נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1057- כל המדורים ברצף
	האפשרות לתשובה התחדשה על-ידי המבול
	הקשת מעוררת ציפייה למשיח
	'מוקצה' בשבת (ג)
	פרשת נח
	הלכות ומנהגי חב"ד

האם מותר לשחק בכדור בשבת? * אלו איסורי שבת יתבטלו לעתיד לבוא? * כיצד הציע הרבי לתקן ניסוח תמוה לכאורה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, ומהו ההסבר להשתלשלות הטעות * טלטול מוקצה בדבר חי שייך רק בגלל הגוף, שכן מצד הנפש "החי נושא את עצמו" * ומהו הקשר בין מאסרו של אדמו"ר הזקן לבין מוקצה? * רשימה שלישית

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

משחק מותר?

"מן הכלל אל הפרט". מן הדיונים והאזכורים הכלליים של איסור 'מוקצה' ברשימה הקודמת, נעבור להתייחסויות אחדות הנוגעים לדינים פרטיים בהלכות מוקצה.

בהלכות שבת שבשולחן-ערוך הוקדשו הסימנים ש"ח-שי"א להלכות מוקצה, ולהלן כמה מהתייחסויות הרבי לדינים שבסימנים אלו.

בשיחת מוצאי-שבת פרשת שמיני תשל"ט התבטא הרבי (לפי שיחות קודש תשל"ט, כרך ב' עמ' 591-2, בלתי מוגה):

ישנם כאלו שאינם יודעים מהו "פוטבאָל". ישנו דין בשולחן-ערוך ש"אסור לשחוק בכדור בשבת" עם שקלא-וטריא שלימה בכך. גם יהודים יראי-שמים יודעים את השקלא-וטריא שבדבר, ואף-על-פי-כן אומרים הם פרק תהילים במקום לעשות זאת...

פעמים נוספות הזכיר הרבי דיון זה על המשחק בכדור בשבת (ראה גם שיחות קודש תש"מ, כרך ב' עמ' 815), להלן יובאו עיקרי דברים והתייחסויות הרבי לדברי אדמו"ר הזקן בנידון.

ה'בית יוסף' בפירושו על הטור אורח חיים סוף סימן שח הביא מחלוקת ראשונים האם מותר לטלטל ולשחק בכדור בשבת וביום-טוב:

ה'שבלי הלקט' סובר שאסור לטלטל ולשחק בשבת וביום-טוב בכדור, כיוון שהוא 'מוקצה', ואילו מדברי ה'תוספות' במסכת ביצה (יב, א ד"ה ה"ג) משמע שלדעתם מותר לטלטל ולשחק בכדור ביום-טוב ובשבת.

הרמ"א בחיבורו 'דרכי משה' על הטור העיר, שגם לדעת ה'תוספות' שמתירים את הטלטול והמשחק בכדור – ישנו חילוק הלכתי בין שבת ליום-טוב:

ביום-טוב מותר לשחק בכדור אף ברשות-הרבים ואילו בשבת המשחק מותר רק ברשות-היחיד, ולא בכרמלית וברשות הרבים שהוא אסור, מחשש שיתגלגל הכדור מחוץ לארבע אמות ויעברו על איסור 'הוצאה'.

בשולחן-ערוך פסק המחבר כשיטת האוסרים את טלטול הכדור. ואילו הרמ"א כתב: ויש מתירין, ונהגו להקל. ה'מגן אברהם' הוסיף על דבריו את החילוק שב'דרכי משה', שביום-טוב מותר אפילו ברשות-הרבים, אבל בשבת אסור ברשות הרבים.

'תיקוני' המדפיסים

בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן סימן שח סעיף פ"ג הובאה הלכה זו בניסוח דלהלן:

"אסור לשחוק בכדור בשבת ויום-טוב, לפי שאסור לטלטלו, מפני שאין תורת כלי עליו. ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות-הרבים. ונהגו מקדם להקל ולא מיחו בידם הואיל ויש להם על מי שיסמוכו".

