השבת הזאת נקראת שבת חזון. היא נקראת כך על שם ההפטרה 'חזון ישעיהו', העוסקת בנבואת החורבן, אולם ידועה אמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שהשבת נקראת חזון (מלשון מחזה), מפני שבה מראים לכל יהודי את בית-המקדש השלישי מרחוק. מכאן שהמילה 'חזון' רומזת הן לחורבן הן לגאולה.
דבר דומה מופיע במאמר המדרש (ילקוט שמעוני רמז רנט): "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב"ה) ויבנה אריאל". גם כאן רואים שהחורבן והגאולה מכונים באותו כינוי – 'אריה'.
תכלית ההרס
ההסבר יובן בהקדמת שאלה עקרונית על עצם החורבן. על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", חז"ל אומרים שהקב"ה מקיים כביכול את המצוות שהוא מצווה את עם ישראל. אם-כן, איך היה רשאי להחריב את בית-המקדש, והלוא לאו מפורש בתורה הוא "שלא לאבד בית-המקדש או בתי-כנסיות"?!
אי-אפשר להסתפק בהסבר שחורבן הבית בא בבחינת עונש לעם ישראל. וכי העובדה שבני ישראל איבדו את זכותם לבית-המקדש יש בה צידוק לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית-המקדש, כשם שגנז את המשכן, ולא להחריבו.
ההיתר היחיד להרוס בית-כנסת הוא "אם עושה על-מנת לבנות" – כאשר ההריסה היא כדי לבנות באותו מקום בית-כנסת גדול ומפואר יותר. נמצאנו אומרים, שגם חורבן בית-המקדש נכלל בסוג זה של "סותר על-מנת לבנות". הקב"ה רצה לבנות את בית-המקדש השלישי, שהוא "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה), בניין נצחי העומד לעד, ולכן נאלץ להחריב את בית-המקדש.
כל עניינו של החורבן אפוא אינו אלא בניין. החורבן הוא תיקון, שמביא לידי בניינו של הבית השלישי. לכן יש בחורבן הבית שני מוטיבים מקבילים: מצד אחד – צער ואבל על החורבן עצמו, ומצד שני – תקווה וציפייה לבית השלישי.
רגע החורבן
וכך נאמר במדרש, שברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", שכן זו כל הכוונה העמוקה והפנימית שבחורבן – להביא את הבניין של הבית השלישי ואת הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, ומיד ברגע החורבן מתחילה להיבנות הגאולה. לכן הגלות והגאולה מכונות בכינויים זהים ('חזון' ו'אריה', כנ"ל) – כי בעומק הדברים החורבן הוא חלק מהבניין והגלות חלק מהגאולה.
כך עולה גם מסיפור המדרש (פתיחתא דאיכה רבה ט), שכשנכנסו האויבים לקודש-הקודשים ראו את הכרובים שעל הארון, ופניהם איש אל אחיו. מצב זה של עמידת הכרובים ("פניהם איש אל אחיו") רומז, על-פי הגמרא, לשעה "שישראל עושין רצונו של מקום". ונשאלת השאלה: הלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ופניהם איש אל אחיו?!
אלא שזה התוכן הפנימי שבחורבן ובגלות: מבחינה חיצונית – קרו אז צרות נוראות והיה הסתר-פנים איום. אך מאחר שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, לא ייתכן שיֵצא ממנו רע. עלינו לומר, שבתוך הסתר-פנים זה מוסתר טוב נפלא ונאצל – בתוך הגלות נרקמת הגאולה, שהיא גילוי אור חדש לגמרי.
עמידת הכרובים בשעת החורבן ממחישה את פנימיות הדברים: אין זה עונש וחרון-אף בלבד, אלא יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של ה' לעמו, ועל-ידי החורבן הוא מכין את אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות נבנית הגאולה האמיתית והשלמה, שתתגלה תיכף ומיד ממש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
