זו הייתה שעת לילה מאוחרת. הגאון רבי שלמה לוריא, רבה של לובלין, הידוע בכינויו 'המהרש"ל', היה רכון על תלמודו בבית מדרשו. לפתע הגיע לאוזניו קול חרישי. המהרש"ל חדל מלימודו והִטה אוזן לעבר מקור הקול.
במהרה קלט שהצליל הערב המתנגן לאוזניו הוא נעימה של לימוד תורה, המגיעה מהקומה שמתחתיו. המהרש"ל נדהם. הלוא בקומת הבניין התחתונה ממוקמת חנותו הקטנה של ר' אברהם קאשי, יהודי פשוט, שקט ומתבודד, שבקושי יודע להתפלל ולקרוא פסוקי תהילים.
ר' אברהם מכר בחנותו כוסמת, ששימשה להכנת דייסת הכוסמת הנפוצה. מכאן בא שמו, 'קאשי', במשמעות של דייסה. כזה היה האיש בעיני כל מכריו – איש פשוט, מוכר כוסמת.
אלא שקולות הלימוד לא פסקו, והמהרש"ל קם ממקומו והתקרב אל החלון. כעת היה ברור לו שזה קולו של ר' אברהם קאשי. האיש הפשוט, שנחשב עם-הארץ, מפלפל באחת הסוגיות החמורות בתלמוד, מקשה ומתרץ, מפריך ומיישב. נראה היה כי כל שבילי התלמוד נהירים לו.
המהרש"ל עמד נפעם. גאון אדיר מסתתר כאן, מתחת לבית המדרש, ואיש לא ידע על כך!
למחרת זימן המהרש"ל את ר' אברהם קאשי. "אבקש להציע לפניך קושיה שהתעוררה לי בלימודי", אמר לו. ארשת תדהמה עלתה על פניו של קאשי. "וכי כבודו מתלוצץ עמי? מה לי ולשאלות המתעוררות אצל רבנו הגאון?".
המהרש"ל חייך חיוך יודע סוד, והחל להפציר בקאשי לחדול מלהסתיר את גדולתו ולהאיר את הסוגיה שהתקשה בה. בתחילה עמד האיש בעמדתו ושב וטען שאינו מבין מה המהרש"ל רוצה ממנו, אולם המהרש"ל דרש בתוקף מר' אברהם לחדול מלהעמיד פנים, ובסופו של דבר לא יכול היה ר' אברהם לסרב.
כמי שמשלים עם רוע הגזֵרה השפיל ר' אברהם את עיניו אל הגמרא, עיין בה כמה רגעים, ואז נשא את מבטו אל המהרש"ל והחל להרצות את דבריו בשטף וברהיטות. פיו הפיק מרגליות ודבריו האירו את הסוגיה באור חדש.
שני תלמידי החכמים נשאו ונתנו בסוגיה זמן רב, ובסופו של פלפול מעמיק ומתלהט שקעה הסערה. הסוגיה המסובכת באה על פתרונה, לשביעות רצונו של המהרש"ל.
אולם ר' אברהם היה מודאג. סודו נתגלה למהרש"ל, והוא פנה אליו בתחנונים וביקש כי איש מלבדו לא ייחשף לו. באין-ברירה ניאות המהרש"ל לכבד את רצונו של ר' אברהם ולהסתיר את גדולתו מעין הציבור. בליבו חש החמצה. תורה מפוארת כל-כך ראויה לכבוד מלכים. איך ייתכן שגאון כזה יעסוק במכירת כוסמת ויידחק לשולי החברה, חשב בליבו. אבל הוא הבטיח והתחייב להוסיף ולשמור את הסוד.
זמן רב חלף. המהרש"ל נצר את סודו של ר' אברהם קאשי, ורק מפעם לפעם היו השניים נפגשים ללימוד משותף בסתר. כשקרבו ימיו של המהרש"ל להסתלק מן העולם, הניח צוואה, שאותה פתחו בני הקהילה רק אחרי פטירתו.
רבה הייתה תדהמתם כאשר גילו כי מורם ורבם ציווה למנות אחריו לרב את ר' אברהם קאשי, מוכר הכוסמת!
ראשי הקהל הנבוכים מיהרו אל האיש, אך זה חיזק את תמיהתם כאשר הצהיר קבל עם ועדה שהוא יהודי פשוט ועם-הארץ. אלא שבהכירם את רבם הגדול הבינו יהודי לובלין כי יש דברים בגו, ואם המהרש"ל מבקש למנות את האיש לממלא מקומו, נראה שאין הוא יהודי פשוט כל עיקר. הם לחצו על ר' אברהם קאשי והפצירו בו למלא את ציוויו של רבם.
"אני מסכים", אמר לבסוף ר' אברהם קאשי, "אך אני מציב שלושה תנאים שעליכם לקיים, אם רצונכם שאקבל את משרת הרבנות. האחד – שלא אקבל תשלום כלשהו מקופת הקהל, שכן אינני מעוניין להתפרנס אלא מיגיע כפיי. השני – שמקומי בבית הכנסת לא יהיה במזרח, אלא יישאר בירכתי בית הכנסת, במערב. והשלישי – שלא יכנו אותי 'מורה מורנו', אלא 'מורנו' בלבד".
באין-ברירה הסכימו ראשי הקהילה לתנאיו של ר' אברהם קאשי, והוא הוכתר לרב הקהילה. או-אז פרץ אורו וגדולתו בתורה נתגלתה לעין כול. ובכל-זאת, ביקשו בני הקהילה להתחכם ולכבד את רבם במידת האפשר בלי להפר את תנאי ההכתרה.
ראשי הקהילה החליטו שבכל בוקר יקנה שמש בית הכנסת את כל סחורתו היומית של הרב, כדי שלא יהיה טרוד במכירתה במשך היום. פתרון יצירתי נמצא גם לבעיית מקומו הלא-מכובד במערב בית הכנסת: כל מכובדי הקהילה, שתופסים את מקומותיהם במזרח, עברו לשבת במערב בית הכנסת. גם התואר 'מורנו' נהפך למכובד, לאחר ששאר בני הקהילה הנכבדים נושלו מתואר זה והסתפקו בתואר 'חבר'.
אלא שרבי אברהם קאשי מעולם לא התרגל לכבוד שהונחל לו, והוסיף להתנהל בפשטות ובענווה. סמוך לפטירתו ביקש להיקבר סמוך לקבר אביו, שהיה יהודי פשוט ונקבר בשולי בית העלמין, וכמו-כן ציווה שלא יקימו אוהל על קברו. ואכן כך נעשה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
