נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1034- כל המדורים ברצף
	"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא-בריך-הוא"
	ההוראה מסיפור רשב"י לערב הגאולה
	הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא
	פרשת בחוקותי
	"כתר שם טוב עולה על גביהן"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1034, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, ט"ז באייר ה'תשע"ד (16.05.2014)

  דבר מלכות

"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא-בריך-הוא"

במשך כל חייו היתה עבודתו של רשב"י באופן של אחדות עם הקב"ה * הקב"ה ברא את האדם מלכתחילה באופן שהאדם והתורה ומצות שמקיים יהיו כשני דברים "נפרדים" * רשב"י נתן את הכוח לכל אחד ואחד שקיום התורה ומצוות שלו יהיה בשלימות, באופן שנעשה עמם דבר אחד "ביה אחידא" * בלימוד התורה – שאין לו באותה שעה שום דבר אחר בעולם, ובענייני העולם – לראות "בכל דרכיך" את ה"דעהו" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ל"ג בעומר הוא יום הסתלקות¹ ויום הילולא² דרבי שמעון בן יוחאי.

זהו גם אחד הטעמים על השמחה בל"ג בעומר, כידוע שרשב"י אמר של"ג בעומר (יום הסתלקותו) הוא יום שמחתו³, ולכן "מצווה לשמוח שמחת רשב"י"⁴ ביום זה – יום ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה⁵, ונתגלה ומאיר "בבחינת גילוי מלמעלה למטה כו' ופועל ישועות בקרב הארץ"⁶, ועל דרך זה חוזר ונשנה בכל שנה ביום זה⁷.

על-פי הידוע שמכל מאורע צריך יהודי לקחת הוראה בעבודת ה', ועל-אחת-כמה-וכמה מדבר הקשור ליהדות, תורה ומצוות (תורה מלשון הוראה⁸) – צריך להיות גם לימוד והוראה בעבודת ה' מל"ג בעומר, יום ההילולא ויום שמחתו של רשב"י ושל כל בני ישראל, על כל השנה כולה.

ויכולים ללמוד זאת מ"מעשיו ותורתו ועבודתו" של רשב"י, שמתגלים ומאירים ביום ל"ג בעומר.

ב. מסופר בזוהר⁹, שביום הסתלקותו (ל"ג בעומר) אמר רשב"י ("פתח רבי שמעון ואמר"): "אני לדודי ועלי תשוקתו¹⁰, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת"¹¹.

מהלשון "כל יומין כו'"¹² מובן, שבכך התבטאה העבודה (העיקרית) של רשב"י כל ימיו "בהאי עלמא" – להיות קשור עם הקב"ה¹³ (אלא שבעת הסתלקותו – הגיע רשב"י לשלימות העבודה). ומכיוון שזהו סיפור בתורה (בזוהר), מובן שיש בזה הוראה לכל אחד ואחד.

ואף-על-פי שרשב"י היה מ"בני עלייה"¹⁴, עד שאם אחד הוא "אנא הוא דכתיב¹⁵ צדיק יסוד עולם"¹⁶, ורוב בני ישראל אפילו אינם בדרגת רשב"י ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם"¹⁷) – ואם כן "מי הוא זה ואיזהו"¹⁸ שיכול להתדמות לרשב"י, וללמוד מעבודתו, ובפרט העבודה ד"אתקטרנא ביה בקב"ה, ביה אחידא כו'", שאפילו רשב"י הגיע בשלימות לזה רק בעת הסתלקותו –

מכל-מקום, מכיוון שכל אחד יש בו כוח של רשב"י [כמובן מזה שרשב"י הוא ניצוץ משה רבינו¹⁹, וכל אחד יש בו בחינת משה²⁰, הפועל אצלו עד למעשה בפועל²¹] – יכולים ללמוד ממנו ולקחת נתינת כוח לפעול על-כל-פנים "אפס קצהו ושמץ מנהו"¹⁸ מהדרך והצינור החדש שרשב"י פתח ("פתח²² רבי שמעון כו' כל יומין דאתקטרנא כו'") – ועד שיהיה אצלו (מעין ד)"כל יומין כו' אתקטרנא ביה בקב"ה, ביה להטא ביה אתדבקת", על-כל-פנים בנוגע לתוצאות הבאות מזה.

ג. ויש לומר העניין בזה:

הקב"ה ברא את העולם ואת האדם בפרט באופן כזה, שמלכתחילה (בגלוי) הוא דבר "נפרד" מתורה ומצוות ועליו להתחנך ואחר-כך לבחור מרצונו ובבחירתו את דרך התורה והמצוות.

ולכן, כאשר כבר מקיים בפועל תורה ומצוות – ייתכן אמנם שמקיימן בשלימותן, הוא לומד תורה ומקיים מצוות, אבל הוא ו(נותן ה)תורה ומצוות נשארים שני דברים נפרדים: ישנו ה"אני" וישנו ה"קוני". זאת אומרת שמורגש (גם בשעה שהוא משמש את קונו) שיש מציאות של אדם "אני" והוא (האדם) משמש את קונו.

ועל-אחת-כמה-וכמה לא בזמן הלימוד וקיום המצוות, אלא כאשר הוא עוסק במשאו ומתנו כו', מורגשת עוד יותר מציאותו.

עבודת רשב"י (באופן ש"כל יומין כו' אתקטרנא ביה בקב"ה כו' ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת") פעלה חידוש והכניסה כוח בעבודת כל אחד, שבנוסף לעבודת ה' בקיום התורה ומצוות בתכלית השלימות, תהיה חדורה כל מציאותו בכך, באופן ש"כל יומין" יהיו אצלו מעין "ביה אחידא כו'", שיהיה מקושר ומאוחד עם הקב"ה [ועד מעין ודוגמת רשב"י, שכל מציאותו היתה סימן על הקב"ה, כמו שאמר²³ – "אנא סימנא בעלמא"²⁴].

ד. עניין זה מודגש לכל לראש – בלימוד התורה של היהודי:

אצל רשב"י היתה "תורתו אומנותו"²⁵ (ועד שהדוגמא בש"ס ופוסקים²⁶ על "תורתו אומנותו" היא מ"רשב"י וחבריו").

מצד סדר העולם (על-פי תורה) יכול יהודי ללמוד תורה, אבל אין זה "אומנותו"²⁷, "אומנותו" על-פי תורה יכולה להיות בשאר עניינים (לא בתורה)²⁸, וגם אז הוא מאוחד בזמן הלימוד עם התורה (ובמילא עם נותן התורה) ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'"²⁹. אבל מכיוון שמתעסק גם בעניינים אחרים, ועד שבהם הוא "אומנותו" – לא ייתכן שהייחוד יהיה בשלימות (הגילוי) בכל היום כולו ובכל העניינים (אלא רק בזמן הלימוד ובתורה שלומד).

מה-שאין-כן אצל רשב"י היה החידוש, ש"תורתו אומנותו": לא רק שלמד תורה כל היום כולו, אלא ש"אומנותו" (הקשורה עם כל מציאותו) היא תורה. ולכן נתאחד לגמרי על-ידי הלימוד (ביחוד נפלא כו') עם התורה ועם נותן התורה³⁰ – "אתקטרנא ביה בהקב"ה ביה אחידא כו'"³¹.

ה. ההוראה הראשונה הנלמדת מכך, שיכול כל אחד ללמוד מעבודת רשב"י – בלימוד התורה שלו:

אף-על-פי שרוב ישראל אינם בדרגת "תורתו אומנותו" במשך כל היום כולו ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם") – מכל מקום, נותן רשב"י שבכל אחד את הכוח, שעל-כל-פנים בשעות אלו שלומד תורה יהיה מונח בזה לגמרי באופן של "תורתו אומנותו", שמתאחד לגמרי ("ביה אחידא") ושום דבר אינו יכול לבלבלו, כי כאשר לומד תורה אין הדברים המבלבלים תופסים מקום אצלו.

והלימוד הוא באופן שמרגיש שהתורה היא "תורתו" (בפירוש –) של הקב"ה, נותן התורה (כי מתקיים אצלו "ברכו בתורה תחילה")³².

כולל במיוחד – בלימוד תורתו של רשב"י, פנימיות התורה (מתחיל מ"האי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר"³³), כפי שהיא מתבארת באופן של "יתפרנסון" מיניה³⁴ בתורת חסידות חב"ד, וגם – לימוד נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה, שעל זה ישנו הכוח של רשב"י, שחיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה³⁵.

ועל דרך זה כשמקיים מצווה – נעשה היהודי דבר אחד עם המצווה ועם נותן המצוות. זאת אומרת שבנוסף לכך שמקיים מצווה בפועל, ניכר עליו כיצד היא חודרת בו לגמרי, ומקיימה מתוך חיות ותענוג וכיוצא בזה, כדבר שהוא חלק מחיותו ומציאותו.

