) דן כ"ק בעניין משנכנס אדר בשנה מעוברת אם הוא גם באדר ראשון ומסקנתו:

שגם משנכנס אדר ראשון צריך להיות העניין דמרבין בשמחה. ולהעיר שכן מובא [מעשה רב] גם במכתבו של החתם-סופר (שו"ת חושן משפט סוף סימן כ): "כאור בוקר ליום ג' שהוכפל בו כי טוב, א' דראש-חודש אדר ראשון שמרבים בו בשמחה".

מזוזה – לגוי?!

בעניין שיגור המזוזה על ידי רבי יהודה הנשיא לארטבון – אינו יהודי (כמסופר בירושלמי פאה פ"א ה"א הובא בבראשית רבה סוף פרשה ל"ה), מצינו באחרונים שמתחבטים בביאור הדברים:

יש שכתבו כי רבי שלח המזוזה לא על מנת שיקבענה בפתחו, אלא כדי לבטא את הרעיון שאין העיקר אבנים טובות ומרגליות אלא חכמת התורה, ובזה סימלה המזוזה את חשיבות חכמת התורה (עץ יוסף לב"ר שם. שו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב', כח).

ויש שכתבו כי היה ברי לו לרבי שארטבון יתייחס למזוזה בדרך כבוד וישמור על קדושתה, אך לא לכל גוי מותר לשלוח (שאילת יעב"ץ ח"ב קכ"א).

ועוד ביארו שהיה לרבי טעם מיוחד לשלוח לו מזוזה אף שלא נכתב הטעם במפורש. ואם יש סיבה, כגון חשש לאיבה (על פי הרמ"א יורה דעה רצא,ב) מותר לתת לגוי מזוזה (הגאון רבי משה פיינשטיין, אגרות משה יורה-דעה א, קפד).

אבל כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 126) נוקט בפשיטות שהיה גוי (ראה הערה שם 39 שמביא את ה'פני משה' שהיה "יהודי חשוב" – אבל רוב האחרונים אינם סבורים כן), ומבאר בצורה בהירה וברורה, שלמרות שאין הגוי בגדר קיום מצות מזוזה (ויתרה מזה, בית בשותפות נכרי פטור ממזוזה – שולחן-ערוך יו"ד ר"ס רפ"ו, עיין שם במרדכי כו'), הרי כיון שהמזוזה היא חפצא של "שמירה", הרי גם במקרה שמדובר בגוי יש מקום ל"מנטרא לך" – ובפרט, מוסיף הרבי, לפי גרסת השאילתות (סימן קמה) נפעלה מיד השמירה ו"מיד ברחה אותה שדה כו'".

צדקה במוצאי שבת

ועוד בענייני צדקה:

כ"ק אדמו"ר הורה כמה פעמים לערוך מגביות וכן חילק דולרים לצדקה במוצאי-שבת-קודש, וטרח לבאר זאת (ראה 'שערי צדקה', היכל מנחם, עמ' קמב ואילך), כי לכאורה הדברים הם בסתירה להוראת כבוד קדושת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שצווה לזוגתו הרבנית לבקש בערב שבת-קודש גם עבור הוצאות מוצאי-שבת-קודש [כדי שלא להתעסק עם כסף במוצאי שבת. ראה שם הביאורים].

ומעניין לציין כאן מספר הוראות מיוחדות מכבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ מהשנים תרפ"ב ותרפ"ג (אגרות-קודש כרך יד עמודים קכ"ט ורמ"ד) לאלו הזקוקים לזרעא-חייא-וקיימא.

בראשונה הוא כותב:

"שתפריש (בלי נדר) ג' מטבעות (...אין הריבוי והמיעוט נוגע), אחד לצדקת רבי-מאיר-בעל-הנס, אחד לתומכי תמימים ואחד לקופת רבינו, בכל ערב שבת קודש קודם הדלקת נרות, בשני, בחמישי ובמוצאי-שבת-קודש אחר הבדלה, וימלא השם-יתברך משאלות לבבם לטובה ולברכה... (בבקשה שלא לספר ממכתב זה לשום אדם...)".

בשנייה:

"על דבר שאלת האיש... אשר זה שמונה שנים [=אין להם ילדים] כו', נכון הדבר אשר תשאל בעצת רופא, ואם יאמר לעשות מה – יעשו. והשם-יתברך ישמח לבבם בקרוב בזרעא חייא וקיימא. יקחו על עצמם בלי-נדר ליתן מטבע אחת (איזה שתהי'[ה]) לצדקה של לומדי תורה, ביום ב' ה' קודם התפילה, ערב-שבת-קודש קודם הדלקת נרות ומוצאי שבת קודש אחר הבדלה...".

