על מה יש להזהיר ב'שותפות' שבין הגוף לנשמה? * ומדוע ישב יצחק כלוא בבית במשך שנים רבות? * על כוחה של התורה לקרב גם את הרחוקים וסגולתה כנגד הכעס * על ספסל שבור ב'שטיבל' – ומטוסי 'פאנטום' חדישים... * ומדוע כיום ראוי לתת צדקה קודם התפילה דווקא? * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
בהתקרב י"ט כסלו, החג אשר "פדה בשלום נפשי" – עוסקת רשימתנו בעסק התורה, התפילה והצדקה, מעלתן וסגולתן, עליהן אומרת הגמרא בפירוש פסוק זה, ש"כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל . . כאילו פדאני לי ולבניי מבין האומות".
לא להרבות 'כלים'...
לא אחת מביא הרבי בשיחותיו את המבואר בחסידות לגבי הנדרש מאדם. מחד, עליו לעשות השתדלות וליצור "כלי" בדרך הטבע כדי שבו ועל ידו תבוא ברכת ה'. מאידך, אסור לו להרבות בעשיית השתדלויות והתחכמויות, והמוסיף גורע. וכפי שכתב הצמח צדק (דרך מצוותיך קז, ב. וראה גם לקו"ת תצא לז, ג) ש"המרבה בלבושים לא העדיף מאומה, ואדרבה מקלקל יותר" – ראה תורת מנחם כרך מז עמ' 66. ועוד.
ויש לציין לדברי הצל"ח במסכת שבת לא,א:
"הנה מדרך העולם ששני שותפים שיש להם עסק בשותפות, אין אחד רשאי לסחור בעצמו, כי אם לצורך השותפות. כדאמרינן בעלמא השותפין שומרי שכר הם זה לזה, ומה שעסק בטובתו שלא לטובת השותפות, הרי זה אינו נאמן בשותפתו מיקרי. וכן הנשמה והגוף יש להם שותפות ואין הגוף רשאי לעסוק בעצמו יותר מעסק הנשמה, וזו היא כוונת הגמרא אומרים לו נשאת ונתת באמונה פירוש, האם קבעת עתים לתורה, שלא עסקת לתאוות גופך יותר מהנשמה".
גם לא בגנות רשעים
בליקוטי שיחות (כרך טו עמ' 216) מסיק הרבי מהעובדה שיצחק היה חמשים ושבע שנים "כלוא בבית" ו"כמת" – שעיקר הדבר היה כדי שלא ידברו על יהודי (אפילו ישראל מומר) לשון-הרע. ומכאן למדים על אחת כמה וכמה לגבי בני ישראל אחר מתן-תורה, עיין שם.
ויש לציין לדברי אור החיים הקדוש על הפסוק ושם איש ישראל המוכה וגו': קשה למה הזכיר הכתוב שמו רק כאן, ולא לעיל במעשה ההכאה?
ומתרץ: "האדון ברוך-הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים, לפרסם מי הם בעלי הדברים המתועבים" [וראיה לכך "ומקושש [=עצים] יוכיח" שלא נזכר שמו (כלל)] – ורק בהמשך הדברים תוך כדי הזכרת שבחו של פנחס שהכוונה היא רק בסיפור שבחו, ולא בגנות אלה שמעשיהם אינם כדבעי, הוזכר שמו של זמרי וגו'.
תנ"ך בכל יום
בלוח 'היום יום' – יט אדר א':
"החסידים... היו בקיאים בתנ"ך... אחר לימוד משניות שאחרי תפילת שחרית.. היו אומרים שיעור תנ"ך".
מצינו הוראה דומה ב"סדר היום ואזהרות הקודש מרה"ק זי"ע ר' אהרן קארלינער זצ"ל" אות יו"ד:
"יזהר שילמוד בכל יום משניות וגם יהיה בקי בתנ"ך וב"עוד סדה"י [=סדר היום] שכתב אדמו"ר לאנ"ש בכ"י הקדושה". ואחר התפלה בכל יום... ילמוד תנ"ך ("לבד מערב שבת וערב יו"ט ושבת ויו"ט").
וב"עוד סדר-היום העתקנו מכ"י הקדושה": "ואחר התפילה ללמוד תנ"ך... (כל אלו מופיעים בראש סידור בית אהרון וישראל נ.י. תשב"י (=תשי"ב))".