רבים טובים התקשו בהבנת המשפט "ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות הרבים", שהרי כאמור, אף המתירים לא התירו לשחק בשבת ברשות הרבים, אלא רק ביום-טוב, ומדוע סתם אדמו"ר הזקן ולא פירש ?!

שאלה זו הפנה הגאון החסיד רבי יצחק דובוב ע"ה אל הרבי עוד בחיי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ועליה ענהו הרבי במכתב מנר ה' דחנוכה תש"ט ("הרב-החסיד והרב-הגאון הוותיק-וחסיד איש-ירא-אלקים וכו' מוהר"י שי'") – המכתב נדפס בשלימותו באגרות-קודש כרך ג' (עמ' כז-כח).

בשולי האיגרת העיר העורך, שכפי שתיקן הרבי תוקן גם ב'לוח התיקון' לשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן מהדורת זיטומיר תר"ז, והתיקון שהרבי מציין עליו "ראיתי מי שרצה להגי[ה]" מצוי ב"קונ' השלחן" לגאון החסיד רבי אברהם חיים נאה ע"ה עמ' לו (יצויין עוד כי שני התיקונים הובאו הן באיגרת הרבי והן ב'קונטרס השולחן' אלא שהרבי העדיף תיקון זה כמבואר באיגרת, והגרא"ח נאה העדיף תיקון זה מטעמו הוא):

...ובמענה על מה דשאילנא קדמיכון בשו"ע אדה"ז חאו"ח ס' ש"ח ס' פ"ג [שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק אורח-חיים סימן ש"ח סעיף פ"ג] שכתוב שם: אסור לשחוק בכדור בשויו"ט [בשבת ויום טוב] כו' ויש מתירין לטלטלו ולשחוק בו ברה"ר [ברשות הרבים]. ותמה דהול"ל [דהווה ליה לכתוב] ולפרש דדוקא ביו"ט [ביום טוב] מתירין, ולא לסמוך על המבין.

והנה עוד ק"ק [קושיות קצת] ישנם כאן:

א. הול"ל [הווה ליה לכתוב] אפילו ברה"ר וכשיגרא דלישנא בכ"מ [בכמה מקומות] בכגון דא, וכ"ה [וכן הוא] ברמ"א ס'[ימן] תקי"ח ס'[עיף] א: ומותר לשחוק בכדור אפילו ברה"ר [ברשות הרבים]. וראה ג"כ [גם כן] כאן גופא ס'[עיף] פ"א: "האשה מדדה את בנה אפילו ברה"ר [ברשות הרבים] כו'".

ב. כיון דקאי בהל' שבת ולא יו"ט, הו"ל [הווה ליה] לפרש דין שבת ולסתום דין יו"ט (אם רצונו לקצר ולסמוך על המבין), ולא להיפך.

והנה נלפענ"ד [נראה לפי עניות דעתי] ברור שיש כאן טה"ד [טעות הדפוס]. ומתחלה אמרתי שאולי נשמטה כאן תיבה אחת וצ"ל [וצריך להיות]: ולשחוק בו ביו"ט ברה"ר [ברשות הרבים], שהוא כל' התוס' [כלשון התוספות] שעליו צוין במ"מ [במראי מקומות] שעל הגיליון.

אבל עדיין אין מתורצים בזה שני דיוקים הנ"ל. שוב מצאתי שו"ע [שולחן ערוך] רבנו דפוס הראשון וכתוב שם: ולשחוק בו בר"ה – בלא רי"ש בסוף ר"ת [ראשי תיבות] זה.

ולכן נ"ל [נראה לי] שבגכתי"ק [שבגוף כתב יד קודש] הי'[ה] כתוב "ברה"י" [ברשות היחיד] – ביו"ד לבסוף. והמעתיק השמיטו בטעות. ונדפס בדפוס הראשון "בר"ה". ובאו ו"תקנו" בדפוסים שלאח"ז [שלאחרי זה] באמרם שפי' [שפירוש] הר"ת [הראשי תיבות] הוא "ברשות הרבים". והוסיפו רי"ש לבסוף. ובאו בדפוס ווילנא ושלאחריו והוסיפו "תיקון על תיקון" ופירשו הר"ת [הראשי תיבות] ונדפס: ברשות הרבים.

