קביעותם של ימי בין-המצרים השנה מסוגלת במיוחד להפיכתם "לששון ולשמחה ולימים טובים" * ראשיתם ביום שלישי שהוכפל בו "כי טוב", והשבת הראשונה שבהם חלה בכ"א בחודש - "אך טוב לישראל" * בנוסף לכך קוראים את פרשת פינחס, "זה אליהו" מבשר הגאולה, ואת פרשיות מטות-מסעי, העוסקות בחלוקת ארץ-ישראל כולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מהמעלות המיוחדות בימי בין-המצרים בשנה זו (נוסף על היותם בסיום התקופה ד"שני אלפים ימות המשיח"¹, שנת ה'תש"נ², חצות היום דאלף השישי³) - שהתחלתם (שבעה-עשר בתמוז⁴) ובמילא סיומם (תשעה באב) ביום השלישי בשבוע, ש"הוכפל⁵ בו כי טוב".

נוסף על ההבטחה התמידית ש"כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר⁶ כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי גו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"⁷ - ישנה הדגשה יתירה בנוגע לשבעה-עשר בתמוז (התחלת ימי בין-המצרים), כיוון שהמספר דשבעה עשר (י"ז) הוא בגימטריא "טוב", היינו,שבקביעותו בימי החודש, יום טו"ב⁸, נרמזת הפיכת התענית דשבעה עשר בתמוז ל"יום טוב".

וכשטו"ב תמוז חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב - ניתוסף בה"טוב" דיום זה (ובגילוי ה"טוב" בסיום וחותם ימי בין-המצרים, בתשעה באב) גם מצד ימי השבוע, והוספה של "טוב כפול"⁹ , דיש לומר, שרומז גם על ב' האופנים ב"טוב": (א) טוב מלכתחילה, (ב) טוב (נעלה יותר) שנעשה ע"י "אתהפכא¹⁰ חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא"¹¹ - בדוגמת טו"ב תמוז שיהיה יום טוב נעלה יותר מימים טובים סתם, כיוון שיש בו העילוי ד"והפכתי אבלם לששון"¹², שעל-ידי-זה ניתוסף עילוי גדול יותר, "כיתרון האור מן החושך"¹³.

ויש להוסיף בביאור השייכות ד"הוכפל בו כי טוב" לעניין הגאולה - שכפל רומז על עניין הגאולה, כמארז"ל¹⁴ "חמש אותיות נכפלו  וכולם לשון גאולה... צ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר¹⁵ איש צמח שמו ותחתיו יצמח".

ב. ומעלה זו (התחלת וסיום בין-המצרים ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב) מודגשת עוד יותר ביום השבת-קודש שלאחרי (ושבו נעשית השלימות ד"ויכולו"¹⁶ ב)טו"ב תמוז, יום השבת-קודש הראשון דבין-המצרים:

ידוע¹⁷ שהשבתות דבין-המצרים הם בבחינת "מקדים רפואה למכה"¹⁸, שבהם מודגשת בגילוי ה(נתינת-כוח ל)הפיכה דימים אלה לימים טובים וימי ששון ושמחה - שהרי דיני האבילות דבין-המצרים אינם נוהגים בימי השבת¹⁹, ש"אין עצב עמה"²⁰, ועניינו עונג²¹ ושמחה²², ואדרבה - בשבתות דבין-המצרים צריך להוסיף בהעונג והשמחה, כדי לשלול נתינת מקום לחשש של מיעוט בהעונג והשמחה מצד הזמן דבין-המצרים (כידוע הוראת אאמו"ר ז"ל בזה²³).

ויש לומר, שעניין זה מודגש בשבתות דבין-המצרים, כיוון שיום השבת הוא מעין ודוגמת "יום²⁴ שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"²⁵, כפי שאומרים בסיום ברכת המזון בסעודות דכל שבת (שבהם מקיימים מצוות עונג שבת) "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ומסיימים (לאחרי "הרחמן הוא ינחילנו לימות המשיח... מגדול ישועות מלכו כו'") "ואמרו אמן", שמורה על קיום הדבר באופן של ניצחון²⁶, כולל שמנצחים כל העניינים המונעים ומעכבים את הגאולה.

