האם החליפו שיטתם בית הלל ובית שמאי, שאלו מחמירים ואלו מקילים? * וכיצד דווקא רבי עקיבא "שרגיל לזכות את ישראל", מחמיר לגרש גם אם לא מצאה חן בעיניו? * תפקיד הנשמה בבירור הגוף וחלקה בעולם הוא בהשגחה פרטית כעניין ה'נישואין' * אם רק תשתדל הנשמה ביותר תוכל לתקן את חלקה מבלי לחפש עבודה קלה יותר * ומהו מענה הקב"ה לגבי הגלות "אי זה ספר כריתות אמכם"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. התנאים לכללות מציאות הגט והגירושין – שנינו במשנה האחרונה דמסכת גיטין1:
"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר (או ערוה או שאר דבר סרחון). ר' עקיבא אומר אפילו (לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אלא) מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".
לשיטת בית שמאי יש להשתדל בעניין שלום-בית עד קצה האחרון: אפילו אם לא מצאה חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו – שהפירוש הפשוט בזה (כמובא גם בפוסקים2), שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס – אף על פי כן, יש להשתדל שיישארו בנין הבית דאיש ואשה ביחד, וכיון שנשארים ביחד אזי צריך להיות שלום ביניהם, דאם לא כן, קרינן ביה "אל3 תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"4.
אבל לשיטת בית הלל אין חיוב להתעקש על שלום-בית עד קצה האחרון, אלא, אם הקדיחה תבשילו, היינו, שרואה שאינה חפצה למלא רצונו כו', הרי זו סיבה מספקת לבטל את כל ענין הבית.
ורבי עקיבא סבירא ליה יתירה מזו – שאפילו אם היא עושה רצון בעלה, אבל משום מה אינה מוצאת חן בעיניו, אזי אפשר להיות מציאות הגט.
ב. [...] וצריך להבין, דלכאורה, פלוגתא זו בין בית שמאי ובית הלל ור' עקיבא, היא היפך שיטתם בכל הש"ס:
ידוע הכלל שבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא (מלבד עניינים אחדים שהם "מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל", כפי שנימנו במשנה במסכת עדיות5, שזהו מצד ענין ההתכללות6).
ובנדון דידן: לכאורה היה אפשר לבאר שבית שמאי מחמירים ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".
אבל, לאמיתו של דבר, הרי, הסיבה לכך שבית שמאי לחומרא היא – בגלל ששורשם הוא מקו הגבורה (כמבואר בפנימיות התורה7), ובלשון הגמרא8 ששמאי היה "קפדן", ומצד הגבורה והקפידא באים עניינים של דינים וחומרות.
והרי מצד תכונת הקפדנות, נעשה היחס שבין איש ואשתו באופן שאפילו דבר קל ביותר מעורר קפידת הבעל וגורם לרחק את אשתו ועד לגירושין – כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא-בתרא9 בעניין "גט מקושר" (הדורש טרחא גדולה ביותר ואריכות זמן), ש"כהני . . הוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו", היינו, שתכונת הקפדנות היא סיבה לעניין הגירושין דווקא.
וכיון שכן, היתה צריכה להיות דעת בית שמאי שגם על דבר קל ביותר יכול הבעל להקפיד ולגרש את אשתו.
ואכן מצינו על דרך זה בהנהגתו הקפדנית של שמאי – במסכת שבת10: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", "על מנת שתשימני כהן גדול" – "דחפו באמת הבנין שבידו", וגרשו מהסתפח בנחלת ה'11; ואילו הלל שהיה "ענוותן"8, ושרשו מקו החסד (היפך תכונת הקפדנות) – קיבל אותם וגיירם.
ואילו בנדון דידן מיחלפא שיטתייהו: בית שמאי אומרים שאפילו אם הקדיחה תבשילו – אסור לבעל להקפיד עליה ולגרשה, וחייב הוא לשמור על קשר הנישואין; ואילו בית הלל, ששיטתם בכל מקום היא בקו החסד, להקל, ולהשתדל בשלום ואחוה וחסד – סוברים הם שאם הקדיחה תבשילו (אף שלא מצא בה שום דבר ערוה) יכול לגרשה?