ו. בנוסף לזה ישנו לימוד שני מ"ביה אחידא כו'" בעבודת רשב"י – בנוגע לשאר שעות היום, כאשר עוסק בדברי הרשות, שגם אז צריך להיות מעין "ביה אחידא כו'":

בעבודה בדברי הרשות עצמם ישנן שתי דרגות (על דרך ב' דרגות הנ"ל בלימוד התורה וקיום המצוות: שהאדם ותורה ומצוות הם ב' דברים נפרדים, או שהם דבר אחד):

א) "כל מעשיך יהיו לשם שמים"³⁶, ש"כל מעשיך" (כמו אכילה, שתייה, שינה, משא ומתן) עושה לשם שמים, עם כוונה שהדבר יביא אחר-כך לעבודת ה'.

ב) "בכל דרכיך דעהו"³⁷, שבכל הדרכים של האדם ("דרכיך") נעשה "דעהו", לא לשם "דעהו"³⁸, אלא בהם עצמם "דעהו"³⁹, שבדרכים שהאדם הולך בהם בחיי היום יום, בהם עצמם "ידע" את ה' יתברך.

כמו לדוגמא באכילה: נוסף לכך שאכילתו היא "לשם שמים", בכדי שיהיה לו כוח לעבוד ה' יתברך – יודע, שזה גופא שמקבל כוח מהאכילה, זהו מצד הניצוץ האלוקי שבמאכל [כפירוש האריז"ל⁴⁰ על הפסוק⁴¹ לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם. שזה שהלחם מזין ומחיה את האדם אין זה "הלחם לבדו", אלא ה"מוצא פי הוי'" שיש בלחם].

ועל דרך זה בכל ענייני הרשות, "בכל דרכיך", שבהם גופא יודע את הקב"ה.

ובכללות – על-ידי שמתבונן (בתורת הבעל שם טוב⁴²), שכל פרט שבעולם, וכל אדם, וכל דרכיו שהולך בהם – מתהווים בכל רגע ורגע מחדש מה' יתברך. ובנוסף להתהוות כל הבריאה כולה, הקב"ה גם משגיח עליהם בהשגחה פרטית⁴³, ועד גם על פרט שבפרט (אפילו על העלה המתגלגל ומתהפך מצד אל צד).

ובפרטיות – שבכל פרט ב"דרכיך", מוצא עניין ב"דעהו", ידיעת ה'. ועל דרך תורת הבעל שם טוב⁴⁴ שמכל דבר (אפילו פרט הכי קטן) שאדם רואה או שומע צריך ללמוד הוראה בעבודת ה' – "דעהו".

החל מהתחלת היום: מיד כשניעור משנתו⁴⁵, ואינו יכול עדיין ללמוד תורה⁴⁶, הרי מיד כשמרגיש שהוא חי, שזהו חלק מ"דרכיך" (מציאות האדם) – מודה להקב"ה, "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי".

ועל דרך זה במשך כל היום, כל פרט ופרט שבפרט מ"דרכיך", גם בימי החול כאשר עסוק בענייני חול, אינו נשאר כפרט נפרד ונבדל בפני עצמו, אלא על-ידי כל אחד מהם נפעל "דעהו".

ז. ויש להוסיף, שהמעלה ב"בכל דרכיך דעהו" על "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (נוסף לזה שב"דרכיך" גופא יודע אלוקות) היא גם בנוגע למדריגה שיודע: ידיעתו היא (לא רק בדרגה של "שמים", אלא) בהקב"ה עצמו⁴⁷. כפירוש הפשוט ב"דעהו" – דע אותו⁴⁸, עצמותו יתברך⁴⁹ ("אמיתת המצאו"⁵⁰).

ועד ש"תכלית הידיעה שלא נדעך"⁵¹, כולל הפירוש בזה – שתכלית הידיעה היא הדרגה ש"לא נדעך"⁵², שיהודי כפי שנמצא במציאותו ("דרכיך", הדרכים שלך, ודרכים לשון רבים), מתקשר ומתאחד עם הקב"ה.

ולהוסיף, שה"דעהו" שצריך להיות "בכל דרכיך" אינה ידיעה בעלמא, אלא באופן של דעת ("דעהו"), מלשון "התקשרות והתחברות (על דרך "אתקטרנא"), שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין-סוף ברוך-הוא כו'"⁵³, זאת אומרת שזה חודר בכל מציאותו, ועד שנעשה דבר אחד, "ביה אחידא".

(משיחות ל"ג בעומר וט"ו באייר ה'תשמ"ח, התוועדויות תשמ"ח חלק ג, עמ' 302-306 – תרגום מיידיש)

_________________________________

1)    פע"ח שער ספה"ע פ"ז. ובכ"מ.

2)    אדרא זוטא – זח"ג רצא, סע"א. רצו,ב. וראה גם זח"א ריח, סע"א. וראה ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י – בסה"מ אתהלך לאזניא עמ' א. סה"מ תקס"ד עמ' קא. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב עמ' תרסו ואילך. סה"מ תרנ"ד עמ' רסא ואילך. סה"מ תרע"ח עמ' רצא ואילך. ועוד.

3)    שער הכוונות עניין ספה"ע דרוש יב. פע"ח שם. וראה זח"ג שם רפז,ב. רצא, סע"א.

4)    משנת-חסידים מס' אייר פ"א מ"ו.

5)    אגה"ק סז"ך (קמז, א-ב). וראה סידור שער הל"ג בעומר דש, ב-ג. ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י שבהערה 2.

6)    אגה"ק סכ"ח (קמח, א).

7)    ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט,כח), כפי' האריז"ל (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט).

8)    ראה זח"ג נג,ב. ועוד.

9)    אדרא זוטא – זח"ג רפח,א. רצב,א.

10)  שה"ש ז,יא.

11)  כן הובא בכ"מ בדא"ח (ראה לקו"ת תבוא מג, סע"א. המשך תרס"ו ד"ה ויכולו (ס"ע מד ואילך). ועוד). והוא חיבור דב' מאמרי רשב"י באדרא זוטא (שבהערה 9) "בחד קטירא אתקטרנא כו'" ו"נשמתי ביה אחידא כו'".

12)  וכן מובן ממה שאמר (זח"ג שם) "מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא דכתיב בה' תתהלל נפשי ישמעו ענווים וישמחו, והאידנא אתקיים קרא כלא, בה' תתהלל נפשי ודאי דהא נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת" – דאף שדווקא "האידנא (בשעת הסתלקותו) אתקיים קרא כולא", אבל כיוון ש"מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא", מובן, שרשב"י השתדל כל ימיו להגיע לדרגא זו, ובודאי הגיע לזה (עכ"פ מעין זה) בחייו (אלא שהשלימות בזה (ו"קרא כולא") נתקיים דווקא "האידנא").

13)  והדיוק "בחד קטירא" – ראה לקו"ת ואתחנן יב, סע"ב. סידור עם דא"ח קסג,א. ועוד.

14)  סוכה מה,ב.

15)  משלי י,כה.

16)  זח"א רנה, סע"א.

17)  ברכות לה,ב.

18)  ע"ד מ"ש בתניא (פמ"ד – סג,א) בנוגע למשה רבינו.

19)  עמק-המלך סב,ד. וראה גם סידור שם דש,ב. שז,ב. ובכ"מ. וראה זח"ג קלב,ב.

20)  תניא רפמ"ב. מברכות לג,ב.

21)  "ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א גו' לשמור את מצוות ה' גו'" (עקב י,יב).

22)  ראה ד"ה כי כאשר השמים תרע"ח. ובכ"מ.

23)  זח"א רכה,א. וראה סה"מ תקס"ד עמ' קי. אוה"ת ויחי שנט,א ואילך. המשך תרס"ו עמ' קנט. סה"מ תפר"ח עמ' מג. ועוד.

24)  ועד שנאמר "מאן פני אדון ה' דא רשב"י" (זח"ב לח,א. נתבאר בסה"מ תקס"ד שם עמ' נב ואילך. ועוד).

25)  שבת יא,א.

26)  שבת שם. טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קו. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ד-ה.

27)  ואדרבה – הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם. כרשב"י (תורתו אומנותו) ולא עלתה בידם, כנ"ל בפנים.

28)  ראה קידושין פב,א (במשנה).

29)  תניא פ"ה.

30)  ומטעם זה – גם בתורה עצמה – חיבר רשב"י נגלה דתורה ופנימיות התורה (ראה המשך תרס"ו שבהערה הבאה).

31)  ראה המשך תרס"ו שם ס"ע מה ואילך (שמקשר "ביה אחידא" עם "תורתו אומנותו" של רשב"י). וראה גם לקו"ת תבוא מג, א. אוה"ת פינחס עמ' א'קכב.

32)  ראה נדרים פא,א. ב"מ פה, ריש ע"ב. ב"ח או"ח סמ"ז. וראה רבינו יונה – הובא בר"ן נדרים שם. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס מז.

33)  זח"ג קכד,ב.

34)  לשון התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת המקדש-מלך לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.