ובעניין זה ניתוסף עילוי בקביעות שנה זו, שכאשר טו"ב תמוז חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, חל יום השבת-קודש הראשון דבין-המצרים ביום כ"א תמוז - כמרומז בקרא "אך טוב לישראל"²⁷:

נוסף על הרמז ד"טוב" בהתחלת בין-המצרים (טו"ב תמוז), מרומז העניין ד"טוב" בכל ימי בין-המצרים - כ"א יום²⁸, שסימנם "אך טוב, היינו, שכל כ"א ימי בין-המצרים הם באופן ד"אך טוב", שהובטח שמתבטל לגמרי העניין הבלתי-רצוי שבהם, ולא נשאר כי אם "טוב" בלבד, "אך (ורק) טוב".

ועניין זה הוא בהדגשה יתירה כשיום השבת הראשון דבין-המצרים חל ביום כ"א תמוז - שהתחלת העניין דהקדמת רפואה למכה על-ידי השבתות דבין-המצרים הוא באופן ד"אך טוב", ביום א"ך (כ"א) תמוז (כיוון שטו"ב תמוז חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב), שעל-ידו נעשים כל כ"א הימים דבין-המצרים באופן ד"אך טוב".

ג. ונוסף על העילוי באופן הקביעות דימי החודש בימי השבוע (טו"ב - ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, וא"ך (טוב) - ביום השבת), ישנו עילוי נוסף מצד פרשת השבוע - שבשנה זו קורין בג' השבתות דבין-המצרים (נוסף על הפרשיות מטות מסעי ודברים שקורין בכל השנים) גם פרשת פינחס, שבזה מודגשת עוד יותר ההוספה ב"טוב":

לכל לראש - שבימי בין-המצרים ניתוסף עוד פרשה בתורה, שזהו טוב הכללי והאמיתי, "אין טוב אלא תורה"²⁹.

ועוד ועיקר - שההוספה בתורה היא בפרשת פינחס, "פנחס זה אליהו"³⁰, מבשר טוב, מבשר הגאולה, שאז יהפכו ימים אלה לימים טובים ולמועדים.

ובפרטיות יותר - בנוגע לתוכן הפרשה:

בהתחלת הפרשה - מעלתו של פנחס (זה אליהו) ש"הנני נותן לו את בריתי שלום"³¹, שזהו עניינו של אליהו ש"בא... לעשות שלום בבני-ישראל, שנאמר³² הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"³³, שזהו עניין ש"האמת והשלום אהבו", שעל-ידי זה מבטלים סיבת הגלות - היינו היפך דאהבת ישראל³⁴ [כמודגש גם בהמשך הפרשה "צרור³⁵ את המדינים והכיתם אותם גו'"³⁶, ביטול העניין דקליפת מדיין, לשון מדון ומריבה³⁷], ובהיבטל הסיבה בטל המסובב (הגלות), שלכן, "צום הרביעי גו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (כי) והאמת והשלום אהבו".

ובסיום הפרשה - פרשת המועדים, שבה מדובר אודות הקורבנות דכל מועדי השנה³⁸: חג הפסח, חג השבועות, ראש-השנה, יום-הכיפורים, חג הסוכות, עד לשמיני-עצרת³⁹, שבזה מרומזת נתינת-כוח יתירה להפיכת ימי בין-המצרים לימים טובים ולמועדים.

ולהעיר, שמספר ימי המועדים מכוון למספר ימי בין-המצרים - כ"א ימים⁴⁰, שבזה מודגשת עוד יותר הנתינת-כוח להפיכת כ"א ימי בין-המצרים לימים טובים ולמועדים.