ראיתי מי שרצה להגי[ה] בשו"ע ס[ימן] ש"ח ס[עיף] פ"ג: "ולשחוק בו בשבת ברה"י [ברשות היחיד] וביו"ט אפי' ברה"ר [ברשות הרבים]. ואין נ"ל [נראה לי] כי אין בנדו"ד [בנידון-דידן] הכרח לומר שיוצא מדרך הרגיל נשמטו כמה תיבות. וכנ"ל [וכנזכר לעיל], די בהשמטת יו"ד, נקודת משהו, בלבד.

ועדיין צריך עיון

המשך לדברים. בשנת תשל"ב הוציא לאור הרה"ג הרה"ח ר' מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א, כיום רבו של כפר חב"ד, את הספר "מראי מקומות וציונים לשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן".

ספר זה יצא-לאור בהוראתו הישירה של הרבי ובעידודו המיוחד, כמסופר במדור זה בעבר, ואף זכה ליחס מיוחד לאחר הדפסתו. בהתייחסות לנידון הנזכר לעיל, ציין הרב אשכנזי בספרו את הגירסא בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן, כפי שתוקן בדפוס ז'יטומיר, כמו גם את תיקונו של הגרא"ח נאה ב"קונטרס השולחן", ללא העדפת מי מהם. מכתבו של הרבי טרם פורסם באותה תקופה.

כמה שנים לאחר-מכן, בשנת תשל"ה, פנה הרב ר' אברהם שאטלאנד מירושלים תבנה-ותכונן במכתב אל הרבי:

"ילמדנו רבינו שליט"א דברי כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ... שכתוב שם לעניין משחק הכדור בשבת: "ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות-הרבים", ומשמע דאפילו בשבת מותר לשחוק בו ברשות-הרבים... והנני כמעט בטוח שחסר כאן תיבת "ביום טוב", אולם יראתי מלהגיה טרם ששמעתיו מכ"ק רבינו שליט"א".

על כך ענה לו הרבי ב"כ"ה טבת תשל"ה" במכתב הבא (השאלה ומכתב הרבי – באגרות קודש כרך ל' עמ' פז):

שלום וברכה!

במענה להערתו בשו"ע [בשולחן ערוך] אדה"ז [אדמו"ר הזקן] ס[ימן] ש"ח ס[עיף] פ"ג –

ראה ס' [ספר] "מ"מ וציונים לשו"ע אדה"ז" – להרב אשכנזי שי' – שם ועצ"ע [ועדיין צריך עיון].

בטח יודע משלשת השיעורים השוים לכל נפש בחומש תהלים ותניא ושומר עליהם, ועכ"פ [ועל כל פנים] יעשה כן מכאן ולהבא.

הפ"נ שבמכ' [שבמכתבו] יקרא בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

טלטול בדבר "חי"

במסכת שבת (צד,א) נחלקו חכמים ורבי נתן בדין אדם המוציא בשבת בהמה, חיה או עוף (כשהם בחיים) לרשות-הרבים: רבי נתן סובר שהוא פטור, ואינו חייב מן התורה באיסור "הוצאה", וטעמו הוא "שהחי נושא את עצמו" ולכן אין האדם שהוציאן חייב, אולם חכמים סוברים שחייב.

ההלכה נפסקה כדעת חכמים, וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו, סימן ש"ח סעיף פ':

"...ברשות הרבים אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים, ולא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם, אבל לא בבהמה חיה ועוף...".

בלקוטי שיחות חלק ו' שיחה א' לפרשת יתרו מבאר הרבי (בין הדברים) את ההבדל בין סוג ה"חי" לסוג ה"צומח", על סוג ה"חי" אומר הרבי (עמ' 110, כאן בתרגום חופשי):

בסוג ה"חי" א. החיות היא נפשית, זוהי הסיבה לכך שבבעל-חי מצוי כח הרצון (שבו מתבטאת ה"נפש"), ב. גם הגוף שלו מושפע מרצון הנפש בדרך ממילא, מצד זה שהוא מיוחד עמו, עד כדי כך שמהותו היא (לא חומר, כי אם) נפש".