35)  ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה.

36)  אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.

37)  משלי ג,ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.

38)  כפירוש מצו"ד משלי שם: בכל עניינך דע את ה', ר"ל תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה'. אבל מפשטות לשון הכתוב "בכל דרכיך דעהו", מובן שה"דעהו" הוא "בכל דרכיך" עצמם.

39)  ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907. ועוד.

40)  ל"ת להאריז"ל ר"פ עקב.

41)  עקב ח,ג.

42)  הובא בשעהיוה"א פ"א.

43)  ראה כתר-שם-טוב הוספות סקכ"ו ואילך.

44)  ראה כש"ט שם סקי"ט ואילך.

45)  סידור אדה"ז בתחילתו.

46)  טושו"ע ושו"ע אדה"ז ס"א ס"ו.

47)  ויש לומר, דשני עניינים אלו קשורים זב"ז: "שמים" הם המדות דז"א (לקו"ת פרשתנו לד,ב. ובכ"מ). ומכיוון שלגבי המידות יש נתינת מקום לנבראים לכן נרגשים הם למציאות, ובמילא העבודה היא רק "לשם שמים"; משא"כ לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה ממקור לנבראים – מציאות הנבראים עצמה היא אלקות, ולכן העבודה היא "בכל דרכיך דעהו".

48)  להעיר ש"בכל דרכיך דעהו" בא בהמשך למש"כ לפנ"ז (פסוק ה) "בטח אל הוי'", דהוי' הוא שם העצם (פרד"ס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך).

49)  להעיר מהמבואר לעיל שבכל דרכיך דעהו הוא ע"י ההתבוננות בהחידוש יש מאין בכל רגע – והרי החידוש יש מאין הוא רק בכוח העצמות (אגה"ק ס"כ).

50)  וכלשון הרמב"ם בריש ספרו: לידע שיש שם מצוי ראשון כו' אמיתת המצאו כו'.

51)  ראה בחינות-עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב סוף פ"ל. של"ה קצא, ב.

52)  ע"ד הפירוש ב"ידעתיו הייתיו" בניחותא (ראה ס' השיחות ה'ש"ת עמ' 26 ואילך. וראה סה"ש תש"ה עמ' 85. תש"ג עמ' 63. שיחת ש"פ אחו"ק. ועוד).

53)  תניא ספ"ג.

 משיח וגאולה בפרשה

ההוראה מסיפור רשב"י לערב הגאולה

להתכונן לגאולה אפילו בפעולה קלה

מסופר בגמרא, שכאשר רשב"י ורבי אלעזר בנו יצאו מן המערה, "חזו אינשי דקא רבי וזרעי" (חורשים וזורעים). אמר, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו'", עד ש"בהדי פניא דמעלי שבתא (בערב שבת לפנות ערב) חזו ההוא סבא דהווה נקיט תרי מדאני אסא (חבילות של הדס) ורהיט בין השמשות. אמרו ליה הני למה לך, אמר להו לכבוד שבת. (אמרו ליה) ותסגי לך בחד, , (אמר להם) חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמר ליה (רבי שמעון) לבריה, חזי כמה חביבין מצוות על ישראל. יתיב דעתייהו (נתיישבה דעתם)".

כלומר: כאשר רבי שמעון ורבי אלעזר בנו ראו יהודי רץ בערב שבת ואוחז הדסים בידו לכבוד שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור – בטלה הקפידא שלהם, ועל-ידי זה נתאפשרה יציאתם מן המערה וכניסתם לעולם באופן שיוכלו לפעול בעולם.

וכיוון שפעולתם בעולם היא גילוי פנימיות התורה [שהתגלותה בעולם שייכת רק לאחר יציאתם מן המערה], שעל-ידי זה באה גאולה שלימה ואמיתית, כמו שכתוב ברעיא-מהימנא, "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר כו' יפקון ביה מן גלותא" – נמצא, שבמאורע זה ("חזו האי סבא דהווה נקיט תרי מדאני אסא כו'") התחילה הגאולה השלימה והאמיתית.

ומזה מובן גם בנוגע לעבודתנו בימינו אלה – שעכשיו צריכים אנו לגמור ולסיים הבאת הגאולה השלימה והאמיתית – שיש לימוד והוראה מסיפור הנ"ל, על-דרך הריצה בערב שבת עם שני הדסים, כדלקמן.

והעניין בזה:

נמצאים אנו – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר – בערב שבת לפנות ערב ("פאַר נאַכט"), בסמיכות ממש להגאולה, ובמילא, צריכים להיות מוכנים ל"שבת", להתכונן ולהיות ראוי לקבלת פני משיח צדקנו – שלזה צריך הכנה רבתי, להיות מוכן בכל ריבוי העניינים ד"הלכתא רבתא לשבתא", הן בנוגע ל"זכור" והן בנוגע ל"שמור".

ועל זה באה ההוראה מסיפור הנ"ל – שכיוון שעומדים "בהדי פניא דמעלי שבתא", ואין פנאי לתקן ולהשלים כל העניינים ד"הלכתא רבתא לשבתא", ומה גם שאי-אפשר לדרוש מיהודי שטרוד ומיוגע ("פאַריאָגט און פאַרהאָרעוועט") בענייני העולם שיהיו אצלו כל פרטי העניינים ד"הלכתא רבתא לשבתא" – לכן מספיק לרוץ עם שני הדסים כו', כלומר, להחליט שרוצים לקיים הן ה"זכור" והן ה"שמור", ולהתחיל בעשיית פעולה קלה בזה (כלקיחת שני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור), ועל-ידי זה פועלים שתומשך בעולם הגאולה השלימה והאמיתית (כמו שהייתה התחלת הפעולה בסיפור הנ"ל בזמנו של רשב"י).

(משיחת ל"ג בעומר ה'תשי"א, תורת-מנחם כרך ג, עמ' 97-98 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא

ביטויים והתייחסויות לגדלות אישיותו * מבעלי הקבלה עליו סומכים בתורת החסידות מתאים לשיטת האריז"ל * על פסקו בבן א"י שנסע לחו"ל * ביאור הרבי על קושיית הרדב"ז בעניין הוכחת יעקב את שמעון ולוי בהריגת אנשי שכם * וכיצד לשיטת הרמב"ם ולביאור הרדב"ז, גם הזוכה לחלק ונחלת ה' צריך לעשות כלי לפרנסתו? * הצצה לפירושי הרדב"ז במשנתו של הרבי * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כתר תורה

"היה לו כתר תורה, לאור פלפולו ילכו ההולכים בחשך ותשובותיו לכל שואל מכל העולם, ובביתו ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, וכתב העושר אוצרות מרגליות ותרשיש וספיר וכתר שם טוב עולה על גביהם, ושפט את ישראל במצרים ארבעים שנה בירושלים וצפת ת"ו כ' שנה" – כתב החיד"א על רבי דוד בן זמרא ב'שם הגדולים' אות ד' ס"ק טז בערכו, וממשיך:

"פניו כפני האר"י, אין לפניו לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד לפניו יכרעו שרים נדיבים וישתחוו. ורוח ה' נוססה בו והלך לעיר-הקודש ירושלים ת"ו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כי קדוש הוא כמלאך ה'"...

במקומות נוספים מזכיר החיד"א בנשימה אחת את "שני המאורות הגדולים רבוואתין בתראי הרב רבינו דוד ן' זמרא ומהר"י [רבי יוסף] קארו" (ברכי יוסף אורח חיים סימן תפט ג'). וכן: "שני המאורות הגדולים הרדב"ז ומהר"י קורקוס" (פתח עינים לחולין קיט, ב).

בקשה דחופה

במכתבי הגניזה החרסונית נמצא מכתבו של הרה"ק ר' אברהם המלאך בנו של הרב המגיד ממזריטש מיום ד' לפרשת מקץ תקל"ב, אל כ"ק רבינו הזקן ובו מבקש ממנו בשם אביו, לרכוש עבורו את כרכי שו"ת הרדב"ז מהדורת אמשטרדם ולמהר בשיגורם (נדפס ב'התמים' עמ' 659-660):

"בפקודת כ"ק אאמו"ר י"נ אם שיהיה באפשר לקנות בעדו תשובת רדב"ז כל החלקים דפוס אמשטרדם דוקא, יקנה אותם בכסף מלא כי נחוצים המה לכ"ק אאמו"ר י"נ מאד, אבל רצון קדשו שאם יקנה אותם ישלחם על ידי שליח תיכף ובלי יעכבם בידו עד אשר יבוא אי"ה על שבת שירה כמדובר...".

אגב: בהזדמנות (ליקוטי שיחות כרך לד עמ' 106 הערה 6*) ציין הרבי כי "פירוש הרדב"ז [=על הרמב"ם] לראשונה" נדפס "בדפוס ווארשא-ווילנא".