ג. [..] וכמו כן – ויתירה מזה – צריך להבין בנוגע לשיטת ר' עקיבא :
על הפסוק12 "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה"13 – "כלל גדול" דייקא, כדברי הגמרא במסכת שבת14 שמשמעות הלשון "כלל גדול" הוא שישנו גם כלל סתם, כלל קטן, שהוא "כלל" רק לגבי הפרטים, ואילו "כלל גדול" הוא כלל גם לגבי הכללים (הקטנים), וזהו שאומר ר' עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא (לא רק פרט בתורה, ולא רק סתם "כלל" בתורה, אלא) "כלל גדול בתורה" – כללות התורה כולה, וכפי שמבאר בארוכה רבינו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך, בתניא פרק "לב", שעניין "ואהבת לרעך כמוך" הוא "יסוד ושורש כל התורה".
[..] וכיון שר' עקיבא מדגיש ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" – הייתכן שסובר הוא שאפילו לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, היינו, שאין כאן ענין של איסור, וגם לא הקדיחה תבשילו, אלא רק לא מצאה חן בעיניו, היינו, שהיא בשלימות היופי הן בקלסתר פנים והן בחיתוך האברים, אלא שמשום-מה אירע ענין של העדר נשיאת חן – אזי יכול כבר להיות ענין הגירושין?!
ובלשון הגמרא במסכת סנהדרין15: "שבקה ר' עקיבא לחסידותיה", כלומר, ר' עקיבא, שהוא החסיד, דהיינו המקור של חסד, "שרגיל לזכות את ישראל"16 – "שבקה לחסידותיה", בכך, שמחמיר עוד יותר מבית הלל, שגם אם לא הקדיחה תבשילו, אלא רק לא מצאה חן בעיניו, הנה משום זה בלבד יכול כבר להיות ענין הגירושין!
ד. [..] ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור תוכן ענין קידושין וגיטין בעבודת האדם – שזהו ענין עיקרי שבו משתקף כללות ענין עבודת האדם לקונו:
ידוע17 שכללות עניין איש ואשה, חתן וכלה, נמשך ונשתלשל מעניינם ברוחניות – ככל עניני האדם התחתון, עליו נאמר18 "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ו"אתם קרויין אדם"19, על שם "אדמה לעליון"20, כמו שכתוב21 "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" – הקב"ה שנקרא חתן וכנסת ישראל שנקראת כלה, אשר, משמעות השידוך ביניהם הוא שהנשמה (הכלה) מקבלת על עצמה ומתחילה למלא את שליחותו של הקב"ה (החתן) בעולם, כמאמר המשנה בסוף מסכת קידושין: "אני נבראתי לשמש את קוני".
ומזה נמשך גם באיש ואשה למטה – שהתכלית היא כמאמר רז"ל22 "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"23, על ידי זה שבונים "בנין עדי עד"24, בדוגמת אדם וחוה בהיותם בגן-עדן, כנוסח הברכה בכל נישואי איש ואשה24: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", שאז היה עניינם – כמפורש בקרא: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"25, לעבדה אלו רמ"ח מצוות עשה, ולשמרה אלו שס"ה מצוות לא תעשה (כפירוש בתרגום יונתן ובזהר26).
ובעניין זה יש פלוגתא בין בית שמאי לבית הלל: הן בנוגע למעמד ומצב שקודם התחלת העבודה (ענין הנישואין) – שזוהי הפלוגתא "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כדלקמן [במקור השיחה]); והן בנוגע למעמד ומצב שלאחרי התחלת העבודה, בעיצומה של העבודה – שזוהי הפלוגתא בנוגע לעניין הגירושין, "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'", מתי אפשר לעזוב את אופן העבודה שעסק בה עד עתה ולעבור לעבודה אחרת (כדלקמן). ועל פי זה יתבאר הטעם שמיחלפא שיטתייהו דבית שמאי ובית הלל בין קודם התחלת העבודה ובין לאחרי התחלת העבודה.
