נקודת השבירה של ממלכת הרשע הקומוניסטית הייתה באירוע שנראה בשעתו קטן - שחרורו של הרבי מליובאוויטש ממאסרו. השלטון העריץ הובס על-ידי רבי יהודי, שבור בגוף אך ענק ברוח

זה נראה מאבק אבוד מראש. מצד אחד עומד שלטון עריץ ואכזרי, שאין לו שום עכבות; שלטון שמסוגל לתלוש אדם מביתו וממשפחתו ולהוציאו להורג בלי אומר ודברים. מהצד השני עומדים יהודים שומרי תורה ומצוות, בלי נשק, בלי תמיכה ציבורית, בלי כלים להילחם בשלטון הרשע. וכי יש מאבק נטול סיכוי מזה?

נקודת-משען אחת הייתה ליהודים האלה - הרבי, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש. הוא היחיד שהעז להתקומם נגד מזימות המשטר העריץ. בהכוונתו קמה רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפזרו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות. הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית.

הזהירו את הרבי כי הוא משחק באש. השלטון הקומוניסטי לא נרתע מפני איש. לחצים בין-לאומיים לא עשו עליו רושם. רבנים, ולהבדיל מנהיגי דת לא-יהודים, נאסרו וחוסלו בהמוניהם. אובייקטיבית, לא היה המשטר אמור לחשוב פעמיים קודם שתונף ידו הכבדה על הרבי.

האומנם התאבדות?

אך הרבי לא נרתע, וכך גם הדריך את חסידיו – למסור את הנפש בפועל, בלי לפחד ובלי לחשוש. הפעילים נתפסו זה אחר זה. הם נאסרו, הוגלו והומתו. אבל במקומו של פעיל שנתפס תמיד בא אחר. נחשפה ישיבה בעיר אחת - למחרת היא צצה ונפתחה מחדש בעיר אחרת. החסידים הנחושים לא ויתרו. המושג כניעה לא היה בלקסיקון שלהם.

ועדיין נראה המאבק התאבדות מדעת. בעיני ההיגיון, לא היה לו שום סיכוי. המחלקה היהודית של התנועה הקומוניסטית (ה'יבסקצייה' הידועה לשמצה) ראתה ברבי את מרכז-העצבים של הפעילות המחתרתית ה'אנטי-מהפכנית'. אבל הרבי לא נרתע ומסר את נפשו בפועל ממש כדי שחלילה לא תכבה גחלת היהדות.

אכן הרבי נאסר, ולרגע נדמה היה שאין כוח בעולם שיוכל למנוע משלטון הרשע לבצע את זממו ולקפד חלילה את פתיל חייו של הרבי, כשם שנהג במאות אלפים לפניו. וכאן התחולל הנס, שעד היום קשה להעריך את עוצמתו - בסופו של דבר שוחרר הרבי, וימי שחרורו, י"ב-י"ג בתמוז, נהפכו לחג-הגאולה.

כיום אנחנו מבינים, שנקודת השבירה של ממלכת הרשע הזאת הייתה באירוע שנראה בשעתו שולי - שחרורו של הרבי מליובאוויטש ממאסרו. השלטון שחיסל בלא להניף עפעף שרים ורוזנים, מנהיגי ציבור וכוהני דת - הובס ונכנע מול רבי יהודי, שבור בגוף אך ענק ברוח.

לא לשווא כתב הרבי עם צאתו לחירות: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". זה לא היה מאבק פרטי שלו, אלא מלחמה על הזכות להיות יהודי ולהתנהג כיהודי. שחרורו של הרבי הוא ניצחונו של כל יהודי, והחג הוא חגה של רוח ישראל המתגברת על כל אויביה.

העוצמה שבנו

חג-הגאולה י"ב בתמוז טומן בחובו את הרעיון של ההליכה נגד הזרם. קל להיות יהודי שומר תורה ומצוות בשעה שהנסיבות החיצוניות תומכות בכך. כשהסביבה אוהדת ותומכת וכאשר ההליכה בדרך התורה מזכה בכבוד ובהערכה - אין כל רבותא שיהודי חי על-פי התורה. השאלה היא מה יקרה כשייקלע לנסיבות אחרות, כאשר יידרש להפיק מעצמו כוחות גדולים וחזקים כדי להילחם בסביבה ובאווירה המתנגדות לאמונתו ולדרכו.

יום זה ממחיש לנו את כוחה של האמונה היהודית, ואת העוצמה האדירה הגלומה בכל יהודי. אם אך נהיה נחושים וניאבק על הדברים החיוניים לנו במסירות-נפש ובאמונה – הקב"ה יהיה בעזרנו ואנחנו ננצח.