הלכה כמותו בקבלה

בהתוועדות פורים תשכ"ד (תורת מנחם כרך לט עמ' 178) התייחס הרבי לאישיותו של הרדב"ז ואמר:

"גדלותו של הרדב"ז ("מיטן רדב"ז קען מען זיך ניט פארפירן"... [=לא ניתן 'להתחכם' עם הרדב"ז]) להיותו  מראשי מפרשי הרמב"ם, ומה גם שכתב ספרים גם בקבלה, וספריו הובאו במאמרי חסידות בין ספרי הקבלה שסומכים ידיהם עליהם, להיותם מתאימים אליבא דהלכתא לקבלת האריז"ל החי, שהלכה כמותו בענייני קבלה".

בהזדמנות נוספת בשנת תשכ"ט (שיחות קודש תשכ"ט כרך ב' עמ' 4129) מזכיר הרבי את הבית-יוסף והיותו ממפרשי הרמב"ם, [וכן] הראב"ד... ועל-דרך-זה הרדב"ז שהינם 'עמודי ההוראה והפוסקים בישראל'.

פתרון לסדר תמוה

בפורים תשכ"ד שם (הערה 263) נאמר: "...אפילו הראשונים ממפרשי הרמב"ם, כמו בהלכות כלאים, שעמד על זה הרדב"ז, מראשוני מפרשי הרמב"ם".

בבואו לפלפל בנושא, ציין הרבי כי למרות גדלותו של הנ"ל "הרי בלימוד התורה יכול כל אחד לנסות ולומר סברא כו'".

הדברים נסובו על סידור הלכות הרמב"ם בספר זרעים (לימים הוגהו הדברים על-ידי הרבי ונדפסו בליקוטי שיחות כרך י"ז עמ' 225 ואילך), שבו מקדים את הלכות כלאים להלכות פאה (פרקים הראשונים של הלכות מתנות עניים) – היפך מסדרם במשנה, שפאה ודמאי קודמים לכלאיים – והיפך מסדרם בכתוב (קדושים יט, ט. שם, יט)!

הרדב"ז מסביר לכך שני נימוקים:

א. הרמב"ם סידר הלכות כלאים מיד לאחר הלכות ערכין וחרמין, בעקבות משנה בריש מסכת שקלים שבה נאמר: "בחמשה עשר בו כו' ועושין כל צרכי הרבים וכו'" ומסיימת המשנה: "ויוצאין אף על הכלאים". ומכיוון שבתחילת הפרק האחרון של ערכין וחרמין כתב הרמב"ם "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי ציבור ועל ענייני ההקדשות וכו'" – המשיך הוא אפוא, בהלכות כלאים.

ב. "כלאים" כולל מינים רבים, נמצא שכלאים מהווה כלל לפרטים רבים, בעוד שפאה מהווה עניין פרטי.

והרבי מקשה על שני נימוקיו של הרדב"ז:

על הנימוק הראשון: ביאורו של הרדב"ז מתבסס על תחילת הפרק האחרון של הלכות ערכין וחרמין, ואילו סיום אותו פרק עוסק בפיזור ממון לענייני קדושה (הקדשות). טבעי היה יותר שכהמשך לזה יבואו הלכות מתנות עניים שהתחלתן היא במסכת פיאה; מה גם שהשייכות של כלאים היא עניין צדדי (בגלל ט"ו באדר).

על הנימוק השני: הלכות פאה הן חלק מ"הלכות מתנות עניים", הכוללים "כל מיני" מתנות עניים (פאה, לקט, שכחה, מעשר עני, צדקה כו') – חוזרת הקושיא למקומה: למה אין הרמב"ם נוקט בעקבות "סדרם בכתוב" ומקדים "הלכות מתנות עניים" ל"הלכות כלאים"?

מבאר אפוא הרבי ביאור משלו: הסדר בו נקט הרמב"ם מכוון לפי דרך העיסוק בתבואה: בתחילה הלכות כלאים – שהינם הלכות הנוגעות באופן הזריעה; פאה ושאר מתנות עניים (ואגב גררא – גם שאר מתנות עניים כמעשר עני וצדקה) שייכות הן לזמן הקצירה; ואילו תרומות, מעשר, מעשר-שני, נטע רבעי וביכורים הן לאחר מירוח התבואה.

ומסיים בהלכות שמיטה ויובל, מכיוון שבאים לאחר "שש שנים תזרע גו'", אחת לשבע (וחמישים) שנים.

"לפסוק... נגד הרדב"ז"?!

ויש שהרבי נזעק לכבודו של הרדב"ז:

מעשה בבן ארץ ישראל שנסע עם רעייתו לחו"ל למשך שנתיים ושאל את אחד מחשובי הפוסקים באותה תקופה, איך ינהג לעניין בן א"י הנמצא בחו"ל לעניין יום-טוב שני של גלויות. נענה הלה על-ידי אותו פוסק לנהוג יום אחד. בינתיים הסתבכו העניינים והלה הבין כי הוא עלול להישאר בחו"ל תקופה נוספת, ושאל את הרבי האם פסקו של אותו פוסק עדיין בתוקפו, והרבי הגיב (ליקוטי-שיחות כרך יז עמ' 504):

תמוה ביותר לפסוק כהפרי-חדש (סימן תסח [=סק"ג שתלוי רק בדעתו לחזור]) נגד הרדב"ז [=סימן עג שבעקר דירתו עם אשתו ובניו אף על פי שדעתו לחזור – לא נקרא דעתו לחזור], שהוא [=הרדב"ז] דווקא שהובא לפסק הלכה בכל האחרונים; מגן אברהם (סימן תצו), באר היטב, רבנו הזקן, ערוך השולחן, משנה ברורה, נימוקי אורח חיים (להגה"צ ממונקאטש)..

וסיים הרבי:

ולדעתי פשיטא שינהג יום טוב שני של גליות.

כניסה לטהרה

בעניין חליצת תפילין במוסף של ראש-חודש מציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 459) לשו"ת הרדב"ז חלק ד' א'קנא (פ).

וכן בביאורו את הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פרק ג' הלכה יז. הלכות שגגות פ"ט ה"ג) – דן בתשובות הרדב"ז חלק ו' ב' אלפים צד.

בשו"ת הרדב"ז חלק ה' (ב' אלפים רג) כתב, שמזה ששאלו (בסיום מסכת טהרה) בבן השונמית (מהו שיטמא) דווקא מוכח, דסבירא ליה שבן הצרפית לא מת. והרבי מציין (ליקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 241 הע' 20) לשורת מקבילות כמו הרד"ק ומפרשי המורה-נבוכים, ומאידך כותב שהאברבנאל ותרומת הדשן סבורים להיפך.

ומעניין לעניין דומה: הרמב"ם מבאר ש"מחוסרי כפרה חסר ולא גמרה טהרתו", ומסביר הרבי (ליקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 80) בהתבסס גם על שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם – סימן אלף תעט (קו)), שאין הפירוש שהוא עדיין טמא אלא רק שחסר בטהרתו (וראה שם עמ' 81 הע' 15* ובשולי-הגיליון).

כיוצא בו מצאנו בעניין מילה, טבילה והבאת קרבן בגר (ליקוטי שיחות כרך כ"ו עמ' 164):

המילה (הסרת הערלה) מוציאתו מטומאת עכו"ם, והטבילה מכניסתו לקדושת ישראל (ראה שו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תתקיז).

וגם ביאור דברי המכילתא על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" א) "יוצרו חלקו", ב) "יודע עתותיו ושעותיו הוא חלקו" – בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן תתיד, זכה לביאור הרבי על פי פנימיות התורה (ליקוטי שיחות כרך ג' עמ' 869-869).

ויכוח עם פר

חז"ל מספרים (במדבר רבה פרשה כג, ט) על המשא ומתן שהתנהל בין אליהו הנביא והפר "שעלה לשם הבעל" וסירב תחילה, ועל תשובת אליהו אליו שאף הוא גורם לקידוש ה'. ומציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך טז עמ' 416 בהע' 53), כי על פי ביאורו של הרדב"ז (סימן אלף סו) יובן מדוע סירב הפר שוב גם אחרי תשובת אליו "כשם כו'", כי קידוש ה' הוא מצד ה"כוונה" ולא בכוחו של הפר למטה.

משיטת הרדב"ז (חלק א' סימן עו) בפירוש הגמרא (שבת סט, ב) "היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד" שהיום השביעי הוא מדאורייתא – מוכיח הרבי (ליקוטי שיחות כרך ח' עמ' 52-53), שקביעות השבת היא בהתאם ומכוח המניין שספרו בני ישראל, שלכן אותו אחד שלא ידע אימתי שבת, נקבעת השבת אצלו לפי המניין שלו.

ובעניין הקדמת תפילין של יד לתפילין של ראש [כאשר הוציא של ראש תחילה] (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 51) מביא הרבי (שם הע' 22):

ולהעיר גם משו"ת הרדב"ז ח"א סימן תקכ"ט שמכיוון שהוא מחויב לקשור של יד תחילה עדיין לא הגיע זמן של ראש ("דאין בכאן מעביר... עדיין לא הגיע זמן של ראש").