ה. [...] וזהו גם החילוק באופן הנהגת שמאי והלל בסיפור המעשה בנכרי שבא ואמר גיירני – שזהו מעמד ומצב שקודם התחלת העבודה:
אף על פי שגם קודם שנתגייר יש בו עלוליות לעניין הגיור, ויתירה מזה, כדאיתא בספרים27 שיש בו ניצוץ של נשמה שמעורר ומושך אותו להתגייר, ולכן עוד קודם שנתגייר נקרא כבר בלשון "גר", כלשון המורגל בש"ס28: "גר שנתגייר", ולא נכרי שנתגייר – הרי ענין זה אינו אלא בכוח, וכל זמן שלא בא בפועל, יתכן שעדיין לא הגיע הזמן לכך כו'.
ולכן, קודם הגיור – נהג שמאי בכל תוקף החומרא, ו"דחפו באמת הבנין שבידו", כל זמן שלא היה מוכן לקבל על עצמו את היהדות בכל הפרטים.
ואילו הלל נהג להיפך – כי מצד ההנהגה של חסד ורחמים, אין להמתין, אלא צריכים לגאול מיד את הניצוץ קדושה שבו ולהכניסו לגבול וגדר הקדושה, אף על פי שלעת-עתה מוכן הוא להתגייר רק על מנת שילמדוהו כל התורה כולה בעמדו על רגל אחת, או על מנת שישימוהו כהן גדול.
אמנם, לאחרי שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא29, ל"עולם הפוך"30, לעבוד עבודתה בגוף ובחלקו בעולם – אזי מתבטא החילוק שבין בית שמאי לבית הלל בציור הפכי:
מצד מדת הדין והגבורה דבית שמאי – השיטה היא שיש להחמיר ולעסוק בכל עניני העבודה גם כאשר העבודה היא קשה ביותר; ואילו לשיטת בית הלל, כאשר העבודה היא שלא לפי כוחו, יכול לפעול שיחליפוה בעבודה קלה יותר, כדלקמן.
וזהו תוכן הפלוגתא דבית שמאי ובית הלל (ור' עקיבא) בנוגע למעמד ומצב שלאחרי הנישואין (בניגוד לפלוגתתם במעמד ומצב שלפני זה, "כיצד מרקדין לפני הכלה") – "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".
ו. ביאור הדברים:
יכול להיות מעמד ומצב שלמרות שכבר היה ענין הנישואין, היינו, שהנשמה (איש) נתלבשה בגוף (אשה)31 זה, וניתן לה חלק בעולם שבו צריכה לעבוד עבודתה, וגם ניסתה והתחילה לעסוק בזה – אף על פי כן, באה הנשמה בפני בית-דין של מעלה וטוענת, שאין ביכולתה להשתלט על הגוף, כיון שיצרו גדול כו', ואין ביכולתה לפעול בבירור חלקה בעולם מצד גודל ההעלם וההסתר כו', והיינו, שהטענה היא שאין התאמה בין הנשמה לגוף או בין האדם העובד לעבודתו בחלקו בעולם, ולכן רצונו להתגרש מעבודה זו ולמצוא עבודה אחרת קלה יותר.
ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל :
בית שמאי – שהנהגתם במדת הדין והגבורה, שלכן מחמירים בכל עניני תורה ומצוותיה – סוברים הם שלא יועילו שום תירוצים; כיון שניתנה לאדם עבודה ושליחות זו, היינו, שמלמעלה חיברו ביניהם (ענין של נישואין) – חייב הוא למלא אותה עד כמה שתהיה קשה, שכן, גם כאשר זוהי עבודה קשה ביותר, הרי "לפום גמלא שיחנא"32, וממילא, עליו לעבוד עבודתו עד קצה האחרון, "עד דכדוכה של נפש"33, ו"עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי), ואין לו לעזוב עבודה זו, ומובטח לו שבוודאי "לא ידח ממנו נדח"34.
