התלמידים שהקיפו את רבי ישראל בעל-שם-טוב, מייסד החסידות, בסעודת ראש-חודש, הביטו בצער במורם ורבם, שדאגה ניסכה על פניו והן שיקפו הבעה מתוחה ושונה מן הרגיל. התלמידים ניסו לעשות כמה וכמה פעולות כדי לשמח את רבם ולהפיג את דאגתו – אך ללא הועיל.
לפתע קרב אל השולחן יהודי פשוט, ר' דוד שמו. הבעש"ט הבחין באיש ופניו אורו באחת. נהרת שמחה הופיעה עליהן ומחתה את קמטי המתיחות. בקול מתרונן הזמין את ר' דוד לתפוס מקום לצידו, העניק לו מפרוסת החלה שלו, והוסיף להנהיג את הסעודה בהתרוממות רוח, כאילו לא אירע דבר.
התמיהה שנשקפה על פני התלמידים לא נסתרה מעיני הבעש"ט. איך ייתכן שבמקום שבו לא הצליחו הם, תלמידיו הקרובים, ה'חבריא קדישא', הצליח יהודי פשוט? הבעש"ט שילח את ר' דוד למשימה כלשהי, וכאשר יצא החל לספר לתלמידיו במה זכה ר' דוד שעצם נוכחותו הביאה לו שמחה.
איש עני היה ר' דוד. הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, ושכרו הספיק אך בקושי לצורכי ביתו.
יום אחד, בהתקרב חג הסוכות, נקלע ר' דוד לשוק ארבעת המינים. הוא שוטט בין הדוכנים השוקקים והתבונן במוכרי האתרוגים, שהציעו את מרכולתם היקרה לאמידים שבלקוחות.
הביט ר' דוד באתרוגים המוזהבים וליבו נכמר. כמה היה רוצה עתה להיות עשיר. לא, הוא אינו זקוק לחיי פאר ורהבתנות. דיי לו במועט. הוא מסתפק בבית צנוע, במזון בסיסי, ושמח בחלקו. אך כמה היה רוצה לקנות אתרוג מהודר לעצמו, ולא להזדקק – כיתר בני הכפר – לברך על האתרוג הציבורי שקנתה הקהילה לטובת מי שאין ידו משגת.
באותו רגע גמלה החלטה בליבו. בשנה הבאה יחסוך פרוטה לפרוטה וישיג אתרוג מהודר. הוא יהדק את החגורה ככל יכולתו, ויצבור מטבע למטבע עד שיגיע לסכום הנדרש.
ואכן, בהתקרב חג האסיף יכול היה ר' דוד להיות מרוצה. שנה שלמה אגר מטבעות, וכשהם צרורים בכיסו הלך אל השוק ותר אחר אתרוג שיתאים לדרישותיו. הוא בחן אתרוגים רבים, הביט בהם מבעד לזכוכית מגדלת, מדד את מבנה גדילתם ואת צורתם – ולבסוף מצא את האתרוג ההולם. זה היה אתרוג יקר ונדיר ביופיו, אך ר' דוד שילם את מחירו בלי היסוס.
באותו רגע נהרו פניו של ר' דוד, והעידו כי אין מאושר ממנו. הוא אחז את האתרוג בידיו הגרומות, התבונן ביופיו, וליבו עלץ על שזכה להדר במצוות "ולקחתם לכם פרי עץ הדר". באותה שעה שכח לגמרי את מצוקתו הכלכלית, את חייו הקשים ואת המחסור התמידי השורר בביתו. מה לו ולזוטות שכאלה. יש לו עכשיו אתרוג כליל השלמות!
אלא שרעייתו לא הייתה שותפה לשמחתו זו. היא התייסרה יום-יום בקשיי העוני, ראתה את עיני הילדים הרעבים ללחם, וליבה נשבר בקרבה. כשראתה את בעלה שב הביתה ובידו האתרוג המהודר, והוא מרחף בעולם של אושר עילאי, התפרץ כל התסכול שאגרה במשך זמן רב. היא לא הצליחה להבין מדוע בזבז בעלה סכום כסף גדול כל-כך על אתרוג, במקום להשתמש בו לצורכי החג.
במר נפשה חטפה את האתרוג מן התיבה המגוננת ו...נגסה בזעם בפיטם, עוקרת אותו מן האתרוג והופכת אותו לאתרוג פסול חסר ערך...
ר' דוד נאלם דום. בעיניים פעורות מתדהמה עמד נטוע על מקומו, מביט באתרוגו היקר שנפסל באחת, ולא ידע את נפשו. אך מיד התנער, חשק את שפתיו והבליג. יכול היה לכעוס, להתקומם ולזעוק מרה – אך הוא הביט בשלווה באתרוג הפסול ובצעדים כבדים סב לאחוריו. "היא צודקת", הרהר בליבו, "כנראה איני ראוי לברך על אתרוג מהודר כל-כך".
השעות נקפו. בעוד זמן קצר יתקדש חג הסוכות. ר' דוד הבין שחלום האתרוג הפרטי נגוז לו, ויהיה עליו לברך על האתרוג הקהילתי, אך הבעיה הייתה שכל כספו תם. אין לו אפילו פרוטה אחת כדי לשלם את דמי ההשתתפות באתרוג הקהילה.
באין ברירה נטל כלי מכלי הבית ומשכנו כדי לאפשר לו לקבל הלוואה קטנה. בכסף הזה מיהר לשלם את חלקו באתרוג הקהילה, כדי שחלילה לא ייוותר בחג הסוכות בלי יכולת לברך על האתרוג.
"מבינים אתם את גודל הניסיון שהיהודי עמד בו?", סיים הבעש"ט את סיפורו באוזני תלמידיו. "לאחר שחלומו הגדול התנפץ באחת וכל מאמציו במשך שנה תמימה ירדו לטמיון, התגבר ר' דוד ולא כעס – זה היה ניסיון שלא היה כמותו מאז ניסיון העקדה! לכן שמחתי כל-כך בראותי אותו".
הרבי מליובאוויטש, שסיפר פעם אחת את הסיפור, הטעים והסביר: "מעלתו של ר' דוד כאיש פשוט הייתה שלא חש כלל את גודל הניסיון שעמד בו. מרוב פשטותו סבר שאין הוא ראוי לאתרוג מהודר, ולכן עמד בניסיון בפשטות ובטבעיות". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