שווה – אצל מי?

ישנו דיון הלכתי לגבי דברים הצריכים שווה פרוטה, האם נקבע הדבר לפי שוויו אצל הנגזל או אצל הגזלן. ומציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 113) לשו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן לו) שם מדובר כשזרק לה חפץ בפחות משווה-פרוטה וכשהגיע אליה נעשה שווה פרוטה אם מקודשת, ומוסיף הרבי עוד כי הרי"ט אלגאזי הלכות בכורות (פרק ה' אות נא) מדמה זאת לדברי התוספות במסכת כתובות (ד"ה לא צריכי –כתובות ל, ב):

כאשר מישהו גזל תרומה כו' משלם כל מה שנהנה, שסברת התוספות היא "דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור שוה-פרוטה משלם כל מה שנהנה, כיון שעל-כל-פנים הוא נהנה בשוה-פרוטה אף דלבעלים לא היה שוה-פרוטה".

מכות בבני ישראל?

"ולפלא [על הרדב"ז] שאינו מזכיר תירוצו של הרב אבן עזרא (ז, כט) על קושיא זו (דאם כוונתו שתירוץ הראב"ע אינו מתקבל – העיקר חסר מן הספר)", כך מגיב הרבי (ליקוטי שיחות כרך יא עמ' 31 הע' 36) כשמצטט את תשובת הרדב"ז (חלק א' סימן תתיג) נגד האבן עזרא – וקובע כי מכות דם צפרדע כינים לא היו בבני ישראל!

אחים – לצרה

כמי שהיה "תדיר נושא אלומותיו של הרמב"ם ז"ל", בלשון החיד"א על הרדב"ז ז"ל (ברכי יוסף, אבן העזר סימן ג' אותה ה'), טבעי אפוא שהרבי נדרש לדבריו פעמים רבות:

הרמב"ם בהלכות מלכים ספ"ט כתב שסיבת הריגת אנשי שכם (בראשית לג, ל) היתה, משום שנתחייבו במיתה "שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנהו". והקשה הרדב"ז: אם-כן, מדוע אפוא הוכיח יעקב את שמעון ולוי על הריגתם את אנשי שכם. והאריכו בזה המפרשים, וכפי שמסיים הרדב"ז: "ודברים הרבה נאמרו בתירוץ קושיא זו, ואין להאריך".

בליקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 152) מתרץ הרבי את הרמב"ם, כי טענת יעקב נסובה לא כלפי עצם ההריגה של אנשי שכם, אלא על הדרך שבה נעשה הדבר, שגרמה לחילול השם בעיני הגויים.

ביאור הדבר אפשר בשני אופנים:

א. למרות חיובם של אנשי שכם במיתה, אם אין אפשרות לעשות זאת אלא "במרמה" – עדיף היה להימנע מכך, שכן הדבר יביא לחילול ה' בעיני העמים.

ב. כדי למנוע חילול ה', היה על בני יעקב להרוג את אנשי שכם בגלוי – להודיע בפרהסיא כי הם חייבים מיתה, ולצאת אליהם במלחמה גלויה מתוך ביטחון כי ה' יעזרם ללא שימוש בדרכי מרמה.

חלק גם בעולם הזה

בהתוועדות י"ב תמוז תשכ"ד ביאר הרבי בצורה מפורטת ונרחבת (תורת מנחם כרך מ' עמ' 225 ואילך) את דברי הרמב"ם בהלכה בסוף הלכות שמיטה ויובל. כאשר הגיע (שם עמ' 234) לפיסקה "ויזכה לו בעולם-הזה דבר המספיק לו" אמר כדלהלן:

נוסף לכך ש"ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים", היינו שחלקו ונחלתו הוא באלקות – הרי הוא זקוק גם לפרנסה גשמית.

והרמב"ם אזיל לשיטתו, שאין לאדם להשליך את עצמו על הציבור כפי שהאריך בפירוש המשנה "ולא קרדום לחתוך בה" (כמובא בפירוש הרדב"ז כאן), כך שאינו יכול להתפרנס מהעניין ש"לשרתו ולעבדו", אלא לצורך פרנסתו צריך לעסוק במלאכה (ראה רמב"ם הל' תלמוד תורה פרק ג' הלכות ט-יא).

ועל זה מוסיף הרמב"ם שהקב"ה יזכה לו בעולם-הזה (להרויח בעולם – פירוש הרדב"ז) דבר המספיק לו...

גם במכתבים מאותה תקופה (אגרות קודש, כרך כג עמ' רכ בשולי הגיליון; שם עמ' רלג) מציין הרבי בקצרה נקודה זו:

תומיך גורלי: רק תומיך, כי צריך להיות מלאכה מעט... וכדיוק הרדב"ז כאן. אבל קשה דאם כן אינו "כמו שזכה לכהנים". ואולי מכאן ראיה להכסף-משנה (בהלכות ת"ת פ"ג ה"ט) דיש-לומר דהרמב"ם שולל רק את המשים אל לבו כו'. ולכן יש ב' אופנים: ה' מנת חלקי, או תומיך גורלי. ואין-כאן-מקומו.

 ממעייני החסידות

פרשת בחוקותי

אם בחוקותי תלכו (כו,ג)

שלוש משמעויות למילת 'בחוקותי': א) חוקה על-שכלית, ב) עמל תורה (רש"י), ג) מלשון חקיקה. ושלושתן קשורות זו בזו.

חוקה – על יהודי לעסוק בתורה מתוך קבלת-עול, בגלל שהקב"ה ציווהו ללומדה ולהבינה, ולא בגלל הטוב-טעם השכלי שבה.

עמל תורה – מי שעוסק בתורה בגלל ציווי הבורא מתייגע ועמל בה הרבה יותר מכפי רגילותו וטבעו (ואילו הלומד מחמת הנועם השכלי שבתורה אינו מתייגע אלא לפי מדת הנועם שמרגיש).

חקיקה – המתייגע בתורה מתאחד עמה עד שנהיה דבר אחד איתה, כאותיות החקוקות על האבן, שהן דבר אחד עם האבן.

(ליקוטי שיחות כרך ג ,עמ' 1012)

* * *

שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

ביאור הקשר בין עמל תורה לבין חוקה על-שכלית: א) יש להתייגע בתורה מעל ומעבר ממה שהשכל מחייב. ב) מי שמתייגע בתורה בא לידי הכרה שגם הדברים שהשיג והבין הם בעצם למעלה מהשגה. וכמאמר הידוע: "תכלית הידיעה שלא נדעך".

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 319)

* * *

מה הקשר בין 'תלכו' לבין עמל תורה?

אלא על הלומד להוסיף ביגיעתו מיום ליום, תוך הליכה ועלייה תמידית ברמת העמל. עמל התורה של אתמול, אף אם היה עד מיצוי הנפש ממש, אינו מספיק כבר להיום.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 1024)

* * *

נאמר במדרש (ב"ר פ"ה) שחמש הפעמים 'אור' המופיעים בתחילת פרשת בראשית מכוּונים כנגד חמישה חומשי תורה: "ויאמר אלוקים יהי אור" – בראשית; "ויהי אור" – שמות; "וירא אלוקים את האור כי טוב" – ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות (המאירות עיניו של אדם, ולפיכך נכפלו בו שני תוארים, אור וכי טוב, מת"כ); "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" – במדבר; "ויקרא אלוקים לאור יום" – דברים.

מכיוון שחומש ויקרא מרובה בהלכות, לו נאה ולו יאה להסתיים עם פרשה ששמה מורה על עמל תורה, שכן כדי לעמוד על בוריין של הלכות אלו יש צורך בעמל ויגיעה מיוחדת.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1305)

אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו,ג-ד)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

מסופר בגמרא (תענית כד) שרבי חנינא בן דוסא הלך פעם בדרך, והתחיל לרדת גשם. התפלל התנא ואמר: "כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?", ומיד פסק הגשם.

זהו שרמז הכתוב:

"אם בחוקותי תלכו" – אם תהיו כולכם צדיקים, אזי

"ונתתי גשמיכם בעיתם" – לא תועיל תפילת היחיד – שהוא צדיק – כנגד הרבים.

(אור-תורה עמ' מג)

ונתנה הארץ יבולה (כו,ד)

"ארץ" – מלשון רצון.

"ונתנה הארץ יבולה" – הרצונות הטובים בעבודת ה' אסור להם שיישארו בגדר רצון ובכוונה בלבד, אלא עליהם לתת את פירותיהם במעשה בפועל.

(ליקוטי-דיבורים, כרך א, עמ' 511)

פרשת התוכחה

אומר אדמו"ר הזקן:

הקללות שבתוכחה אינן אלא ברכות, ולא עוד אלא שהן ברכות רמות ונישאות ביותר, ולהיותן כה נעלות אין הן יכולות לרדת לעולם אלא באופן מוסתר.