וזהו "לא יגרש אדם את אשתו" – "אלא אם כן מצא בה ערות דבר", היינו, שישנו פסק-דין בתורה שזהו "דבר ערוה", שאז היא אסורה לו וחייב לגרשה:
יתכן אמנם ש"לא תמצא חן בעיניו", היינו, שמצד בחינת המקיפים שבנשמה (ענין ה"חן")35, אין התאמה בין הנשמה לגוף, בין האדם העובד לעבודה בחלקו בעולם; ויתכן אפילו ש"הקדיחה את תבשילו", היפך הנהגת "אשה כשרה עושה רצון בעלה"; ואף על פי כן, כל זמן שאין פסק-דין על פי תורה שהחיבור של נשמה זו עם גוף זה, או אדם זה עם עבודה זו, הוא חיבור וצירוף שאינו ראוי – מוכרח הוא להמשיך בעבודתו זו למרות היותה עבודה קשה ביותר.
אבל בית הלל – שהנהגתם היא במדת הרחמים, מצד רחמים רבים העליונים – סוברים הם שיש להתחשב במעמדם ומצבם של בני-אדם קרוצי חומר, יושבי בתי חומר, ולמצוא אופני עבודה קלים יותר, ובלבד שיוכלו בקלות יותר למלא את רצון הבורא, החתן של ישראל (הכלה).
כלומר: למרות שהיה אמנם ענין של קידושין "כדת משה וישראל", כולל גם ברכות נישואין, שמורה על ההסכמה והמשכת הסיוע מלמעלה, אבל אף על פי כן, כאשר רואים אחר כך שאין שלום וחיבור ביניהם, האשה אינה עושה (אלא ממרה את) רצון בעלה, החומר אינו עושה את רצון הצורה, והגוף אינו עושה את רצון הנשמה – אזי יש מקום לומר שנשמה זו צריכה גוף אחר שיהיה נוח יותר, וגוף זה צריך נשמה אחרת שתהיה תקיפה יותר,
ועל דרך זה בנוגע לעבודה בחלקו בעולם, שכאשר אינו מצליח בעבודה זו, ואדרבה כו' – יש מקום להחליפה בעבודה אחרת, קלה יותר, ואף על פי כן, לא יהיה זה באופן שעל ידי זה יחסר ח"ו במילוי רצונו של הקב"ה בעבודה ושליחות הקודמת, אלא באופן ש"יצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"36, וה"איש אחר" יבנה בית בישראל שבו יהיה "ושכנתי בתוכם"37, "בתוך כל אחד ואחד"38, היינו, שיימצא יהודי אחר שיעסוק ויצליח במילוי העבודה והשליחות בחלק העולם הנ"ל, לעשות ממנו כלי לאלקות.
ז. ויש להוסיף בשיטת בית הלל ביאור דיוק הלשון "הקדיחה תבשילו" דווקא – דלכאורה היה לו לומר בפשטות שאינה עושה רצונו – שבזה מרומז שלא נשלם תכלית הנישואין:
איתא בגמרא במסכת יבמות39: "כתיב40 אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם . . אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמיהה) . . נמצאת (האשה) מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", על ידי זה שמתקנת את החטים להיות מהם מאכל אדם.
ועל דרך זה בנוגע לנשמה והגוף – שהנשמה מצד עצמה אין לה קשר עם קלף גשמי וצמר גשמי, ובמילא אין לה קשר גם עם הניצוץ האלקי שנמצא בקלף וצמר הגשמיים, כי אם על ידי אמצעות הגוף, והיינו, על ידי זה שהגוף אינו משאיר את הדברים הגשמיים כמו שהם, חטים כמו שהם, אלא עושה מהם מאכל לאדם העליון שעל הכסא, וכמו בתפילין, שעושה מהקלף הגשמי תשמישי קדושה, על ידי זה שכותב עליו פרשיות התורה, ומניח אותם במקום הראוי על פי תורה, ועל דרך זה בשאר מצוות התורה, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"41, ואז נשלם תכלית ענין הנישואין.
