תוספת כוח ועידוד בכללות עבודת היהודי
והמעשה הוא העיקר – היינו, שבעמדנו בשבת מברכים חודש אלול, שאז נמשכת ברכה והמשכה בנוגע לכל ענייני חודש אלול – הרי זה הזמן המתאים להחליט להוסיף בכל ענייני העבודה המרומזים בראשי תיבות ד"אלול", היינו, כללות העבודה דג' הקווין דתורה, עבודה וגמילות-חסדים, ביחד עם הקדמת עבודת התשובה.
ונוסף לזה – גם עניין הגאולה, היינו, שכבר בהתחלת העבודה מודיעים ליהודי שתכלית העבודה היא – הגאולה, שעל-ידי זה נפעל תוספת כוח ועידוד בכללות עבודתו, ביודעו שביכולתו להביא את הגאולה תיכף ומיד – "היום אם בקולו תשמעו", הן הגאולה הפרטית שלו, והן הגאולה הכללית דכל בני-ישראל.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשמ"ב.
התוועדויות תשמ"ב, כרך ד, עמ' 2055 - בלתי מוגה)
"לפתע תופסים שנמצאים בבית-המקדש עם משיח-צדקנו"...
כאשר יהודי מתנהג באופן שמרחם על הזולת כו', שזוהי כללות עבודת הצדקה וגמילות-חסדים, "טוב לבריות" – אזי נמשך כללות עניין הרחמים מלמעלה כו', וכתוצאה מזה – כללות עניין הגאולה של כלל ישראל.
וכשם שנתינת הצדקה צריכה להיות "מיד", כפסק-דין השולחן-ערוך דלעיל, מובן, שכן הוא גם בנוגע לעניין הגאולה (שזוהי הצדקה שנותן הקב"ה) – היינו, שישנו פסק-דין בתורה שהקב"ה אינו יכול לדחות את הגאולה אפילו לרגע אחד בלבד, אלא עליו להביא את הגאולה "מיד", ובלשון חז"ל בנוגע ליציאת מצרים: "לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין", שזהו שיעור זמן פחות מ"רגע כמימרא"! וכן הוא בנוגע לגאולה העתידה – עליה נאמר, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וכפסק-דין הרמב"ם: "מיד הן נגאלין".
וכמדובר כמה פעמים אודות המבואר בכמה מקומות – בראשונים ובאחרונים וכו' – שמשיח-צדקנו יכול לבוא בעצם יום השבת!...
ומכיוון שמדובר אודות הגאולה האמיתית והשלימה – מובן, שאין זה באופן שביום השבת נמצאים ב"ברוקלין", ולאחרי צאת השבת עולים על "אווירון", ונוסעים כמה וכמה שעות עד שמגיעים לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הבית ולבית-המקדש – שהרי אין זה אמיתית ושלימות עניין "מיד", כי אם שבשעתא חדא ורגעא חדא "כאפט מען זיך" [=תופסים לפתע] שנמצאים בירושלים עיר הקודש, בהר הבית ובבית-המקדש השלישי, ביחד עם משיח צדקנו.
(משיחת שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשמ"ג.
התוועדויות תשמ"ג, כרך ד, עמוד 1936) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