ומוסיף כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

מסופר בגמרא (מועד קטן ט) שרשב"י שלח את בנו להתברך מרבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים, אך כשנכנס אצלם הנה במקום לברכו קללוהו, ורק כשחזר הבן אל אביו הסביר לו רשב"י שה'קללות' אינן אלא ברכות מוסתרות.

ויש לדקדק בזה: מה ראו שני חכמים אלו להסתיר את ברכתם בדמות קללות? אלא ברכות אלה נמשכו מדרגה נעלית ביותר, 'עלמא דאתכסיא', ולכן היה הכרח להורידם לעולם בכיסוי של קללות.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' מח)

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מוסיף לדקדק בסיפור האמור:

מכיוון שברכות אלו היו מוכרחות לבוא לעולם באופן נסתר ונעלם, כיצד גילה אותן הרשב"י?

אלא בביאת המשיח יתגלה 'עלמא דאתכסיא' מהעלמו, בחינת "צאת השמש בגבורתו", ואז יראו הכול איך שהייסורים הבאים מעולם זה הם בעצם טוב. אצל רשב"י האיר 'מעין עולם הבא', ולגביו לא היה קיים ההסתר של 'עלמא דאתכסיא' והוא ראה את הטוב הפנימי שב'קללות'; ולכן היה בידו לגלותו.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 283)

וזכרתי את בריתי יעקב... יצחק... אברהם (כו,מב)

רבי לוי-יצחק שניאורסון אמר פעם ליהודי שהיה נכדו של הרב הקדוש רבי זוסיא מאניפולי:

מדוע מוצאת התורה לנכון להזכיר בתוכחה את הייחוס וזכות האבות שלנו? אלא עצם הזכרת עובדת היותנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב – בהתחשב במעמדנו ומצבנו – זוהי תוכחה שאין לך גדולה ממנה.

והוסיף: אני אומר זאת לך, ומתכוון לעצמי (הר"ר לוי-יצחק היה בן אחר בן לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק).

(מפי השמועה)

אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה . . וכל מעשר בקר וצאן (כז,כו-לב)

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסביר את הקשר בין הפסוק "אדם כי יקריב", הנאמר בתחילת חומש ויקרא, לבין בכור ומעשר בהמה, הנזכרים כאן בסיום החומש:

"אדם כי יקריב" – היינו 'אתערותא דלעילא': הקב"ה, שנקרא 'אדם העליון', מקרב את האדם אליו. בחינה זו נרמזת בבכור, שהוא קדוש מלידה, היינו שקדושתו באה מלמעלה.

"מן הבהמה גו' תקריבו את קרבנכם" – היינו 'אתערותא דלתתא': האדם מקרב את עצמו אל קונו בכוחות עצמו. ובחינה זו נרמזת במעשר בהמה, שכן קדושתה של הבהמה העשירית תלויה בקריאת האדם.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 332)

 פרקי אבות

"כתר שם טוב עולה על גביהן"

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי (פרק ד משנה א).

שלושה כתרים הן, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן (שם, משנה יג)

"מכל מלמדי השכלתי" – הלימוד מכל אדם מוסיף לא רק בחכמה ("איזהו חכם"), אלא גם בכוח המשכיל ("השכלתי"), שהוא שורש ומקור השכל.

"כי עדותיך" – במסירת עדות לא נוגע מעמדו ומצבו של העד אלא תוכן דבריו. אף כאן: יש ללמוד מכל אדם, יהיה מי שיהיה.

שיחה לי – הלימוד יכול וצריך להיות גם משיחה בעלמא, על-דרך מאמר רז"ל, "שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד". ודוגמתו בכל יהודי, שהוא בבחינת "תלמיד חכם", ככתוב "וכל בניך לימודי ה'".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קרח תשמ"ח – בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 554)

הפירוש ד"איזהו חכם" הוא – "שראוי שיתהלל בחכמתו". ויש לדקדק בזה: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגיבור בגבורתו גו' עשיר בעושרו"?

והביאור: הפסוק ממשיך "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כלומר: כשהמטרה היא "השכל וידוע אותי", אזי "יתהלל המתהלל" גם במעלות דחכמה גבורה ועושר, שכן כל עניינם אינו אלא למען "השכל וידוע אותי". ואף כאן: "איזהו חכם, שראוי שיתהלל בחכמתו", שכן כל מטרת החכמה היא "השכל וידוע אותי".

והדבר מודגש בסיום הכתוב – "כי עדותיך שיחה לי": תכלית החכמה ("מכל מלמדי השכלתי") אינה אלא בשביל "עדותיך", על-דרך "השכל וידוע אותי". ומזה מובן גם לגבי גבורה ועושר, שאינם אלא בשביל ענייני קדושה, תורה ומצוותיה, "עדותיך".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תבוא תשמ"ו – בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 385)

"כתר שם טוב" מצד עצמו הוא עניין חיצוני, ולמטה מ"כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות", ועד כדי כך, שהתנא מונה "שלושה כתרים" (תורה, כהונה ומלכות) בלבד. ואף-על-פי-כן, בהיותו על גביהן, הרי הוא "עולה על גביהן", למעלה מג' הכתרים.

וההסברה בזה:

"כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות" – עם היות שגם בהם ישנו עניין של הליכה מדרגא לדרגא (ולא באופן של עמידה בלבד),

– כתר תורה: לימוד התורה באופן של "לאפשה לה". כתר כהונה: "לעמוד לפני ה' לשרתו", שעמידה זו להיותה "לפני ה'", הרי היא בוודאי באופן של הילוך. וכתר מלכות: להיותו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", עם כל הרחבות של עניין המלוכה, הרי זה בודאי באופן של הליכה –

מכל מקום, מודגש בהם בעיקר הנתינה מלמעלה, ולא כל כך מעלת העבודה בכוח עצמו, מה שאין כן "כתר שם טוב", שכל ענינו הוא עבודה בכוח עצמו – הרי הוא "עולה על גביהן".

(התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 321)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בחוקותי – חזק
י"ז באייר

לעליית 'שלישי' (שבה קריאת התוכחה) עולה הבעל-קורא, ומעצמו (בלא שקוראים לו 'יעמוד' וכו'), ומברך לפניה ולאחריה¹. לאחר מכן – מברכים אותו² בשמו, כרגיל.

קוראים את פסוקי התוכחה בקול נמוך, אך באופן שישמע הקהל היטב את הקריאה (חוץ מהפסוק "וזכרתי את בריתי" - כו,מב – הנקרא בקול רגיל). בפסוק "ואף גם זאת" (כו,מד) חוזרים לקרוא בקול רגיל³.

בפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר ויקרא, נהוג לעמוד. רצוי שהקורא יפסיק קמעה לפני תחילת הפסוק, כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק. בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא ואיתו גם העולה לתורה⁴: "חזק חזק ונתחזֵק"⁵.

אומרים 'אב הרחמים' גם אם יצא כן לאחר חצות היום⁶.

יום התוועדות.

"ב'שבת חזק' כדאי לקשר זאת [את סיום קריאת החומש] עם התוועדות מיוחדת (בהוספה על ההתוועדות שבכל שבת "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת"), כהמנהג בכמה וכמה קהילות קדושות בישראל שב'שבת חזק' מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות – שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות, להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור), ויוסיפו בהשמחה ד'גמרה של תורה' (סיום ספר שלם בתורה, על-דרך השמחה שעושים לגמרה של התורה כולה בשמחת תורה)..."⁷.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'⁸.

פרקי-אבות – פרק ד.

יום ראשון
ח"י באייר – ל"ג בעומר⁹

אין אומרים תחנון¹⁰.

אין מסתפרים גם בל"ג בעומר, מלבד תספורת-מצווה לילדים¹¹.

(ילד שנולד לאחר ל"ג בעומר עד ערב חג השבועות ועד בכלל, עורכים את תספורתו בערב החג¹²).

יום הילולא של התנא רשב"י. יש נוהגים להדליק ריבוי נרות בלילה בבית-הכנסת (ובארץ-הקודש נהגו הכול ב'הדלקות' פומביות)¹³ ועושים שמחה "בכל לב ונפש"¹⁴, כי רצונו הוא שישמחו ביום זה¹⁵.

ביום זה יש לתת צדקה בהוספה מיוחדת¹⁶.

נהגו לאכול ביצים בל"ג בעומר¹⁷. בבית אביו של הרבי נהגו לאכול חרובים, לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ורבי אליעזר בנו במשך זמן היותם במערה¹⁸.

"עת סגולה היא, להתעוררות ולתוספת אומץ בגילוי והפצת פנימיות התורה, שבדורנו נתגלתה במעיינות החסידות ותורתה"¹⁹.

יש הדגשה מיוחדת על 'אהבת-ישראל' ביום זה²⁰.

"השייכים לזה, צריכים לסדר נסיעה למירון, אבל לאידך גיסא, אין מההכרח שתיסע כל הישיבה... והנשארים יארגנו התוועדות במקומם"²¹.