אבל כאשר האשה (הגוף) אינה מכינה לאיש (הנשמה) דבר הראוי למאכל אדם, ואדרבה, תמורת זה הרי היא עוד מקדיחה את תבשילו, היינו, שהיא מקלקלת גם את תבשילו של הבעל שכבר מוכן לו (עניני הנשמה שהיו אצלה מקודם לכן), שמקדיחה אותו על ידי ההתלהבות בענייני העולם ברשפי אש דלעומת-זה – תמורת ה"אש" של "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"22, שהוא עניין אש י' ואש ה', אש שלמעלה ואש של הדיוט (כמדובר במאמר שלפני זה42) – אזי סוברים הם בית הלל שאפשר להיות ענין של גירושין, היינו, שיעזוב עבודה זו ויתעסק בעבודה אחרת;
אבל, כל זמן שלא הגיע לידי מעמד ומצב ש"הקדיחה תבשילו" – עליו להמשיך ולהתייגע בעבודתו הקודמת.
ח. ואילו "ר' עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו":
ר' עקיבא, להיותו חסיד, מקור החסד, ועד שאומר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", סובר הוא יתירה מזה – שעבודתו של יהודי צריכה להיות גם באופן של "חן",
וכדאיתא בגמרא43: "שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה כו'", והיינו, שכשם שצריך להיות "חן מקום על יושביו" כדי שיוכלו לעשות ממקום זה מקדש לו יתברך, כמו כן צריך להיות בפנימיות העבודה העניין של "חן אשה על בעלה",
והיינו, שנוסף על שלימות העבודה בפועל ממש, צריכה להיות העבודה מתוך רצון ותענוג ("חן") – כפי שמצינו בנוגע ללימוד התורה שאמרו חז"ל44 "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"; ועל דרך זה בקיום המצוות ישנו ענין ברכת המצוות: "ברוך כו' אשר קדשנו במצוותיו", שהוא עניין ההודאה להקב"ה45 על "אשר קדשנו במצוותיו", "אשר" דייקא, כמבואר בקבלה וחסידות46 ש"אשר" הוא מלשון תענוג, כמו "באשרי כי אשרוני בנות"47, היינו, שקיום המצוות הוא מתוך תענוג ונחת רוח.
אמנם, כאשר עבודתו היא באופן שחסר בה ענין ה"חן", והיינו, שבנוגע לפועל הרי הוא עובד עבודתו בשלימות, אבל הוא עושה זאת בדרך "מצות אנשים מלומדה"48, ללא רגש של אהבה ותענוג, כיון שחסר אצלו ה"חן" בעבודה זו – אזי מצד מדת החסידות של ר' עקיבא, מאפשרים לו למצוא עבודה אחרת שתמצא חן בעיניו, ויוכל לעסוק בה מתוך תענוג, שאז תהיה עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב49.
ט. והנה, ההלכה היא – לא כר' עקיבא, ולא כבית שמאי, אלא כבית הלל50:
התורה על הרוב תדבר51, ואצל רוב בני ישראל, אי אפשר לדרוש ולתבוע שמיד בהתחלת העבודה יהיה גם ענין התענוג בעבודה. וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה52, שבתחילת העבודה "אין מלמדין . . אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", שאז, עבודתו אינה מצד ענין התענוג, אלא מצד סיבה צדדית.
ולכן, אין הלכה כר' עקיבא, שסובר הוא שאפילו כאשר חסר רק ענין ה"חן" (חפץ ותענוג) בעבודה מסויימת, אזי יכול כבר לעזוב עבודה זו, ולעבור לעבודה אחרת שמוצאת חן בעיניו.
