לאחר הסתלקות הרבי הקודם, כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, הרבה חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש, להדגיש את הצורך להוסיף ולהתקשר אל הרבי מתוך אמונה ש"לא עזב הרועה את צאן-מרעיתו". בשיחותיו באותם ימים הוא אומר: "מי שהכירו את הרבי במשך שלושים שנות נשיאותו, יודעים, שהרבי לא יעזוב את חסידיו לבדם... השינוי היחידי שנעשה אצלנו הוא, שבעבר היה יכול מישהו לחשוב, שבהיכנסו לרבי הוא יכול לספר את הדברים שברצונו לספר ולהעלים את הדברים שברצונו להעלים מהרבי; אבל עכשיו ברור לכול שהרבי יודע גם את הדברים שנמצאים אצלנו בהעלם" (שבת פרשת תרומה תש"י).

הרבי אף אמר, שגם עכשיו יכולים לקבל הוראות מאת אדמו"ר הריי"צ, והסביר (י"ב בתמוז תש"י): "מצינו בתנ"ך: 'ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא' - כמה שנים לאחרי שעלה בסערה השמימה! ואם-כן, מהי התמיהה שגם עכשיו ימשיך הרבי לשלוח?!... באיזה אופן להודיע - יש לרבי הדרכים שלו, ואין אנו צריכים לדאוג באיזה אופן יודיע הרבי; יכולים לסמוך עליו!"...

השפע פתוח לכול

הדברים מבוססים על דברי הזוהר, שמבוארים בהרחבה בספר התניא (איגרת-הקודש סי' כז): "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" [=צדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מבחייו]. ההסבר הוא, ש"בהיות הצדיק חי על פני האדמה", הייתה נפשו מלובשת בתוך הגוף, ותלמידיו לא יכלו לקבל אלא את ההארה היוצאת ממנו "על-ידי דיבוריו ומחשבותיו הקדושים"; אבל לאחר פטירתו "יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחינת רוחו שבגן-עדן, הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי".

כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (איגרות-קודש כרך י, עמ' קלו): "כאשר חסידים מתאספים ביום הילולא ומספרים סיפור חסידי, שרים ניגון חסידי, מדברים דברי התעוררות ולומדים מאמר חסידות - מתאספים חסידים למעלה בהיכלי נשיאי חב"ד. הרבי, בעל ההילולא, נושא רינה ותפילה בעד כל החסידים ובני-ביתם, וכולם עונים ואומרים: 'אמן, אמן, כן יהי רצון'".

ועוד (איגרות-קודש כרך ד, עמ' רמ): "כאשר חסיד מציין יום הילולא על-ידי לימוד בתורת בעל ההילולא והתוועדות חסידית - מהווים לימוד זה והתוועדות זו פדיון-נפש לבעל ההילולא, המעורר רחמי שמים על החסיד ועל בני-ביתו".

גם מי שלא הכיר

הקשר עם הצדיק מתקיים לא רק על-ידי מי שהכירוהו בחייו. "אף מי שלא הכיר את הצדיק בעודו בחיים חיותו בעלמא דין, רק שלמד בספריו הקדושים, ונהנה מזיו תורתו ומתחזק על-ידי זה בעבודת הבורא - בוודאי גם הוא נקרא תלמידו, כי מאמין הוא בצדיק זה ומקבל ממנו אור תורתו; הענף נמשך לשורשו" (קונטרס ההשתטחות).

אולם ברור ש"מי שהיה אצל צדיק הדור, באיזה זמן שהוא, והאציל לו ברכתו הקדושה, הנה אור הקדושה חופף על ראש המתברך, ומברכתו יבורכו זרעו וזרע-זרעו ההולכים בעקבותיו בשמירת התורה והמצווה. בעליית נשמת הצדיק, בעילוי אחר עילוי, ניתוסף אור קדושה גם במי שזכה להתברך ממנו" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ה, עמ' קסז).

מסופר כי העגלון של הרבי הרש"ב, יהודי פשוט, אמר פעם לחסידים: "הרבי שלכם פחדן! כשהוא רואה מרחוק את ה'אוהל' (של אבותיו, ה'צמח-צדק' והמהר"ש), הוא מחוויר, וכשהעגלה נעצרת כמעט אינו יכול לקום. אני עוזר לו לרדת, ואך בקושי הוא מגיע לפתח. הוא נוקש בדלת, מקשיב ומחכה, ורק אז נכנס ופניו לבנים כסיד. אבל אני לא מפחד מכלום! אני נכנס בלי לדפוק, עומד ומסתכל כמה שאני רוצה, ויוצא"...