"אצל חסידים היו נוהגים לשבת להתוועד בל"ג בעומר לפנות ערב, בין מנחה למעריב"²².

גם נשי ובנות חב"ד יערכו היום התוועדויות²³.

בהתוועדות זו עורכים מגבית של צדקה²⁴.

* הרבי עורר²⁵ "להוסיף בתורה, עבודה וגמ"ח – עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'... נתינה לצדקה במספר ח"י – והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל, שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה – מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני ישראל. בתורה – בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".

* מנהג שפשט בכל תפוצות ישראל: ביום ל"ג בעומר אוספים את כל הילדים, ומסבירים להם מעניינא דיומא, אודות רשב"י וכו'²⁶. אחר-כך יוצאים עימהם לטיול אל השדה [והמנהג שהתינוקות – גם הבנות²⁷ – יורים בקשת בל"ג בעומר²⁸], ונותנים להם מיני מתיקה שישמחו את ליבם, וכל זה [נעשה בשעה המתאימה ללימוד תורה] משום "עת לעשות לה'...", שעל-ידי זה נוסף בחינוכם ביתר שאת וביתר עוז²⁹.

בימינו עושים זאת בתהלוכות ובכינוסים לילדי ישראל ברוב עם ובפרסום גדול, בכל אתר ואתר³⁰. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף לפעמים בתהלוכה ובכינוס ואומר שיחה מיוחדת לכבודם, ועודדם ביותר. בדרכו להציון הק' היה נוסע ל'שדה' שבו התכנסו הילדים, ושוהה שם מעט ואחר-כך ממשיך אל הציון³¹.

"אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים-טובים המצויינים. היה יוצא לשדה בעריכת סעודה קלה, שתיית משקה ואכילת ביצים מבושלות ובניגונים ובריקודים. וראו אז הרבה מופתים", בעיקר בנוגע לפקידה בזרעא חייא וקיימא. וכך נהגו למסור לרבי בקשות בנושא זה ביום ל"ג בעומר, ומשפחות רבות זכו להיפקד בזכות זה³².

הוראת הרבי³³:

"באם באיזה מקום לא ניתן לארגן כינוס או תהלוכת ילדים בל"ג בעומר, או שלא ניתן לעשות זאת בשלימות... יעשו בימים שלאחרי זה, הבאים בהמשך לל"ג בעומר, (עוד) כינוס, מסיבה או תהלוכה וכיו"ב, לילדי ישראל... כהמשך ליום שמחתו של רשב"י בל"ג בעומר...

"מובן מאליו שיעשו את הכינוס וכיו"ב³⁴ באופן המותר לכתחילה (בלי שום ספיקות בדבר) בימי הספירה – על-ידי שיקשרו זאת לסעודת מצוה – 'סיום' מסכת וכיו"ב, ש'עושין שמחה לגמרה של תורה', או לסעודת מצוה אחרת, שבוודאי ימצאו כמה הזדמנויות בזה...".

_____________________________________

1)    ספר המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד.

2)    בעניין אמירת 'מי שבירך': העירני ח"א שבאג"ק (ח"ב עמ' שכז, 'שערי הלכה ומנהג' ח"א עמ' קפו) כתב הרבי "בעניין נוסח ה'מי שברך', הנה במקום שנוהגין לאומרו (כי כמדומה בליובאוויטש לא נהגו כן [ייתכן שלא נהגו כן רק כדי שלא להכביד על רבותינו, והרבי מזכיר זאת כאן רק כדי להסביר מדוע אין לו ידיעה ישירה בנושא]) הנוסח היותר מדוייק שראיתי הוא בסידור 'תורה אור'" [ראה שער-הכולל פרק כו ס"ה]. עד כמה שזוכרים, בנוכחות הרבי לא אמרו כלל 'מי שברך' לעולה לתורה (מלבד ליולדת ולרפואה שלימה), ובכלל אין רגילים לומר זאת בבית-חיינו ובישיבות תו"ת אלא כשנדבו תרומה או כשיש צורך מיוחד לכבד מישהו, משא"כ בשאר מנייני חב"ד רגילים לברך כל עולה (העירני הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן מ'ליקוטי לוי-יצחק', אג"ק עמ' רז, שהורה אודות עליית הרבי לתורה בשבת שלפני הנישואין "הנה אחר עלייתך לתורה יברכוך במי שברך כו' ויאמרו בעבור שאביו ואמו (בשמותם ושמות אבותיהם) נדבו צדקה בעדו וציוו לברכו כו' אמן"). ולהעיר, שרבותינו בדרך כלל לא היו מתערבים במנהגי ביהכ"נ (ראה אג"ק חי"ג עמ' קנד ועוד, 'התקשרות' גיליונות: תכח עמ' 19, תלד עמ' 19, תלט עמ' 17 וש"נ).

3)    כדעת הפר"ח סי' תכח ס"ז, קיצור שו"ע סי' עח ס"ד ועוד, הובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד סנ"ד ואילך, וכמנהג האשכנזים, ולא כמובא שם מפע"ח ושער הכוונות שהאריז"ל היה קורא זאת בקול רם כמנהג הספרדים (וב'רשימות הרב"ש' מיום י"ג אדר תרע"ה מובא שגם הרה"ק הרז"א ע"ה, אחיו של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, היה קורא בקול רם. וראה 'היום יום', יז אלול, בסופו).

ואכן הרה"ח ר' ישראל גורדון סיפר, שפעם – בשנים הראשונות לנשיאות הרבי – קרא את התוכחה בנגינה כרגיל, והעיר רבינו (ע"י המזכיר הרה"ח רי"ל גרונר) מדוע האט זיך ישראל היינט צוזונגען ביי דעם (תוכחה)?! (=מדוע 'שורר' היום ישראל בקריאת התוכחה?! - ס' 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 74).

4)    ספר-המנהגים, שם. לוח כולל-חב"ד. ודלא כמ"ש בס' שולחן-הקריאה פכ"א שהעולה לא יאמר 'חזק', מחשש הפסק. והטעם: "כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ט). ו[לא רק הקהל מברכו, אלא] גם הוא [העולה] אומר [זאת לקהל], כי נוסחא שלנו היא ונתחזק" – אג"ק ח"ד עמ' יד. וראה הנסמן ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-סיוון עמ' רפה, ובארוכה – במדור זה בפ' מסעי, לאחרונה בגיליון תתל"ג הערה 1.

5)    סידור אדמוה"ז במקומו.

6)    כידוע בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שרק בעש"ק אחר חצות א"א תחנון בשחרית מפני התפשטות קדושת ש"ק לזמן זה, אבל במקרים אחרים כיו"ב אומרים תחנון (ראה 'התקשרות' גיליון תקס"ז עמ' 15 ותקס"ט עמ' 16), והרי אמירה זו שייכת לשחרית - הרב יוסף יצחק שי' אופן.

7)    ספר-השיחות תש"נ ח"א, עמ' 233.

8)    לוח כולל-חב"ד, ע"פ סידור אדמוה"ז, לפני "למנצח... יענך". בשו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"ה מבואר, שהנהגה זו מתאימה להדעה זו שהאבילות פסקה כבר בליל ל"ג, ולפיה מותר (להסתפר ו)לשאת אשה בליל ל"ג בעומר. הוראת הרבי משנת תשי"ד (אג"ק ח"ח עמ' שיח, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קסה) ש"מפני חילוקי הדעות שיש בזה כמבואר באחרונים – יש לעשותה [את החופה] ביום ל"ג בעומר אבל לא בליל אור לל"ג בעומר". ולכאורה היא "משנה ראשונה", כי בשנת תשל"ז אמר הרבי ('שערי הל' ומנהג' ח"ה עמ' קז, משיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703) שעריכת נישואין בליל ל"ג בעומר תלויה בב' הדעות הנ"ל, והכרעת אדמוה"ז בסידורו היא כדעה השניה . ומעשה רב בליל ל"ג בעומר תשמ"ט שהרבי הזכיר בשיחה, שבל"ג בעומר עצמו מוסיפים בשמחה, ועושים שתי חתונות "כפליים לתושייה" כפי שהתקיים שם בפועל (התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178).

והנה במחצית-השקל שם ס"ק ג כ' שא"א תחנון ממנחה, ומ"מ ממתינים למחר לתספורת, וכן המנהג במירון בכל החוגים, שאע"פ שא"א תחנון ממנחה, ממתינים ל'חלאקה' עד אחרי תפילת וותיקין (ועד"ז בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רמ בשם ס' א"י, ועמ' שמו הע' יב). אמנם בשו"ע אדמוה"ז הביא בטעם השמחה בל"ג בעומר רק את מה שתלמידי ר"ע פסקו מלמות, ולא את עניין הילולא דרשב"י (ראה לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 138), ולכן לעניין תחנון נוהגים כהוראת רשב"י לשמוח ביום זה.