ולאידך גיסא – אין הלכה כבית שמאי שיש חיוב על האדם להמשיך ולהתייסר בעבודתו הקשה עד מיצוי הנפש, מבלי לאפשר לו לעבור לעבודה קלה יותר.
במקרים יוצאים מן הכלל צריכה אמנם להיות העבודה באופן של מסירת נפש עד כלות הנפש ממש53 – בנוגע לג' העניינים שעליהם אמרו54 "יהרג ואל יעבור",
– וישנו אופן ההנהגה של חסידים55 שמחמירים על עצמם ומוסרים נפשם על קיום כל התורה ומצות, וכדאיתא במדרש56 על הפסוק57 "מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכתי בית מאהבי", "מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת . . על שמלתי את בני כו'", "על שנטלתי לולב על שהנחתי תפילין". ולהעיר מהפלוגתא בראשונים ואחרונים58 אם ניתנה רשות לכל אחד למסור נפשו על כל המצוות שבתורה שלא בשעת גזירת השמד. ולכל הדעות, אין זו דרך הסלולה לרבים, אשר, התורה על הרוב תדבר –
אבל בנוגע לכל שאר העניינים – צריכה להיות עבודתו באופן שהנשמה נשארת קשורה בגוף, אף על פי שנכשל לפי-שעה כו'59.
ולכן, ההלכה היא כבית הלל – שזוהי דרך סלולה ורחבה לכל אחד ואחד מישראל, דרך המלך, "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"60, לעשות מכל העולם דירה לו יתברך – שאין חיוב להתייסר בעבודה הקשה עד מיצוי הנפש, אלא, כאשר ישנו מעמד ומצב של "הקדיחה תבשילו", אזי יכול לעזוב עבודה זו, ולמצוא עבודה קלה יותר.
י. ויש להוסיף ולהעיר:
אף על פי שהלכה כבית הלל, ועד ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"61, מכל מקום, מצינו דעה62 שבעניין גירושין הלכה כבית שמאי, ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר". ובכל אופן – הנה גם כאשר יש מקום לעניין הגירושין, "אין ראוי למהר לשלח אשתו הראשונה"63.
וההסברה בזה – מכיוון שנעשה כבר ענין הנישואין, כולל גם ברכות נישואין שמורה על ההסכמה מלמעלה, הרי מובן, שאם רק תהיה השתדלות הכי גדולה, יוכל להתקיים הרצון העליון שיומשך קיום הנישואין, שאז יהיו ברכות הנישואין כתיקונם (שהרי אף על פי שגם אם יתבטלו הנישואין לא תהיה הברכה לבטלה, כיון שהיה ענין הנישואין לפי שעה, מכל מקום, אם אין זה "בנין עדי עד", אין זו ברכה כתיקונה), ולכן יש לעשות את כל ההשתדלות שעניין הנישואין יישאר בקיומו.
ועל דרך זה בנוגע לעבודת האדם64:
כיון שבהשגחה פרטית באה לידו עבודה ושליחות מסויימת במקום מסויים (שהרי הוא מאמין שאין דבר שאינו בהשגחה פרטית, וכמו שכתוב65 "מה' מצעדי גבר כוננו"), לא יתכן שעבודה זו תהיה שלא בכוחו. אלא מאי, ישנם כל כך הרבה קשיים, העלמות והסתרים בעבודה זו – הנה "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"66, אבל ברור הדבר שביכולתו למלא עבודה זו, כיון שיש לו כוחות לכך, ועליו רק להמשיכם מן ההעלם אל הגילוי, ולכן "אין ראוי למהר לשלח כו'", שהרי אינו יכול לדעת אם הרצון להיפטר מעבודה ושליחות זו הוא מהיצר-טוב או מהיצר-הרע, אלא עליו להתבונן עוד הפעם ועוד הפעם, ולנסות בכל מיני האופנים להמשיך בעבודה ושליחות זו.