ד. ויש לקשר ב' העניינים האמורים במעלת ימי בין-המצרים בשנה זו - הקביעות די"ז בתמוז ביום השלישי בשבוע, והקריאה דפרשת פינחס בשבתות דבין-המצרים:

ובהקדם הביאור בהאמור לעיל (ס"ב) שהשבתות דבין-המצרים הם בבחינת הקדמת רפואה למכה - דלכאורה, הרי זה היפך שמם (המורה על תוכנם) של ג' השבתות שנקראות "תלתא דפורענותא"⁴¹, על-שם ההפטרות שבהם מדובר אודות עניינים של פורענות,  ואילו עניין הנחמה, "נחמו נחמו עמי"⁴², "נחמה בכפלים"⁴³, עד ל"שבע דנחמתא"⁴¹, מתחיל רק לאחרי השבתות דבין-המצרים?!

ויש לומר הביאור בזה:

מבואר בכמה-מקומות⁴⁴ ש"תלתא דפורענותא" הם כנגד ג' המוחין, ו"שבע דנחמתא" הם כנגד ז' המידות.

וכיוון שהמשכת והתגלות המידות היא מהמוחין, והם כפי המוחין - על-כרחך צריך לומר, שהעניין ד"תלתא דפורענותא" לאמיתתו (ג' המוחין שמהם נמשכים ומתגלים "שבע דנחמתא") הוא למעליותא⁴⁵ - "פורענותא" כמו פרעה דקדושה, ש"אתפריעו⁴⁶ ואתגליין מיניה כל נהורין"⁴⁷, שמורה על גילוי נעלה ביותר שלמעלה ממדידה והגבלה⁴⁸.

ה. ויש לומר, שהגילוי דג' המוחין ("תלתא דפורענותא" למעליותא) מרומז בג' הפרשיות שקורין לעולם בשבתות דבין-המצרים - מטות, מסעי ודברים:

הצד השווה שבג' פרשיות אלה - שבהם מדובר אודות חלוקת הארץ: בפרשת מטות - בקשת בני גד ובני ראובן "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה... מעבר הירדן מזרחה"⁴⁹, "ויתן להם משה גו'"⁵⁰. בפרשת מסעי - "זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה גו' לתשעת המטות וחצי המטה... שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה"⁵¹. ובפרשת דברים - הן בהתחלת הפרשה, "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'"⁵², והן בסיום הפרשה, כיבוש ארץ סיחון ועוג ונתינתה לבני גד ובני ראובן⁵³.

ובפרטיות יותר: בג' פרשיות אלה מדובר אודות חלוקת הארץ כולה  - לא רק בעבר הירדן מערבה, אלא גם בעבר הירדן מזרחה (נחלת בני גד ובני ראובן), שזו היתה גם התחלת כיבוש וחלוקת ארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני, "אדום ומואב ועמון⁵⁴ ... (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד"⁵⁵.

ויש לומר, שבעניין זה מרומז גילוי ג' המוחין שבג' השבתות דבין-המצרים (שבהם קורין ג' פרשיות הנ"ל) כידוע⁵⁶ שארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני היא כנגד ג' המוחין (בהוספה על ארץ שבע אומות שהיא כנגד ז' המידות).

ו. ובעניין זה ניתוסף עילוי מצד ב' המעלות שבקביעות שנה זו - הקביעות דטו"ב תמוז ביום השלישי, והקריאה דפרשת פינחס בשבתות דבין-המצרים:

כשטו"ב תמוז חל ביום השלישי בשבוע, ובפרשת פינחס, לומדים בשיעור חומש היומי (שלישי דפרשת פינחס) על-דבר חלוקת הארץ - "לאלה תחלק הארץ בנחלה גו' לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו גו' אך בגורל יחלק את הארץ וגו'"⁵⁷.

והעניין בזה:

בפסוקים אלו נתבאר כללות העניין דחלוקת הארץ - בג' אופנים (א) "בנחלה" - ירושה, (ב) חלוקה על-פי טעם ושכל - "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", (ג) חלוקה על-פי גורל⁵⁸ - "אך בגורל יחלק את הארץ".

ומבואר במקום אחר⁵⁹ התוכן דג' עניינים אלו בעבודת האדם - חלק גורל וירושה, כמו שכתוב⁶⁰ "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", שעל-ידי העבודה בג' עניינים אלו (בזמן הגלות ובחוץ-לארץ⁶¹) ממהרים ומזרזים ופועלים העניין דחלוקת הארץ בג' אופנים אלה.