ובהערה (34) כותב הרבי:

כידוע (ד"ה [דיבור המתחיל] כי עמך ש"ת פ[רק] ב' ובכ"מ [ובכמה מקומות]) שנפש וגוף בערכם זל"ז [זה לזה] הם מהות ומציאות. ולהעיר מזה שהחי נושא את עצמו ואינו מרגיש את עצמו (וראה ד"ה [דיבור המתחיל] יחיינו מיומים תש"א פ[רק] ב).

ובשולי הגליון:

שבת צד, א. וגם לדעת רבנן שם (וכ"ה [וכן היא] ההלכה – שו"ע אדה"ז ס'[ימן] ש"ח ס'[עיף] פ) שהמוציא בהמה חי'[ה] ועוף חייב – הוא לפי דמשרבטי נפשייהו, היינו שמכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן (פר[וש] רש"י שם), אבל אין זה נוגע להנפש שלהם.

מ'כתית' – להפצת ה'מאור'

ידוע הפתגם שאמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ספר השיחות 'תורת שלום' עמ' 26) בנוגע למאסרו של אדמו"ר הזקן ממנו נגאל בי"ט כסלו, "מה הזית הזה כשכותשין אותו, הוא מוציא שמנו" (שמות-רבה, פרשה ל"ו), כן על-ידי הקטרוגים שהיו בפטרבורג נתגלה הפנימיות דווקא.

בשבת-פרשת וישב תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 575) הסביר הרבי בהרחבה את משמעות הפתגם, וביאר שישנם שלושה מצבים בעניין זה: 1. קודם הכתישה (המאסר). 2. לאחר הכתישה (לאחר הגאולה מהמאסר). 3. בעת הכתישה (המאסר) עצמו.

לפני המאסר גם היה גילוי תורת החסידות, אך מובן שלא ניתן להשוותו לגילוי תורת החסידות שלאחר המאסר, שאז נפעל עיקר העניין של יפוצו מעיינותיך חוצה. אמנם, בעת המאסר עצמו לא יכול היה להיות גילוי החסידות, ולכן הרי זה לכאורה למטה יותר מהמעמד-ומצב שלפני המאסר. כאן הוסיף הרבי (לפי התוועדויות שם, בלתי-מוגה):

ויש לומר שענין זה (שבעת המאסר לא היה גילוי החסידות) הוא בדוגמא לזית שנמצא תחת קורת בית-הבד (בעת הכתישה) – שיש לו דין מוקצה דהיינו, היות שבערב שבת בין השמשות לא היה הזית ראוי לאכילה (כי היה מונח כבר תחת קורת בית הבד והתחילה כתישתו). זאת אומרת, שעל-ידי שהכניס את הזית תחת קורת בית-הבד דחה אותו בידים, ולכן הרי זה מוקצה.

ודוגמתו בנמשל – אי-יכולתו של אדמו"ר הזקן לומר חסידות בעת שבתו במאסר (בעת הכתישה) הוא על-דרך העניין דמוקצה.

אבל לכאורה אינו מובן:

מבואר בשולחן-ערוך (אורח חיים, סימן ש"י סעיף ב') שבנוגע לכל הפירות כו' (חוץ מגרוגרות וצימוקים) אין דין מוקצה אפילו אם דחה אותם בידיים, אם כן גם לאחרי שהזית נמצא תחת קורת בית-הבד היינו לאחרי שדחה אותו בידיים, אין לו דין מוקצה, ויכול להוציאו ולאכלו כו'?!

והביאור בזה:

האמור לעיל שגם לאחרי שדחה אותם בידיים אין בהם דין מוקצה – הרי זה דוקא כאשר חוזר בו מדחייתו ורוצה לאכול את הפירות שאז מתבטלת הדחייה בידיים, ולכן אין זה מוקצה. אבל כאשר הוא ממשיך לדחות אותם בידיים, הנה עת הדחייה הרי זה בוודאי מוקצה מאחר שאינו רוצה לאכול דבר זה.