יא. [...] ומזה באים לסיום המסכת ממש – "ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר . . היא חברתך ואשת בריתך":
ובהקדם דברי הגמרא67 בנוגע לעניין הגלות, שדומה לגירושין68 – שאז טוענים בני ישראל "נהיה כגוים כמשפחות הארצות גו'"69, באומרם: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום (ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום), אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן, אי70 זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם".
ולכאורה הרי זו סתירה מרישא לסיפא: בתחילת הפסוק נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", היינו, שאין זה ענין של גירושין; ואילו בסיום הפסוק נאמר "ובפשעיכם שולחה אמכם", שזהו ענין של גירושין על ידי "ספר כריתות"?!
והביאור בזה:
מצד "פשעיכם" יכול אמנם להיות ענין של גירושין ח"ו, כיון ש"מצא בה ערות דבר" (ככל פרטי הדרגות שבדבר); אבל, ישנה פעולתו של המזבח ש"מזיח ומזין מחבב מכפר",
– כפי שמצינו בזמן בית שני, שאף על פי שחסרו בו ה' דברים71, ולא היתה השראת השכינה בשלימותה, מכל מקום, היתה בו עבודת המזבח בשלימותה, כולל גם פעולת השראת השכינה שבאה לידי ביטוי באש שלמעלה72 שהיתה נמשכת על ידי האש שבאה מן ההדיוט71,
ועל דרך זה גם בזמן הגלות, ישנו המזבח בבית המקדש של מעלה, ואליהו עומד ומקריב עליו שני תמידין בכל יום (כדאיתא במדרשים והובא בעשרה מאמרות73) –
היינו, שגם במעמד ומצב של "בתוך טומאותם", ישנה פעולת המזבח שמזיח גזירות, ומזין כל אחד לפי רצונו ותאוותו, ומחבב את ישראל אל אביהם, ועד שמכפר על כל עוונותיהם,
ולכן, אומר הקב"ה לנביא לומר לבני ישראל: אף על פי ש"בפשעיכם שולחה אמכם", מכל מקום, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"?!... ולאמיתו של דבר – "היא חברתך ואשת בריתך"74.
(קטעים מ'סיום' על מסכת גיטין, התוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו, עמ' 157-177)
_________________________________
1) צ, רע"א (ובפרש"י).
2) ראה טור אה"ע סקי"ט. וראה גם מאירי שם.
3) משלי ג, כט.
4) גיטין שם, סע"א.
5) פ"ד ופ"ה.
6) ראה תניא אגה"ק סי"ג.
7) ראה זח"ג רמה, א. טעהמ"צ להרח"ו פ' תצא. שער הגלגולים סוף הקדמה לו. אגה"ק שם. לקו"ת שה"ש מ, א. מח, ג. ובכ"מ (נעתק לקמן ס"ט).
8) שבת ל, סע"ב.
9) קס, ב.
10) לא, א.
11) ע"פ לשון הכתוב – שמואל-א כו, יט.
12) קדושים יט, יח.
13) תו"כ ופרש"י עה"פ.
14) סח, א.
15) קי, ב – בנוגע לדברי ר' עקיבא ש"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" (שם קח, א).
16) פרש"י שם קי, ב.
17) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 984. ועוד.
18) בראשית א, כו.
19) יבמות סא, רע"א. וש"נ.
20) ראה של"ה ג, רע"א. כ, ב. ועוד.
21) יחזקאל א, כו.
22) סוטה יז, א.
23) ולהעיר ממ"ש בספרים (ראה נטעי גבריאל הל' נישואין ח"א רפ"כ. וש"נ) שעדי קידושין צריכים להרהר בתשובה, והיינו, שהשראת השכינה שע"י נישואי איש ואשה פועלת גם על אלו שרק משתתפים בכך.
24) נוסח ברכת אירוסין ונישואין.
25) בראשית ב, טו.
26) ח"א כז, א. תקו"ז תכ"א (סב, א). תנ"ה (פח, ב).