זאת ועוד:

כיוון שבפסוקים אלו (בפרשת פינחס) נתבאר רק אופן חלוקת הארץ, ולא נחית לפרטי החלוקה לי"ב מטות, תשעת המטות וחצי המטה בעבר הירדן מערבה, ושני המטות וחצי המטה בעבר הידן מזרחה (כבפרשיות שלאחרי זה, מטות, מסעי ודברים) - יש לומר, שבפרשת פינחס נכלל גם שלימות העניין דחלוקת הארץ בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יחלקו לבני-ישראל כל ארץ ישראל, ארץ עשר אומות⁶² (כפי שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים⁶³), והחלוקה תהיה לכל בני-ישראל, גם לשבט לוי⁶⁴, שהרי חלוקת הארץ לעתיד לבוא תהיה לי"ג חלקים, שיתוסף גם "שער⁶⁵ לוי אחד"⁶⁶.

וזהו העילוי שניתוסף בקביעות שנה זו - שבשיעור חומש די"ז תמוז (יום שלישי דפרשת פינחס) מרומז העניין הכללי שבג' השבתות דבין-המצרים ("תלתא דפורענותא" למעליותא, שמהם נמשכים ומתגלים "שבע דנחמתא") - גילוי ג' המוחין בכיבוש וחלוקת הארץ (נוסף על ארץ שבע אומות שכנגד ז' המידות, גם ארץ ג' אומות שכנגד ג' המוחין) לעתיד לבוא.

ז. ויש להוסיף, שעניין זה מרומז גם בהחיבור דמטות ומסעי - שכאשר קורין פרשת פינחס בשבתות דבין-המצרים, אזי מחברים מטות-מסעי לפרשה אחת⁶⁷:

בדיוק הלשון "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"⁶⁸, "מסעי" לשון רבים, אף ש"מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות" - מבאר רבינו הזקן בליקוטי-תורה⁶⁹ ש"עיקר ותכלית נסיעתן היה לצאת מבחינת מצרים, בחינת מיצר וגבול... ולכן כל המ"ב מסעות נקראו הכול אשר יצאו מארץ מצרים כו'",

ומזה מובן גם לאידך - שביציאת מצרים (כפשוטה) נכלל (עד) גם המסע האחרון, "ויסעו גו' ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו"⁷⁰, בסמיכות ממש ליריחו, "מנעולה של ארץ ישראל"⁷¹, כי, מיציאת מצרים⁷² היו צריכים לבוא תיכף ומיד לארץ טובה ורחבה⁷³, כמו שכתוב בפרשת דברים⁷⁴ "אחד עשר יום מחורב וגו'", "מהלך י"א יום... הלכתם אותו בשלושה ימים... כל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ"⁷⁵, ואילו זכו היתה הכניסה לארץ על-ידי משה רבינו, בתכלית השלימות (כפי שתהיה הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו⁷⁶) - כיבוש כל ארץ-ישראל בשלימותה, ארץ עשר אומות, באופן נצחי, לעד ולעולמי עולמים.

אבל, "בשביל שקלקלתם הסב אתכם... מ' שנה"⁷⁵, בכל מ"ב המסעות שבמדבר, ולא זכו שהכניסה לארץ תהיה על-ידי משה רבינו בתכלית השלימות, אלא באופן שלאחרי זה היה עניין של גלות, בין-המצרים וכו'.

ויש לומר, שהתיקון לזה מרומז בהחיבור דמטות-מסעי (שפרשת מסעי אינה בפני עצמה, אלא מחוברת ובהמשך אחד לפרשת מטות), שבתחילתה וראשיתה מדובר אודות התרת נדרים - שבזה מרומז ביטול ועקירת העניינים הבלתי-רצויים (עד לעניין הגלות⁷⁷) לא רק מכאן ולהבא (כאב ובעל⁷⁸), אלא גם מלמפרע (כחכם)⁷⁹, גם ביטול ועקירת העניינים הבלתי רצויים בנוגע להעניין ד"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", עד ל"ירדן ירחו" - שהכניסה לארץ היא בתכלית השלימות⁸⁰.

