פרשת סוטה עוסקת בדינה של אישה שסטתה מדרכי הצניעות. היא הובאה לבית-המקדש, ושם הכוהן מחק פרשה בתורה לתוך מים והאישה שתתה מהם. אם חטאה, התקיים בה "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ", ואם התברר שנחשדה חשד שווא – היא זכתה לברכות ולשכר רב.
מכאן הרמב"ם לומד כמה גדולה מעלת השלום בין איש לאשתו, כפי שהדבר משתקף בהלכה שכתב: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו". והרמב"ם מסיים: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
למה למחוק?
מחיקת השם המפורש מעוררת תמיהה. הלוא זה דבר אסור בתכלית. אמנם אין זה משלושת האיסורים שעליהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור', אך עדיין זה איסור חמור. וכאן השם נמחק על-פי ציווי התורה עצמה!
אלא שבמעשה המחיקה טמונה כוונה עמוקה ביותר, ולכן הרמב"ם מציין את המחיקה כהוכחה לגדולת השלום ולחשיבות 'נר ביתו' ומדגיש "שהרי השם נמחק לעשות שלום".
מקיים בעצמו
בתהילים נכתב: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל". מסבירים חז"ל שהקב"ה עושה בעצמו את המצוות שהוא מצווה את בני ישראל: "מה שהוא עושה – הוא אומר לישראל לעשות". נמצא שכל מצווה יש לה 'מקבילה' רוחנית שאותה עושה הקב"ה.
יהודי מצוּוֶה למסור את נפשו במקרים מסויימים. מה משמעותו של עניין זה אצל הקב"ה עצמו? ובכן, זאת אנו מוצאים בפרשת סוטה. הקב"ה מורה למחוק את שמו כדי "לעשות שלום בין איש לאשתו", שזה מעין 'מסירות נפש' מצידו של הקב"ה.
מעלת השלום
מסירות הנפש הזאת של הקב"ה נעשית כדי לבצר את השלום בין איש לאשתו. התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, ובעניין הנישואין הדבר מודגש במיוחד. עד מתן תורה לא היו דיני קידושין וגירושין, כפי שהרמב"ם כותב שקודם מתן תורה היה אדם פוגש אישה בשוק והיה יכול להתחיל לחיות איתה חיים משותפים. כיוון שניתנה תורה נצטוו ישראל שהאיש יקדש את האישה תחילה.
התורה העלתה את הקשר בין איש לאשתו לדרגה עליונה, וכך נבנֶה בית אמיתי, שהוא בניין עדי עד, מתוך שלום אמיתי. השלום הזה יקר כל-כך לקב"ה עד שהוא מוסר את 'נפשו' כביכול כדי לעשות שלום בין איש לאשתו.
(התוועדויות תשמ"ט, כרך ב, עמ' 372; לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 215) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
