המציאות העגומה הייתה ברורה לכל המתכנסים. אין מי שהעוני והמחסור לא היו מנת חלקו. הקופות ריקות, אמרו גבאי הצדקה. אין עוד מה לחלק לעניים.
אלה השנים הקשות של היישוב היהודי בארץ ישראל, השנים תר"מ-תר"נ. בירושלים ובצפת, שבהן התרכזו מרבית יהודי הארץ, היה עוני מחפיר. רוב התושבים הקדישו את חייהם ללימוד תורה ולעבודת ה', והתקיימו בעיקר מכספי צדקה.
אבל עכשיו הידרדר המצב לשפל שלא היה כמוהו. הרעב כבר הפיל חללים. התאספו גבאי הצדקה וטיכסו עצה. "זה הזמן לשלוח שד"ר", אמר אחד, וגרר הנהוני הסכמה. השד"רים, הלוא הם 'שלוחי דרבנן', היו יהודים יראי שמים, מורמים מעם, שנשלחו לכתת את רגליהם בחוץ לארץ ולקבץ כספים מיהודי התפוצות בעבור תושבי ארץ ישראל.
עד מהרה הועלו שמות על שולחן הדיונים. עלו וירדו, הוצעו ונפסלו, ולבסוף הועלה שמו של ר' איצ'עלע. אין מתאים ממנו, אמרו כולם בהתלהבות. יהודי בעל צורה ובעל מדרגה, תלמיד חכם משכמו ומעלה, עניו וחסיד ועובד ה' בתום לב. אין מי שיתקבל טוב ממנו.
זה היה אחרי חג הפסח. כשהגיעה משלחת אל ר' איצ'עלע והציגה לפניו את ההחלטה, התכרכמו פניו. "נסיעה עכשיו משמעותה החמצת העלייה בל"ג בעומר לקברו של רבי שמעון בר-יוחאי", אמר בזעזוע. "אינני יכול להעלות זאת על דעתי".
הכבירו הגבאים בהפצרות, תיארו לפניו את סאת הסבל והייסורים של עניי ארץ ישראל, ולבסוף לא יכול היה לסרב. בלב כבד ניאות לצאת לדרך.
ואכן, ביקוריו בקהילות היהודיות קצרו הצלחה רבה. דמותו הייחודית משכה את לב שומעיו. הכול כרו אוזן לשמוע את תיאוריו מערי הקודש בארץ ישראל, וליבם נחמץ למשמע מצבם הכלכלי של תושביהן. מיום ליום תפחה ערֵמת השטרות שהטמין ר' איצ'עלע בצרורו.
בינתיים קרב ובא ל"ג בעומר. אט-אט השתלט היום הגדול על שיחו של ר' איצ'עלע עם מארחיו בעיירות ישראל. בעיניים בורקות תיאר את השמחה הגדולה השוררת בציון רשב"י ואת אווירת ההתעלות הסוחפת את כל הבא בשעריו. דבריו הסתיימו בהבעת צער על שהוא נאלץ להיעדר השנה מעלייה למירון.
שומעיו ניסו לעודד אותו. בחצר פלונית, אמרו לו, יש שמחה עצומה. לך לאדמו"ר פלוני – המליצו אחרים. לבסוף החליט ר' איצ'עלע לשים את פעמיו לשינאווה, לחצרו של רבי יחזקאל-שרגא, בנו של רבי חיים מצאנז.
ואכן, כשהגיע לשם כבר המה המקום מחסידים. התפילות במחיצת הצדיק התארכו והיו נלהבות. עם זה אמר ר' איצ'עלע בליבו: עדיין אין זה מגיע לתחושת ההתעלות במירון...
תפילת שחרית של ל"ג בעומר הסתיימה. הקהל נערך לתחילת ה'טיש' עם הרבי. בין הדברים סיפר הרבי סיפור ששמע בעצמו כשביקר בצפת:
רבי אלעזר אזכרי, מחבר ספר 'חרדים', היה נסתר בצעירותו, שימש שמש בית הכנסת, ונתפס בעיני הבריות כאיש פשוט. שנה אחת שהה בל"ג בעומר בציון רשב"י במירון, ובאותה שעה היו שם האר"י הקדוש ותלמידיו.
רבי אלעזר רקד עם האר"י ותלמידיו לכבוד התנא הגדול, ורבים-רבים השתתפו בשירה ובמחולות. בין הנוכחים היה גם אדם הדור צורה וגבה קומה, שהיה לבוש בגדים לבנים ופניו מאירות.
נראה היה כי לא השתייך לחבורה כלשהי. לפתע ניגש אליו האר"י, אחז בידיו, והחל לרקוד עמו בהתלהבות גדולה. כעבור כמה רגעים נטל האר"י את ידו של רבי אלעזר וצירף גם אותו לריקוד. כך רקדו שלושתם בעוז, בעוד תלמידי האר"י עומדים תוהים על זהותו של האלמוני וייחודיותו של השמש הפשוט.
בסופו של יום ביקשו תלמידי האר"י מרבם לבאר להם את פשר הריקוד המשולש. "מה לרבנו ולשמש בית הכנסת?", שאלו. "ומי האדם השלישי שעמו רקדתם?".
השיב האר"י: "אם התנא הקדוש רבי שמעון בר-יוחאי עצמו רקד עם ה'שמש', אני לא ארקוד עמו?". מאז, סיים הצדיק, התגלתה צדקתו של רבי אלעזר אזכרי.
למשמע הסיפור מפי הצדיק משינאווה חש ר' איצ'עלע השתוקקות עצומה לחוויית ל"ג בעומר במירון. נשמתו בערה בו. כמה היה נותן כדי להיות עכשיו בציון רשב"י!
בתוך כך החל הרבי לחלק שיריים. לפתע הישיר את מבטו לעבר ר' איצ'עלע והזמינו להתקרב אליו. האורח ניגש אל הצדיק, וזה הגיש לו שיריים מתבשיל גזר ובירכו במאור פנים.
באותו רגע אירע הדבר. ר' איצע'לע חש פתאום את מגע הקסם של מירון מלהיט את נשמתו. הוא הרגיש שאין הוא שוהה בגליציה הרחוקה, אלא בהרי הגליל. אש יקדה בנפשו. פתאום החל גרונו לשיר את פיוטי ל"ג בעומר הנהוגים במירון, והצדיק משינאווה מעודדו וסוחף את כל החסידים. דקות ארוכות נמשך המחזה. השד"ר נראה תלוש מן העולם, בוער בשמחה האופפת את כל ישותו.
כששככה סערת נפשו אמר לחסידים שהקיפו אותו: "כשהרבי הניח בידי את תבשיל הגזר, הנקרא ביידיש 'מערן', עיוות במעט את הניקוד ואמר: 'הרי לך מֶרון'. באותו רגע התלקחה בי האש של מירון". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