ויומתק יותר על-פי המבואר¹⁷ בעניין הקדמת רפואה למכה בשבתות דבין-המצרים, "ג' שבועות בין-המצרים בזמן כמו מדבר במקום, ומקדים רפואה ג' שבתות שבהן, ובכל שבת ב' שבתות, נמצא ו' (ג' פעמים ב' שבתות)  פעמים ז' (שבעת ימי השבוע שבהם מאיר מבחינת ב' שבתות שבכל שבת) על-ידי זה מכניעים המדבר מ"ב", מ"ב המסעות במדבר שנימנו בפרשת מסעי, שהם כנגד המידות, ו' מידות שכל אחת כלולה מז'⁸¹, והבירור שלהן נעשה על-ידי גילוי והמשכת המוחין, שזהו העניין דהתרת נדרים (התרה, ועד - מלמפרע) על-ידי חכם דווקא.

(קטעים משיחות י"ז בתמוז, ושבת-קודש פרשת פינחס, כ"א בתמוז ה'תש"נ; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"נ, כרך ד, עמ' 47-41)

----------

1) סנהדרין צז, סע"א. וש"נ.

2) וסימנה - ר"ת הי' תהי' שנת נסים, החל מהנס העיקרי ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז,טו). כמרומז גם בההכנה לשנה הבאה, "תנש"א". ר"ת תהא שנת אראנו נפלאות.

3) ראה קונטרס משיחות ש"פ וארא שנה זו ס"ח-ט.

4) להעיר שבתוספתא סוף תענית לא הועתק מהכתוב רק "צום הרביעי" ושאר הצומות נרמזו ב"וגו'", משא"כ ברמב"ם סוף הל' תעניות.

5) פרש"י בראשית א,ז (מב"ר פ"ד, ו).

6) זכריהו ח,יט.

7) רמב"ם בסיום וחותם הל' תעניות.

8) ובזה גופא - "טוב" דתמוז, ש"תמוז" מורה על המעמד ומצב דתוקף השמש. "שמש הוי'" (תהילים פד,יב). "כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). מעין ודוגמת הגילוי דלעתיד לבוא ש"הקב"ה מוציא חמה מנרתקה" (נדרים ח, סע"ב. וש"נ) כמדובר לעיל (קונטרס משיחות ש"פ בלק ס"ח).

9) נוסף על הכפל ד"טוב" הן מצד ימי החודש והן מצד ימי השבוע.

10) ראה זח"א ד,א.

11) ע"ד המבואר בתניא (פכ"ז) ש"במטעמים גשמיים ד"מ יש שני מיני מעדנים, אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש".

12) ירמיה לא,יב. - ובסליחות לי"ז תמוז: הפך לנו לששון ולשמחה.

13) קוהלת ב,יג.

14) פדר"א פמ"ח. יל"ש ר"פ לך-לך (רמז סד). וראה אוה"ת לך-לך תערד,א. ד"ה לך-לך תרכ"ז תר"ל. סד"ה נחמו עת"ר.

15) זכריה ו,יב.

16) בראשית ב,א. וראה אוה"ת עה"פ.

17) אוה"ת נ"ך עמ' א'צז.

18) ראה מגילה יג,ב. וראה איכ"ר פ"א, כג: הקדים ישעיה ורפאן.

19) שו"ע או"ח סתקנ"ב ס"י ובמג"א שם. וראה אנציק' תלמודית ערך בין-המצרים עמ' קכ. ובהנסמן שם.

20) משלי י,כב. ירושלמי ברכות פ"ב סה"ז. הובא בתוד"ה מ"ד - מו"ק כג,ב.

21) "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח,יג).

22) "ביום שמחתכם אלו השבתות" (ספרי בהעלותך י,י).

23) לקו"ש ח"ד עמ' 1091.

24) תמיד בסופה.

25) ולהעיר גם ממארז"ל (מדרש תהילים צב,א. וראה לקו"ת בשלח בתחלתו) "כל עיסקא דשבתא כפול" (כולל גם הכפל בתפילה - שחרית ומוסף. ובתורה - קרה"ת בשחרית ובמנחה), וכפל קשור עם גאולה.