והדברים מתאימים לביאורי כבוד קדושת אדמו"ר (ראה שערי צדקה שם, ובין השאר – ) "שתהיה דווקא בזמן של עת רצון...", ועם שיטתו של הרבי בכלל (ראה לקוטי שיחות כרך ט' עמ' 294), שכאשר מטרת הצדקה היא לתקן משהו (ומזה מובן גם לסגולה) "אינו נוגע במה שהוקצב (לחיצונים) בגזרת עליון" ואין בכך בעיה.

האדום הזה

בשעתו הבאנו במדור זה ביטוי שהתבטא הרבי ב'יחידות' נגד העונדים-קושרים על ידיהם חוט אדום שהקיפו עמו סביב קבר רחל אמנו, ואמר כי קיים חשש אשר זהו מדרכי האמורי.

ויש להצביע על מקור הדברים בתוספתא שבת פרק ח הלכה ד': "הקושר חוט אדום... ור"א בר צדוק אומר הרי זה מדרכי האמורי", והובאו הדברים ב'ראשית חכמה' (פרק דרך ארץ שער ד' ד"ה אלו הן) "שהקושר על אצבעו חוט אדום"... ומשם ב'אוצר יד החיים' חלק כללים אות ד' (דרכי אמורי) ושם, שהקושר על ידו כו' ואסורה.

(וראה אנצי' תלמודית פרק דרכי האמורי עמ' תשז ואילך, וש"נ).

התנגדות חיובית לפיטורין?

בספר השיחות - תשמ"ח (כרך ב' עמ' 119) מבאר כ"ק אדמו"ר את הסיבה לכך "שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה כו" (רש"י ריש פרשת בהעלותך), מכיוון שעיקר המציאות של 'דעתו' של אהרן היא בשביל עבודת המשכן, הרי כשישנו עניין מסוים במשכן (ובפרט עניין עיקרי כמו חנוכת המשכן) שנעשה ללא השתתפותו, וממילא אינו יכול להשתמש בדעתו בשביל עבודת המשכן בעניין מסוים זה (אף שעוסק בכל שאר ענייני עבודת המשכן) – פועל עליו הדבר חלישות במציאות הדעת כולה שעיקרה בשביל עבודת המשכן.

[ויעויין שם הלימוד מכך לזמן הזה. ויש להוסיף – שמהמשך הדברים שהקב"ה לא דחה את תחושתו של אהרן הנובעת ממקור קדוש וטהור, אלא פייסו באומרו לו שלא ידאג שכן גם הוא שותף לחנוכה באופן פנימי [בקודש], מובן מכך מעלתו. מה שאין כן הנשיאים, מעלתם קשורה לזו שבחצר החיצונית].

והנה, על-פי דברי רבינו יש לבאר מאמר חז"ל (מנחות קט,ב): תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה בתחילה כל האומר לי: עלה לה [לגדולה] אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה [כשעליתי לגדולה] כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין (ומעין זה בירושלמי פסחים רפ"ו), וברש"י שם: "נשיא היה, במסכת חגיגה (דף ט"ז.)".

הנה אמרו חז"ל "כל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו" (תנחומא (באבער) ויקרא ד. פס"ז שמות ד,א) ו"כל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו" (עירובין י,ב; וראה ביאורי אדמו"ר הזקן בנושא, בעניין משה רבינו ע"ה ושמעון בן שטח וכו' – בסידור ובלקוטי תורה).

ומכיוון שאכן נבחר ר' יהושע בן פרחיה לנשיא, איגלאי מילתא שמצד עצמו בוודאי שנא מכל וכל את הרבנות (כפירוש רש"י במנחות שם: "בתחילה הייתי שונא את הרבנות") ומשמיא קא זכו ליה.

אמנם מכיוון שנכנס לתפקידו זה – נשיאות שהיא לטובת עם ישראל, ועשה בזה והצליח, הרגיש ש"לכך נוצרת", לכן אמר לאחר-מכן שכל האומר לו לירד מתפקידו, כלומר – שרוצה למונעו או אפילו להצר את המשך תפקידו עלי אדמות בשליחותו לטובת כלל ישראל, הרי הוא מתנגד ובתוקף לעצה כזו.

ואמנם אצל אהרן שהיה בתכלית ענווה התבטא זה רק ב"חלשה דעתו", אבל מישהו אחר יתווכח על כך בתוקף כפי מאמר ר' יהושע הנ"ל! [ובדוחק יש לומר, שזוהי אכן הכוונה ב"קומקום של רותחין" שיסביר לו בדברים היוצאים מן הלב (ראה ר"ת בספר הישר שי"ג) וילהיבנו עד כדי רותחים כו'] וק"ל.