התורה תדריך דרכו
בשיחת ש"פ בראשית תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך א' עמ' 463) קרא הרבי להשתדל שכל יהודי יעסוק בלימוד התורה ללא תנאים! – ו"לימוד התורה גופא יקרב אותו לכל עניני יהדות", וכלשון חז"ל: "המאור שבה מחזירו למוטב".
ויש לציין לדברי המאירי בקידושין ל, ב:
"כל ששוקד על דרכי התורה אפילו היו בידו עבירות, התורה מגינה עליו שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהן".
עצה לכעס
ועוד מסגולת התורה – שמועילה כנגד הכעס – באיגרת הרבי מכ"ב אלול תשי"ב (אגרות-קודש כרך וא"ו עמ' שנז – כאן ב'תרגום חופשי'):
מהראוי שיהיו חקוקים במוחו פרקי משניות אחדים וכמה פרקי תניא – ובשעה שירגיש כעס בלבו אזי ישנן במחשבתו משניות אחדות וכן שורות מתניא ואז מעט אור דוחה הרבה חושך – על-אחת כמה וכמה כשמדובר באור של מאור החסידות, והחשך אינו אלא דמיון...
[ומצינו באיגרות נוספות הוראה של שמירת תקנת לימוד חת"ת – ראה 'אוצר סגולות הרבי' (למברג, תשס"ח) פט"ו].
הנה בפירוש אור החיים הק' למשלי ב,א נמצא הדבר מפורש, שלימוד התורה בחמימות של אש הוא התיקון ל'אש' הכעס:
"הכועס... חוטא באש, כי החימום הוא אש יוצא מגופו, וכן הכעס. כנגד אלו צריך ללבן. והליבון הוא עסק התורה בתמידות ביגיעה שהיא [אש], על ידי אש התורה תוציא בליעת האסור שנבלע בגוף האדם בעבירה".
מה השפיע על הגוי?!...
והנה סיפור שסיפר הרבי בשיחת כ"ף מנחם-אב תשל"א (שיחות קודש תשל"א כרך ב' עמ' 438), על אורח גוי מארצות-הברית, מבעלי השפעה הגדולים ב'קונגרס' וב'סנאט' האמריקאי, שביקר בארץ-ישראל, והושפע והתרשם בצורך לסייע לארץ ישראל:
"היה זה בביקורו השני בארץ, כשביקר בשכונת 'מאה שערים'; אחר-כך בכותל המערבי – לא כפי שהוא מצופה... אלא ה'כותל המערבי' בו עומדים יהודים ומתפללים כשמחיצה מפרידה בין עזרת-הנשים לעזרת-הגברים, וברקע נמצאו גם העניים והאביונים אשר מבלבלים את התפילה בבקשתם צדקה.
"אחר-כך נערך עבור האורח סיור ב'שטיבל', ובישיבה שם היה ספסל שבור כו' – ודווקא כל זה הותיר בקרבו רושם עצום, וכששב לוושינגטון סיפר על רשמיו מ'הולי-לנד' [=ארץ-הקודש], והיה זה שסייע בהשגת מטוסי ה'פאנטום' לישראל...
"[ולא כפי שהיה בביקורו הראשון, שהציגו בפניו את 'מכון ווייצמן', האוניברסיטאות, המלונות הגדולים והרחובות המרווחים – שלא עשו עליו שום רושם כלל!...]".
צדקה שמבלבלת השומעים..
בהתייחס לאזכור של "העניים והאביונים אשר מבלבלים את התפילה בבקשת צדקה", יש להעיר כי אכן מצינו כמה פוסקים שהתריעו על הגבאים האוספים צדקה בעת התפילה.
בפרי מגדים משבצות זהב סימן תקסו ס"ק ג:
"ועיין אליהו רבה דיש ליתן צדקה במנחה 'אגרא דתעניתא צדקה', וכן נוהגין במקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש, ומכל-מקום יראה לעשות כן שלא בחזרת ש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ.
"גם בב' וה' הגבאין הולכים במעות קערה כמה-פעמים אמרתי להם שלא לילך בשעת קריאת התורה, דתקנת עזרא הוא ומבלבלין (ו"רק לאחר קריאת הס"ת ונכון הוא") – והובאו דבריו בכף החיים שם ס"ק טו".
וראה גם 'משנה ברורה' סימן צב ס"ק לו:
"ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קריאת-התורה והוא שלא כהוגן דמבטלין על-ידי-זה מלשמוע קריאת התורה ועניית ברכו את ד' וכו'".