26) ראה נזיר בסופה, וש"נ.

27) תהילים עג,א.

28) ולהעיר ממ"ש בהפטורת שבת זו: "מקל שקד גו' שוקד אני גו'" (ירמיה א,יא-יב), ודרשו חז"ל "השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז... לתשעה באב" (פרש"י עה"פ - ממדרש אגדה).

29) אבות פ"ו מ"ג.

30) רלב"ג מ"א יז,א. וראה תיב"ע וארא ו,יח. זח"ב קצ, סע"א. ועוד.

31) כה,יב.

32) מלאכי בסופו.

33) עדויות בסופה. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב.

34) ראה יומא ט,ב.

35) כה,יז.

36) ובפרטיות יותר - בפרשת מטות שמתחילין לקרוא במנחה, שבה מסופר פרטי העניינים דמלחמת מדין (לא,א ואילך), כולל גם "וישלח אותם משה גו' ואת פינחס בן אלעזר הכהן" (שם,ו).

37) ראה סה"מ תרנ"ט עמ' נה. וש"נ.

38) ומתחיל מקרבן התמיד שבכל יום - שבזה מרומז התיקון דביטול התמיד שאירע בי"ז תמוז (ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 574).

39) להעיר מהשיכות דשמיני עצרת לגאולה כידוע ש"שמיני" קשור עם גאולה, ספירה השמינית (מלמטה למעלה) - בינה, עלמא דחירו, ו"עצרת", עניין הקליטה, שלימות היחוד דהקב"ה וכנס"י ("יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", "ישראל ומלכא בלחודוהי") לעתיד לבוא.

40) ז' ימי הפסח, שבועות, ב' ימי ר"ה*, יוהכ"פ, ז' ימי הסוכות ושמע"צ, שבת, ר"ח (שנזכרו בהתחלת פרשת המועדים).

*) וי"ל גם באו"א - שר"ה נמנה כיום אחד, ולמנין הכ"א יום ניתוסף פורים (משא"כ חנוכה שלא נזכר בכ"ד ספרי קודש, תושב"כ).

41) טושו"ע או"ח סו"ס תכח.

42) ישעיה מ,א.

43) איכ"ר ספ"א.

44) ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 614 הערה 45.

45) נוסף על הפירוש ד"פורענותא" מלשון פרעון חוב, אשר, אפילו אם היה בעבר עניין של חוב, בוודאי שכבר פרעו החוב, ובפרט שמלכתחילה משמט הקב"ה החוב דבנ"י.

46) זח"א רי,א.

47) ולהעיר מהמבואר בלקו"ת (פרשתנו פ,ד) בפירוש הכתוב (ירמיה ב,ג). "כל אוכליו יאשמו" (בהפטורה הראשונה מ"תלתא דפורענותא") - "יביא אשם כמועל בקדשים... במועל בקדשים כתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו... בחי' חמישית כו'" ובסיום הדרוש (פא,ב) מקשר זה עם העניין ד"החמישית לפרעה".

48) ויש לומר, שעניין זה מרומז גם במאורע ד"הובקעה העיר" (תענית כו, רע"ב) - ביטול המדידה וההגבלה דחומת ירושלים. כמ"ש (זכריה ב,ח) "פרזות תשב ירושלים".

49) לב,ה-יט.

50) שם,לג.

51) לד,ב-טו.

52) א. ז-ח.

53) ב,כד ואילך.

54) עי"ז ש"עמון ומואב טיהרו בסיחון" (גיטין לח,א. וש"נ). כמדובר לעיל (קונטרס משיחות ש"פ חוקת ס"ז).

55) פרש"י לך-לך טו,יט.

56) מאמרי אדהאמ"צ דברים בתחלתו.

57) כו,נג-נה.

58) "והגורל היה ע"פ רוח הקודש... אלעזר הכהן* היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוה"ק כו'" (פרש"י עה"פ - מב"ב קכב,א).

*) ובפרטיות יותר - "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון וגו'" (מסעי לד,יז).

