תפקיד מרכזי בהשרשת דרכי החסידות שמור לזקני החסידים. הם הדוגמה החיה העומדת לפני החסידים הצעירים. הם אינם חייבים להיות גדולי תורה ומשכילים בתורת החסידות. גם חסיד זקן מן השורה יש לו מה להעניק. וכך אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים חלק ג, עמ' תכז): "כולם מוכתרים אצל החסידים בתואר זקני החסידים, והחסידים רוחשים כלפיהם הדרת כבוד מיוחדת. יש אמרה חסידית עתיקה, שאמרוה זקני החסידים בדורות הראשונים: 'יישוב'ניק זקן שווה יותר מעילוי צעיר'".

סיפר אדמו"ר הריי"צ: "אחד מענייני החינוך שאבי חינך אותי בהם היה, שבשעות הפנויות שלי מלימוד, אמצא בחברת זקני החסידים... כשהייתי בסביבתם הייתי סופג בצימאון רב את סיפורי החסידים ודרכי החסידות הראשונים, והייתי רושם אחר-כך כל מה ששמעתי" (י"ב בתמוז תש"ח).

להתחכך בזקני החסידים

"זקני החסידים יש להם השפעה טובה על עדת החסידים. הם הלחלוחית של דרכי החסידים. מהם אפשר ללמוד את עניין המשמעת - בלי לשאול 'למה' - שצריכה להיות אצל חסיד, ההתמסרות להתוועדות חסידית, הרגשת טוב-טעם בסיפור חסידי או בניגון חסידי. מזקני החסידים סופגים את ההוד וההדר אשר זכו לראות בהשראת השכינה על פני קודש-הקדשים של רבותינו הקדושים נ"ע, ואת הזיו והזוהר שנחו על זקני החסידים בדורם, כאשר הם היו אברכים צעירים והתחנכו בסביבה של חסידים. ברי שזקני החסידים יש להם חלק גדול בחינוך ובהדרכה של עדת החסידים" (לקוטי דיבורים חלק ג, עמ' תכז).

אדמו"ר הרש"ב אמר: "צריכים להתחכך סביב זקני החסידים. כאשר שניים מגדולי החסידים שהו בליובאוויטש כמה שבועות, עסקתי שלושת רבעי שנה בעניינים שדיברו אז" ('רשימות' חוברת ט, עמ' 16).

"כל דבר שחסיד זקן דיבר עליו, הנה חוץ מהעובדה שבשעת סיפור הדברים הוא חי מחדש את הזמן והמקום של המעשה, ממש כאילו הוא נמצא עכשיו באותה סביבה... הרי מכל סיפור השתדל להפיק מוסר-השכל חסידי. כשחסיד זקן היה מטיף מוסר למי מהחסידים - אפילו לאברך צעיר - לא היה נוקב בשמות, אלא מדבר על עצם החיסרון, ואופן הדיבור היה בלב נשבר, מתוך בכייה לבבית חמה. לא הייתה זו חמימות מעושה של מגיד-מוסר, אלא היו ניכרים דברי-אמת" (ספר המאמרים תש"ח עמ' 257).

"זקני החסידים נהגו לספר מה ששמעו בילדותם מזקני החסידים הראשונים, תלמידי אדמו"ר הזקן: עיקר מהותו של חסיד הוא - התקשרות. התקשרות והתמסרות בכל מהות כוחות הנפש אל הרבי" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 170).

"גם סבי דיבר כך"

סיפר אחד החסידים הראשונים: "אני זוכר את ההתוועדויות של זקני החסידים בימי נעוריי. רוח-קודש היה חופף על זקני החסידים, על פני כל אחד מהם היה שורה אור נאצל מאותו הדבר אשר היה מספר, ואור זה היה חותר חתירה בעומק נפש השומע, אשר זכרו לא יסוף לעולם. הזיכרון של אותן התוועדויות מגרש כל צער ועוגמת-נפש ומפיח בי רוח חדשה" ('התמים' חוברת ו, עמ' צ).

כשהיו חסידים מתוועדים בינם לבין עצמם, היה הרב אומר על עצמו: "זה רב?! אני זוכר לפני שלושים שנה, הרב היה שונה לגמרי". המלמד אכן היה מלמד, היו לו די צרות ושכרו לא הספיק לפרנסתו, אבל אף הוא היה מפטיר: "זה מלמד?! לפני שלושים שנה היה מלמד משהו אחר לגמרי". עד שנענה אחד המסובים: לא צריכים להיות בדיכאון ובעצבות. אני יהודי מבוגר ובזקני כבר נזרקה שיבה, ואני זוכר, שכאשר הייתי ילד בן עשר היה גם סבא שלי אומר, שהוא לא מגיע לאותם יהודים מלפני שלושים שנה..." (ספר המאמרים תשי"א עמ' 66).