9)    בעומר – למרות שנוסחנו הוא לספור "לעומר" – כי כששינו לנוסחנו לא הקפידו לשנות גם בתאריכי מכתבים וכדומה, ונשאר הנוסח הישן (אג"ק חי"א עמ' רט). במקום אחר כתב הרבי רמז בדבר: בספרי פולין מובא ש'ל"ג בעומר' בגימטריה 'משה' – להעיר דרשב"י "היה ניצוץ משה", "ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות" (עמק-המלך ס"ב ד', ועל-דרך זה בכמה מקומות) – לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 337.

10)  סידור אדמוה"ז לפני "למנצח... יענך". וראה שו"ע אדמוה"ז סי' תצג סו"ס ה. השלמות ה'דברי נחמיה' לשו"ע סי' קלא ס"ח [נדפסו בהוספות לשו"ע הישן ח"א עמ' 357].

11)  ראה שע"ת סו"ס תצג. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפג-ד. וראה שם עמ' רפד אודות נישואין. ובשנים האחרונות ע"פ הוראות הרבי עורכים נישואין ביום זה, גם ללא סיבות מיוחדות.

12)  אג"ק כרך יב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר – 'אוצר' עמ' רס).

13)  בעבר נהגו בהדלקות גם בירושלים ובחברון, ורבותינו השתתפו בזה – אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ג עמ' יד, סה"ש תרצ"ט, עמ' 330. לפרטי המנהג וטעמיו, ראה ס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סט"ו ואילך. אג"ק חי"ח עמ' רסו.

14)  אג"ק אדמוה"ז ח"א (הוצאת קה"ת, ברוקלין תש"מ), עמ' קיז.

15)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ לקוטי-שיחות חלק ד עמ' 1304 ועוד, מה'משנת חסידים', החיד"א וכו'. וראה 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1994: "ביום זה – דבר פשוט הוא שצריכים כולם להיות בשמחה גדולה", עיי"ש. בקשר למנהגים העתיקים בשמחת רשב"י, ראה גם המובא בספר-השיחות תש"נ ח"ב, עמ' 460.

16)  'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג, עמ' 2017. וראה גם 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג, עמ' 319.

17)  ועל הרבי מסופר, שנהג לאכול ביצים שקליפתן נצבעה בשעת הבישול בצבע חום – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפ. [בד"כ עשה זאת הרבי בחדרו. אך בהתוועדות ל"ג בעומר תש"ל היתה מונחת ביצה קשה על השולחן, ובשעת ההתוועדות חתך אותה הרבי לארבעה חלקים, ואכל ממנה. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע ערה].

18)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ג עמ' 1395.

19)  אג"ק חלק כ עמ' רכג.

20)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 362, ועוד.

21)  'שערי-המועדים – ספירת-העומר' סי' צד, וש"נ. וראה בשיחת מוצש"ק אמור, אור לפסח-שני תשל"ח סי"ד, שבספרים מובא דבר פלא, שאותם שהיו בל"ג בעומר במירון, הרגישו שמחה מופלגת, עד שאין זה מובן כלל בדרך הטבע, אך כך הוא הרגש האדם שם בפשטות (ראה גם בס' 'טעמי-המנהגים', עמ' ערה). ומבאר הטעם, מפני שאז התקיים ברשב"י "בחד קטירא אתקטרנא...", היינו בדוגמת דרגת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל.

22)  ספר-המנהגים שם, מספר-השיחות תש"א עמ' 119. ושם גם ביאור העניין ע"פ נגלה מהרה"ח ר"ה מפאריטש, ובהערה – מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

בזמן הצמח-צדק היו עורכים ל'יושבים' [=חסידים שהתעכבו בליובאוויטש משך-זמן ללימוד תורה ועבודת ה', בלא מסגרת] ולאורחים סעודה גדולה בדגים ובשר לפני ערבית אור לל"ג בעומר (רק הצ"צ עצמו אכל – בלילה – מאכלי חלב) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רדע. ועיי"ש עמ' רעט-רפ).

23)  אג"ק חי"ג עמ' מז וחי"א עמ' עט.

24)  נסמן לעיל הערה 16.

25)  במכתבו מיום א' פ' בחוקותי תשמ"ט "ע"ד הצעת רבים והחלטתם לעשות כן במעשה בפועל", לקוטי-שיחות, כרך לב, עמ' 254. ובשולי המכתב: "נ.ב.: מובן ופשוט שגם לאחרי ל"ג בעומר יש לעשות ולהשלים כל הנ"ל, כלימוד פסח שני דמיניה אזלינן: 'ניטאָ קיין פאַרפאַלן' [=אין דבר אבוד], ובכפליים לתושיה".

26)  וגם הפיוטים בשבחו של רשב"י (כמו פיוט 'בר יוחאי') שלא ראינו שיאמרו אצל רבותינו נשיאינו, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג, עמ' 271.

27)  במענה למנהלת 'בית רבקה' בשכונת הרבי, שהודיעה שהתלמידות תי' יוצאות לשדה בל"ג בעומר, וישחקו עם קשת כנהוג, ענה הרבי "הרומז גם-כן לקשת [-בענן], שהוא סימן לביאת משיח (זח"א עב,ב. והחרים [='המשך' מאמרי חסידות לאדמו"ר מהר"ש משנת תרל"א] עמ' סט), ותשואות-חן על הבשורות טובות, וגדול הזכות וכו'", עכלה"ק. (ופשוט שאין שייך בזה 'לא ילבש' (ראה רש"י נזיר נט,א וש"נ) שהרי קשת-המשחק אינה דומה לכלי נשק כלל, ומה גם בימינו שאין מצוי כלל השימוש בזה כנשק).

28)  מנהג זה הובא ונתבאר בס' בני-יששכר מאמרי חודש אייר מ"ג פ"ד, ובספרים שהובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סל"ו. וראה 'תורת-מנחם' תשי"א ח"ב עמ' 77. לקוטי-שיחות, כרך לז, עמ' 121, הערה 5 באריכות.

29)  'התוועדויות' תשד"מ ח"ג, עמ' 1727, 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג, עמ' 268.

30)  'כינוס' בבית-חיינו היה כבר בשנת תש"ג. את צורת ה'פאראד' – צעדה המלווה בשלטים וכרזות – לבש בשנת תשט"ז (הכינוס התקיים שם לפני התהלוכה). בשנת תש"מ היתה הוראה לערוך תהלוכות גם בארה"ק, ומוסיף והולך מידי שנה בשנה – ראה פירוט השנים ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רעז.

בהגרלת הפרסים שנוהגים לערוך אז, יש להקפיד למלא את הוראת הרבי: "העירותי כמה פעמים, שבכל כיוצא-בזה צריכה להיות הגרלת ספרי קודש, וקל להבין". בשנת תשל"ג הופיע בפרסום מטעם צא"ח ילד המקבל 'כדורגל' כפרס העיקרי במבצע של"ה, ובתגובה מסר יו"ר המזכירות, הרה"ח ר' חמ"א חודקוב ע"ה, ליו"ר צא"ח הרה"ח ר"י לייבוב ע"ה, שהרבי אינו גורס כלל פרס זה, ושיש להשמיד את המודעות שכבר נדפסו (ראה לשון המענה ב'התקשרות' גיליון נא עמ' 14). אודות פרסים אחרים, כמו אופניים, מצלמה, טיסה בשמי הארץ וכדומה, הסכים הרבי שאין מניעה, ורק הוסיף "אלא שהספרים יודגשו בהפרסומת" ('התקשרות' גיליון מב עמ' 15-14. 'צעירי אגודת חב"ד' עמ' 298).

אגב, פעם השיב הרבי [ללא קשר לל"ג בעומר] למוסד שערך הגרלה על פרסים יקרי-ערך: "לכאורה, הוצאות הפרסים גדולה וביותר – ועל-פי סברא, גם בהרבה פחות מזה ישיגו המקווה [=את התוצאה שלה הם מצפים מהפרסים]".

31)  וכן הציע הרבי לחסידים לעלות על הציון היום, כיוון שקברי צדיקים בכלל הוא במקום העלייה לציון הרשב"י – 'תורת-מנחם' תש"י, עמ' 67. וראה עד"ז בס' 'קב הישר' פרק עא.

32)  ספר-המנהגים עמ' 43, מלקוטי-דיבורים, כרך ג, דף תקיט,א ו'היום-יום' ל"ג בעומר. ביאור בזה ב'תורת מנחם' תש"י שם, עמ' 60.

33)  ליקוט 'משיחות ט"ו אייר ול"ג בעומר ה'תשמ"ו' ס"ב, לקוטי שיחות חלק לז עמ' 122. תרגום מאידיש.

34)  בפשטות, הכוונה להשמעת כלי-נגינה כנהוג בכינוסים. וראה שו"ע אדה"ז סי' תצג ס"א, ופסקי תשובות שם הערה 39 בדעת המג"א, שהוא מקור דברי אדה"ז.