הגבר בעל ההופעה החסידית היה בהחלט חריג בנופה של מומביי שבהודו. זקנו, הכובע השחור שלראשו והציציות המשתלשלות מחולצתו משכו מבטים רבים באזור המלונות והעסקים.
הוא התרוצץ בקדחתנות בין הבניינים, מחזיק כרזות מאירות עיניים, בא ויוצא בשערי אכסניות ובתי מלון ומפיץ את הבשורה לתיירים ולאנשי העסקים השוהים בעיר – סדר פסח כהלכתו בקומת הגג של מלון 'שליז'. אין שלט, זַהוּ את המקום לפי החנוכייה שבמרפסת הרביעית.
האיש פילס את דרכו בזריזות בין דרי הרחוב ומזי הרעב, הממלאים את הסמטאות הצפופות. מדי פעם עצר ליד עובר אורח, על-פי רוב תייר, שהתעניין בו ובמעשיו. "הרב גבי הולצברג", חייך במאור פנים, "שליח חב"ד במומביי. אתה מוזמן לעשות איתנו את הסדר".
מי שהביט בעיניו של הצעיר הבחין במבט הנחוש שניבט מהן. נחישות הייתה תכונה הכרחית כדי להקים בית חב"ד במומביי, ולבני הזוג גבי ורבקי הולצברג הי"ד היה הרבה ממנה. זה היה סוד הצלחתם, עד אותו יום מר בראש חודש כסלו תשס"ט, שבו נהרגו על קידוש השם בהתקפת מחבלים רצחנית.
מחוגי השעון התקדמו במרץ. במלון התנהלה תכונה ערה. מטיילים הפשילו שרוולים והושיטו עזרה. על השולחנות נערמו ירקות קלופים, על הכיריים הונחו סירים מהבילים, והשולחנות סודרו ועליהם מצות ובקבוקי יין. בעוד זמן קצר יפרוש החג את כנפיו על מומביי.
פתאום הבחין הרב גבי בבית הארחה קטן. במהירות דילג פנימה, וביקש מפקידת הקבלה לעיין בספר האורחים. עיניו צדו שם בעל צליל ישראלי. הוא שאל היכן חדרו של האורח, ונענה: "למעלה בקצה המדרגות".
הרב גבי נקש על דלת החדר, אך שום מענה לא בא מתוכו. ניסה שנית ושלישית, ואין קול ואין עונה. "חבל", חשב באכזבה, סב על עקבותיו והחל לרדת במדרגות. פתאום שמע את הדלת נפתחת. גבר, שנראה כמי שהתעורר משינה עמוקה, הביט בו במבט מופתע. "מי שלח אותך אליי?", שאל בעברית.
"הקדוש-ברוך-הוא", ענה הרב הולצברג בטבעיות.
"המתן כאן רגע", ביקש האיש. הוא נכנס לחדרו, וכעבור כמה רגעים יצא והזמין את הרב להיכנס. דמעה בצבצה בזווית עינו. "אני רוצה לספר לך סיפור", אמר. השעון נקף, אך הרב הקשיב כאילו יש לו כל הזמן שבעולם.
"אני בן קיבוץ ומטייל להנאתי בהודו", פתח האיש בסיפורו. "היום באתי למומביי, אחרי שהייה ארוכה בדרום המדינה. האמת היא שכלל לא תכננתי לעצור בעיר. נסעתי ברכבת, ירדתי בתחנה והייתי אמור לעלות על רכבת אחרת, העושה את דרכה צפונה. אך כשניגשתי לקופה כדי לקנות כרטיס, גיליתי לתדהמתי שארנקי נגנב ממני. הייתי שרוי בהלם. אין לי ארנק, אין לי דרכון – נותרתי חסר כול! התיישבתי על אבן והתכנסתי במחשבות עגומות. מה עושים עכשיו?
"פתאום ניגש אליי אדם צעיר, שהיה מלוּוה באשתו, והחל לשוחח איתי באנגלית במבטא צרפתי כבד. הוא התעניין מדוע אני נראֶה עצוב כל-כך. כששמע שאני מישראל, אורו עיניו. התברר שהוא יהודי צרפתי. 'לא נורא', ניחם אותי. 'היום ערב פסח, הקונסוליה הישראלית סגורה, אבל אחרי החג יהיה אפשר לטפל בדרכון'. הוא נתן לי כסף הודי ואמר: 'סע באוטובוס לעיר, שכור חדר בבית הארחה, ואחרי החג תתקשר הביתה ותבקש מהוריך שיפקידו בעבורך כסף בבנק הדואר, ואז תמשוך את הכסף באמצעות שירות העברת כספים בין-לאומי".
הצעיר הוסיף וסיפר לרב הולצברג: "הודיתי למיטיבי. בזכות הכסף שהעניק לי הגעתי לכאן ושכרתי חדר ליומיים במלון. מצב רוחי היה ירוד. שכבתי על המיטה, הבטתי בתקרה והתחלתי לדבר עם אלוקים. אמרתי לו: 'מה קורה כאן? לא תכננתי להגיע הנה. מה יהיה?'. הייתי נואש.
"פתאום אני, הקיבוצניק, שמעולם לא תקשרתי עם היושב במרומים, מוצא את עצמי מדבר אליו!
"ואז נזכרתי שהלילה ליל הסדר, והמונולוג שלי התחדש: 'אלוקים, היהודי שפגשתי בתחנת הרכבת אמר לי שהערב ליל הסדר. אני יודע, הקשר שלי איתך הוא לא מי-יודע-מה, אבל אלוקים, אנא, אם אתה אוהב אותי בכל-זאת – תן לי סימן שאתה מכיר אותי! אל תניח לי להיות בודד הלילה.
"מותש נרדמתי. פתאום אני שומע דפיקות בדלת. חשבתי שאני חולם, אבל הדפיקות שבו ונשנו. פתחתי את הדלת, וראיתי מולי רב. כששאלתי אותך מי שלח אותך, ענית לי: 'הקדוש-ברוך-הוא'... זה מדהים!".
בליל הסדר, בין המוני החוגגים – צעירים ומבוגרים, אנשי עסקים מכל העולם ומטיילים, היה גם קיבוצניק אחד. ובזמן פתיחת הדלת לאליהו הנביא והציפייה לכניסת מבשר הגאולה, הצטלבו מבטיהם של הרב הולצברג והצעיר, מבט שרק הם הבינו את משמעותו.
(תודה לעודד מזרחי, שהביא את הסיפור ב'בשבע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
