נעליים קרועות בגן-עדן
הבעל-שם-טוב ישב פעם עם תלמידיו ואמר:
בשמחת-תורה איחרו מעט ישראל בזמן תפילתם, בגלל ההקפות וסעודת החג. לעומתם, מלאכי מעלה, שלא היו עסוקים בעבודה זו, התכוננו כהרגלם לשיר את שירתם. אך גם הם לא יכלו לעשות זאת בלי נשמות ישראל, שהרי 'אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה'. מה עשו? הלכו בינתיים לנקות את גן-העדן.
לפתע מצאו שם כל מיני נעליים. הדבר הפליאם ביותר, שכן רגילים היו למצוא שם ציצית, תפילין וכדומה, אך לא נעליים!
הלכו אל המלאך מיכאל לשאול את פיו. הסביר להם המלאך מיכאל שנעליים אלה הם סחורתו, ומקורם בריקוד של עם-ישראל עם ספרי-התורה. והיה מונה את הנעליים ואמר: אלה מקמינקה, אלה ממזריטש.
וסיים הבעל-שם-טוב: התגאה המלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, ואמר לו: אני אתפור כתר מעולה משלך – מנעליים קרועות אלה.
(כתר-שם-טוב הוספות – סימן קיד)
"ראו אור ממש"
כך מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:
בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.
הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".
כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.
וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נעשיתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.
וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך יש תענוג הגורם עונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.
(ליקוטי-דיבורים ב עמ' 500)
בשמים ממתינים!
פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".
(ספר-השיחות תש"ה עמ' 63)
כתר-שם-טוב
פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש ובין הדברים אמר, שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.
שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?
השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על-ידי הריקודים של שמחת-תורה.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 308)
ושומחיה מאושר
בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.
והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 306)
ברטט ובזיע
במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