ובענייננו – כל זמן ישיבת אדמו"ר הזקן במאסר (בעת הכתישה הרי זה בדוגמת העניין שממשיך לדחותו בידיים (שדוחה את הזית ואינו רוצה לאכול), ולכן הרי זה בגדר של מוקצה. בפרט שלאחרי שמכניסים את הזית תחת קורת בית-הבד נמאס הזית למאכל אדם, מאחר שבעת הכתישה מתערב בשר הזית עם השמן והשמרים והגרעין כו', ואם-כן הרי בוודאי שממשיך לדחותו בידיים.

ונוסף לזה: לדעת רבי יהודה יש דין מוקצה באוכלין שדחה אותם בידיים. ואף-על-פי שההלכה אינה כן – הרי ידוע ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ואם-כן האמור לעיל מתאים לדעת רבי יהודה על-כל-פנים.

הוקצה בטעות

בי"ב מנחם-אב תשט"ו (אגרות-קודש כרך י"א עמ' שכג) כתב הרבי:

מה שנסתפק בעניין פעולה (הקדש, הכנה וכיצא-בזה) בטעות – אם הטעות רק שולל הפעולה, או שגם עושה ענין הפכי מהפעולה, ופשיט כבתרייתא [=האחרון] – תמוה ביותר ומופרך לומר כן, דאיך אפשר דאמירתו שמכין תפעל הקצאת דבר שבלאו-הכי לא היה מוקצה. – ומה שהביא ראיה מבעל המאור ריש ביצה מהכנה בטעות דיונים כחושים – הנה כחושים לא חזי לאכילה, ולא הטעות משוי להו מוקצה.

יתבטל מוקצה לעתיד?

על "דבר חידוש" הצביע הרבי בהתוועדות שבת קודש פרשת נצבים כ"ח אלול תשמ"ח (התוועדויות תשמ"ח כרך ד' עמ' 377), אך הדגיש כי חידוש זה זקוק ל"אישור", כביכול, מאליהו-הנביא ("וכשיבוא אליהו הנביא יתברר הדבר לאשורו") – שלעתיד-לבוא יוכלו לקיים מצוות הצדקה ביום השבת גם על-ידי ממון, מכיוון שיתבטלו הגזירות שגזרו חכמים משום שבות, איסור טלטול מוקצה וכיוצא-בזה. ולא עוד, אלא שלעתיד-לבוא יתבטל חילוק הרשויות דרשות-הרבים ורשות-היחיד שנתבארו בהתחלת מסכת שבת בקשר ובשייכות לעניין הצדקה – "פשט העני את ידו וכו'".

ההיתר ב'ביתיות' דוקא

בשמחת בית השואבה תרצ"ה, לפני כשבעים שנה, בוורשה, ערך הרבי "סיום" על מסכת ביצה. ברישום הדברים בקצרה שרשם לעצמו (רשימות חוברת כג סעיף ד'), מוצאים אנו כדלהלן:

והנה, כל זה [ש"משקין ושוחטין"] הוא דוקא הביתיות [ולא המדבריות] כי, ביום-טוב [(שבו נאמר דין זה), שעניינו] "מקרא קודש" דשבת, שסתם מלאכות [שאינן מלאכת אוכל נפש כמו שחיטה] אסורות – אין לנו עסק במדבריות [(הלנות באפר, חוץ לתחום)] וצריך מחשבה מקודם, ובלאו-הכי הרי זה מוקצה...

במהלך השנים ערך הרבי עוד מספר פעמים סיום על מסכת זו כמו בשיחות כ' מנחם אב תשט"ו (תורת מנחם כרך יד עמ' 246), ח"י אלול תשכ"ב (תורת מנחם כרך לד עמ' 252).

(תודה לבני הרה"ת הר"ר משה לוי יצחק שי' לאופר חבר כולל צמח-צדק בירושלים ת"ו, על עזרתו בהכנת רשימה זו וקודמתה).