27) ראה תשובות מהר"ם מרוטנבורג (הובא בספר תשובות בעלי התוס' מכת"י (ניו יארק תשי"ד – ע' רפו, סי"ט)). מדבר קדמות (להחיד"א) מערכת ג אות ג.
28) שבת סח, א-ב. ועוד.
29) ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.
30) פסחים נ, א. וש"נ.
31) ראה זח"א קכב, ב ואילך. בחיי בראשית ג, כא. ובכמה מארז"ל. וראה שיחת כל היוצא למלחמת בית דוד (לקו"ד ח"ד תשפט, ב. סה"ש תש"ב ע' 130 ואילך).
32) כתובות סז, רע"א. וש"נ.
33) רות רבה פ"ו, יג. קה"ר פ"ז, ח.
34) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.
35) ראה ד"ה ויהי אומן תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז ע' קפז ואילך).
36) תצא כד, ב.
37) תרומה כה, ח.
38) ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.
39) סג, א.
40) בראשית ב, יח.
41) קידושין לה, א. וש"נ.
42) ד"ה אלה מסעי דש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א ספ"ג ואילך (לעיל ע' 142 ואילך).
43) סוטה מז, א.
44) ע"ז יט, א.
45) ולהעיר, שענין זה הוא הנקודה המשותפת בין "ברכת הנהנין" ל"ברכת המצוות", אע"פ שבכמה ענינים חלוקים הם זה מזה.
46) ראה פע"ח שער הברכות פ"ב. תו"א תולדות יח, סע"ב. לקו"ת בשלח א, ד. ובכ"מ.
47) ויצא ל, יג.
48) ישעי' כט, יג. וראה תניא פל"ט (נג, ב). ובכ"מ.
49) רמב"ם סוף הל' לולב. תניא פכ"ו.
50) טושו"ע אה"ע סקי"ט ס"ג.
51) ראה מו"נ ח"ג פל"ד.
52) פ"י ה"ה.
53) שזהו הענין השני שבו "קונה את עצמה", מלבד גט (כנ"ל ס"א).
54) סנהדרין עד, א.
55) ראה שם קי, ב: "אספו לי חסידי, אלו צדיקים שבכל דור ודור . . שמסרו עצמן כו'".
56) יל"ש עה"פ (רמז תקפא). ויק"ר פל"ב, א.
57) זכרי' יג, ו.
58) ראה כס"מ לרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד.
59) וע"ד האמור לעיל (ס"ט) בשיטת בית הלל , שגם אם היתה חיגרת או סומא, נותנים לה הנתינת-כח מלמעלה כו'.
60) וירא יח, יט.
61) ברכות לו, רע"ב. וש"נ.
62) שו"ת הרשבית שמאי סתי"א.
63) רמב"ם הל' גירושין פ"י הכ"א. וראה לקו"ש ח"ד שם הערה 21. ח"ט שם הערה 17.
64) המשך ואריכות הדברים בעבודה בפועל בימינו אלו – ראה לקמן ס"ל [במקור השיחה] ואילך (המו"ל).
65) תהלים לז, כג. וראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תקסא (נעתק בית הלל יום יום" יד חשון), שם ח"ה ע' קג (נעתק בית הלל יום יום" י תמוז). ועוד.
66) ברכות יו"ד, סע"א.
67) סנהדרין קה, א (ובפרש"י).
68) ראה פתיחתא דאיכ"ר ד.
69) יחזקאל כ, לב.
70) ישעי' נ, א. וראה ד"ה איכה עת"ר (סה"מ עת"ר ע' יג ואילך).
71) יומא כא, ב.
72) אע"פ שהיתה "רבוצה ככלב" (יומא שם), ואיתא בזהר (ח"ג ריא, א. תקו"ז תכ"א (סב, ב). ועוד) שזהו ענין בלתי רצוי.
73) מאמר אכ"ח ח"ג סכ"ג.
74) לאחרי קטע זה דהשיחה – ציוה כ"ק אדמו"ר לנגן הניגון "שׁאַמיל". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
