מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

במכתב ניחומים של הרבי מיום כ"ה באלול תשל"ו (נדפס בליקוטי-שיחות כרך לה עמ' 269), איתא:

"וביחד עם זה [נוסח "המקום ינחם"] באה הוראה אשר נוסח זה אומרים במשך השבעה ימים, ולאחרי זה אין לאומרו, והטעם הוא שאז מתחילה כבר תקופת הנחמה".

הרבי מזכיר זאת כ'הוראה' ידועה, ולעת עתה לא מצאתי מקור לזה. ואדרבה - בברייתא (מו"ק כא,ב. מס' שמחות פי"ד) אמרו: המוצא את חברו אבל בתוך ל' יום, מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר ל' יום, שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין...". ומקשים על זה בגמ' שם מברייתא אחרת: "המוצא את חברו אבל בתוך י"ב חודש, מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר י"ב חודש שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד (ופירש"י: "שאומר לו תתנחם, ואינו מזכיר שם המת". ובנמוקי-יוסף פירט יותר: "ובגמ' נראה דהרואה את חברו אבל בתוך שלושים יום, אם עדיין לא ניחמו, אומר לו: 'תתנחם מן השמים מאבל זה שאירע עליך', ולאחר י"ב חודש, אומר לו מן הצד, כלומר: 'תתנחם מן השמים' סתם"). אמר רבי מאיר: המוצא את חברו אבל לאחר י"ב חודש ומדבר עמו תנחומין, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו וחייתה. מצאו רופא, ואמר לו: כלך אצלי, שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנין שלי יפין". ומתרצים: "לא קשיא, הא באביו ואימו, הא בשאר קרובים". ומסיק, שגם בשאר קרובים לאחר ל' מדבר עמו תנחומין מן הצד.

הברייתות הללו הובאו להלכה ברא"ש שם (פ"ג סי' לח), ובטור שו"ע סי' שפה (אבל לא ברי"ף וגם לא ברמב"ם, לא בפ"ה מהל' אבל כשהביא חלק מהן בקשר לשאילת שלום, ואף לא בפי"ג שמיוחד לעניין הניחום. וצ"ע הטעם) ובספרי המלקטים (גשר-החיים ח"א עמ' ריב, פני-ברוך סי' יא סי"ג, נטעי-גבריאל אבילות ח"א פרק פו ס"ד. וראה מה שהביא שם ממשנת-יעקב) ללא שינוי.