(וראה גם 'צדקה לחיים' (מר"ח פלאג'י) דרוש ו' אות ד'. ומעם לועז ויגש ע' תשפה).
ואף הרבי עצמו הדגיש (התוועדויות תשמ"ב כרך ד' עמ' 2170), כי:
אלו הרוצים לתת צדקה [בעת אמירת "ויברך דוד"] על פי מה שכתוב בכתבי האריז"ל, ואין הדבר מבלבל אותם לכוונת התפילה – תבוא עליהם ברכה, אך בנוסף יתנו גם קודם התפילה.
והרבי לשיטתו (אגרות קודש כרך יא עמ' שכד) שכיום, הנתינה שהייתה נהוגה לפני ויברך דוד – צריכה להיות לפני התפילה, וכפי שכתב:
ואפשר לומר – על פי נגלה – שהקדימו הנתינה לקודם ישתבח, בכדי שלא להפסיק בתפילה משעה שיורד הש"ץ לפני התיבה שהוא לישתבח (טושו"ע ריש סימן נג).
וכיון שעתה יורדים לפני התיבה לפני זה, ותמיהא מילתא להפסיק בינתיים... יש לתרץ בזה מה שרובא דרובא נוהגים ליתן צדקה לפני התחלת כל התפילה.
(ברם, בשנת תשמ"ב (לעיל) ביאר את הנתינה ב'ויברך דוד' על פי פנימיות העניינים – ראה שם כרך ד' עמ' 1953).
ובשל"ה הק' (רמזי אותיות שסט) כתב:
"על כן נכון בעיני המנהג שראיתי בקהילות א"י כשהגבאי הולך לגבות צדקה בבית הכנסת הולך לאחר 'ויברך דוד' ואומרים שכך מקובלים בשם אלקי האר"י ז"ל.
"ואפשר שטעמו משום כי בהתנדבותו והתנדבות השרים אז ויברך דוד כו'. על-כן ראוי בזה המקום לגבות צדקה, ולא כמו שעושים בשאר ארצות שהולך הגבאי בעת חזרת שליח ציבור התפילה. ואז אין מחשבת העם על שמיעת התפילה לומר אמן כדינה, על כן טוב ויפה זה המנהג".
כלומר:
השל"ה מעדיף נתינת צדקה בסמיכות ל'ויברך דוד' מאשר שיעשו כן בעת חזרת הש"ץ;
לדעת הרבי, כיום – על פי נגלה – העדיפות ככלל היא לתת לפני התפילה.
ואילו ה'פרי מגדים' מעדיף את הנתינה אחרי קריאת-התורה, מאשר בשעת הקריאה או בעת חזרת הש""ץ. אלא שלזה יש לציין מה שהדגיש הרבי (באגרות-קודש הנ"ל) "דהנתינה לצדקה לאחר שמונה-עשרה הוא ענין בפני עצמו, ואינו הענין דנתינת צדקה לפני התפילה..".
והנה עוד כותב הרבי (אגרות-קודש כרך יט עמ' עא) ש"ממה שכותב אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו ב' הענינים בנפרד (בסימן נא ובסימן צב) משמע דשתי נתינות הן": א) לפני התפילה. ב) קודם ויברך דוד.
ומצינו שכתב ה"כלי יקר" (בספר עוללות אפרים ח"ד מאמר תקב) על דברי הגמרא בברכות (ח,א) "לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת ואחר-כך יתפלל" – 'שני פתחים' ניתן לפרש כלפי מצות הצדקה אשר נכתבה בתורה בכפילות השורש 'פתח' – "פתוח תפתח".
ועל פי הנ"ל יש לומר ששני פתחים הכוונה לשתי הנתינות. – אך כפי שהרבי מדגיש בתנאי ובאופן שלא יבלבלו לתפילה.
לעני או לקופה
ועוד מעניין צדקה – כותב הרבי באגרות-קודש כרך יא עמ' קפד:
בנתינת צדקה, שיתן לפני התפלה... באם לא ימצא עני על אתר. – הנה ידוע שבכגון דא מוסרים הצדקה לגבאי-צדקה או לקופה של צדקה".
ויש לציין לש"ך יורה דעה סימן רמט סעיף יו"ד: "וכל שכן אם נותן לקופה של צדקה קודם תפלה שעדיף טפי". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