ולהעיר (ע"ד הרמז) שעניין זה נאמר בפסוק י"ז - "טוב", ובקאפיטל ל"ד (ב"פ י"ז) - טוב כפול.

59) ראה לקו"ש חכ"ח ע' 176 ואילך. וש"נ.

60) לפני תפלת השחר.

61) כפתגם והוראת הצמח-צדק* "עשה כאן (בחוץ לארץ) ארץ ישראל" (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תפה).

*) ויש לומר, שהוראה זו קשורה עם שמו (המורה על עניינו) - שמו של משיח - מעין ודוגמת והכנה לקיום היעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (יל"ש ישעיה רמז תקג. ועוד. גם לקו"ת מסעי פט,ב). ובהדגשה יתירה בשנה זו - שמלאו מאתיים שנה להולדת הצמח-צדק.

62) גם ארץ קיני קניזי וקדמוני כולה, נוסף על החלק דעמון ומואב שטיהרו בסיחון, שקיבלו בני גד ובני ראובן - כבג' הפרשיות שלאח"ז, מטות מסעי ודברים.

63) לך לך טו,יז-כא**.

**) להעיר (ע"ד הרמז) שברית בין הבתרים על ירושת הארץ מתחילה בפסוק י"ז ("והנה תנור עשן גו' אשר עבר בין הגזרים האלה") "טוב" ומסיימת בפסוק כ"א ("ואת האמורי וגו' ואת היבוסי") "אך טוב לישראל".

64) ואולי יש לומר שעניין זה מרומז בכך שמניין בני לוי הוא באמצע הפרשה דחלוקת הארץ - בין "לאלה תחלק הארץ גו'" לבקשת בנות צלפחד "תנה לנו אחוזה גו'".

65) יחזקאל מח,לא ב"ב שם. וראה גם רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"א, ובפי' הרדב"ז.

66) ולהעיר ש"אחד" בגימטריא י"ג.

67) ועד שגם התחלת הקריאה במנחה דשבת פרשת פינחס עם היותה בהפסוקים דפ' מטות, מ"מ, ה"ה קריאה דחלק פרשה אחת שהיא פרשת מטות-מסעי.

68) ר"פ מסעי.

69) מסעי שם.

70) לג,מח.

71) ראה תנחומא בהעלותך י. במדב"ר פט"ו טו.

72) ובפרטיות יותר - ממתן תורה* כמפורש בהמשך הכתובים "ה' אלוקינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי גו' עד הנהר הגדול נהר פרת".

*) המטרה ותכלית דיצי"מ, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", "שתקבלו התורה עליו" (שמות  ג,יב ובפרש"י).

73) ע"ד מ"ש (תהילים קיח,ה) מן המיצר גו' ענני במרחב", שממעמד ומצב ד"מיצר" (ארץ מצרים) באים למעמד ומצב של "מרחב" (ארץ טובה ורחבה).

74) א.ב.

75) פרש"י עה"פ.

76) ויש לומר, שעניין זה מרומז בהחניה בירדן יריחו - כמבואר בלקו"ת (מסעי שם) ש"יריחו הוא בחי' ריח... ולעתיד לבוא יתגלה בחי' זו, והריחו ביראת ה'... דמורח ודאין". דרגתו של משיח צדקנו.

77) ע"ד עניין הנדרים - "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג) - סייג וגדר, שהצורך בהם הוא מצד ירידת הגלות (לקו"ת מטות פה,א. ובכ"מ. וראה גם סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 558 ואילך).

78) ודוגמתו בנוגע להקב"ה וכנס"י (איש ואשה) שמופרים כל הנדרים בין בדברים שיש בהם עינוי נפש והן בדברים שבינו לבינה (טושו"ע שבהערה הבאה סנ"ה). ונעשה שלימות היחוד דהקב"ה וכנס"י, כמארז"ל "לימות המשיח יהיו נישואין" (שמו"ר ספט"ו. וראה לקו"ת מטות פד,ג).

79) טושו"ע יו"ד סרל"ד סנ"א.

80) להעיר מפרש"י בפרשתנו (כז,יב) "כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי".

81) לקו"ת מסעי שם,א ואילך.