נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1095- כל המדורים ברצף
	היציאה מהגלות – רק על-ידי הקב"ה
	הכוח לביטול הגלות
	האם מותר ללמוד מגוי?
	פרשת מטות-מסעי
	"דע מה למעלה ממך"
	הלכות ומנהגי חב"ד

פירושם של גדולי פולין את הפסוקים האוסרים חיקוי הגויים אינו מהווה סתירה * יש בהחלט ללמוד בעבודת ה' מדבר הנראה או הנשמע אפילו מגוי * קל וחומר אם הגוי עוסק בענייניו בהתלהבות, ודאי צריך לנהוג יתר על כן בעבודת השם יתברך * הסתלקות הבעש"ט והשייכות לאתרוג * ומקורות איתנים להוראת הרבי על קביעת קופת צדקה במטבח * מסדרת יסודתו בהררי-קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לימוד בעבודת ה'

"ידועה תורת הבעל-שם-טוב שבכל דבר שבעולם שיהודי רואה או שומע, טמונה הוראה בעבודתו לקונו, עד כדי כך שאפילו כאשר שומע דבר מגוי – הרי זו הוראה בעבודתו לקונו...", קובע הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ג' עמ' 1639), ובהזדמנויות נוספות (נאספו במדור זה בגליון תקעח עמודים 13-15 וראה גם התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמודים 305-306).

ברם, היו מגדולי פולין שמדבריהם נראה להיפך, וכך פירשו את הנאמר בפרשת ראה פרק יב פסוקים ל-לא: "השמר לך פן וגו' ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני – לא תעשה כן לה"א" – שמשמעות פסוק זה שוללת מצב בו ילמדו דרכים בעבודת ה' מן הגויים.

וכבר ביארתי במקום אחר שאין סתירה מאותה אמרה. שכן כוונתם הייתה שהתלהבות בעבודת ה' צריכה להיות אך מענייני אלוקות בלבד ולא מענייני אומות העולם (כידוע בדא"ח וגם בין חסידי פולין).

אלא שעדיין נדרש הסבר:

בפשטות, מדבֵּר הפסוק הנ"ל לגבי האיסור להידמות לעכו"ם בעניינים מסויימים המוזכרים בפסוקים (ראה שם), אלא שכוונת הפסוק ומשמעותו הן באופן כללי יותר, שאסור להתדמות לעכו"ם כלל. וכפי שהביא הבית יוסף (יורה-דעה סימן קעח) בשם הספרי ראה: "שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן, אף אני אצא בארגמן וכו'", עיין שם.

וראה גם במהרי"ק (שורש פח) וברמ"א (יורה דעה שם) להלכה כן. ואיסור זה נאמר ומופיע בעוד מקומות בתורה. ראה ויקרא (יח,ג): ובחקותיהם לא תלכו וגו' (ועיין שם ברש"י). וכן בויקרא (כ, כג) ולא תלכו בחקות הגוי וגו'. ובספר החינוך מצווה רסב: "משרשי המצוה, כדי להתרחק מהם ולגנות את כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש". ומסיים (החינוך):

"והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נימוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות – 'נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ' (תהלים כה, יג)".

"לא לחינם נשמעו הדברים"

הנה, דווקא מלשון ספר החינוך שצוטט בקטע האחרון "וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות" יש לומר, כי זו הסיבה החיובית והיסוד מדוע כן יש ללמוד מהנהגות שאירעו עם גויים, וכפי שמתבטא הרבי (שיחת ש"פ צו תשמ"ה שם – ללא ציון המקורות שם):

"וכפי שמצינו כמה סיפורים אודות אמוראים שלמדו כמה עניינים משיחתם של אינם-יהודים, ועל דרך זה גדולי ישראל בדורות שלאחרי-זה, וכן בנוגע לרבותינו נשיאינו".

ועוד בהתוועדויות תשמ"ג (שם):

"מצינו בגמרא (סוכה כא, ב) 'מעשה רב' שרבן גמליאל למד עניין מסויים מהנהגתו של אינו-יהודי! וסיפור זה מהווה חלק מתורה-שבעל-פה"...

לאור זאת נתחקה להלן אחר המקורות המפורשים בחז"ל, בהם למדו מוסר מהנהגות אומות-העולם:

א. במסכת ברכות ח, ב:

"תניא אמר רבי עקיבא בשלשה דברים אוהב אני את המדיים:

כשחותכין את הבשר... כשנושקין... וכשיועצין. [וראה מגן אברהם סימן קע ס"ק כ – לעניין חיתוך בשר]".

ב. ושם:

"תניא אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים הן צנועין וכו'. [והמדובר הוא ב"פרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם" – שם]".

ואכן הפוסקים הביאו את הדברים להלכה – ראה בפרטיות עיניים למשפט (לר"י אריאלי) ברכות שם.

ג. קידושין לא, א:

"שאלו תלמידיו את כו' עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו.. .ומה מי שאינו מצווה ועושה – כך, מצווה ועושה – על-אחת-כמה-וכמה!".

ד. חז"ל (מועד קטן טו,א) חייבו אבל בעטיפת ראש, ובהמשך לזה קבעו (שם כד, א): "כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה". רב נחמן הדגים זאת – "מחוי... עד גובי דדקינא". (וברש"י: "גומות שבלחי למטה מפיו"). ובעקבות זה קבעו הגאונים (הובאו בטור סי' ח) שעטיפת טלית צריכה להיות כעטיפת הישמעאלים; וכן היא דעת אדמו"ר הזקן בשו"ע סי' ח סעי' ה וכן בסידור (דיני עטיפת טלית).

ה. יתירה מזו מצינו לגדולי ישראל – כמו רבי יהודה החסיד בספר חסידים סי' יח הכותב: "ואוי להם... הנוהגים קלות ראש... ולא פחדו ומוראו על פניהם ולא יבינו ולא יקחו משל כי עברו איי כתים וראו והתבוננו, כי בכל הארצות ההם, המלכים של עכו"ם כורעים על ברכיהם בבית תפלותם, ועומדים באימה ובפחד ורעד וכפיהם פרושות לאלוהיהם מעשי ידי אדם, אשר לא יראו ולא ישמעו. אמנם אנחנו העומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, חי וקיים רם ונשא... אליו דומיות ותהילות, על אחת כמה וכמה שיש לנו לעמוד לפניו באימה וביראה ובפחד ורעד וברתת".

ו. בעניין הנ"ל – כתב רבי משה מקוצי, הסמ"ג: "דיש לאדם לדון קל וחומר מהגויים העובדים בבית תפלותם עומדים כאילמים", וכן כתב גם הכלבו (הל' תפילה סי' יא).

ז. בשל"ה תורה שבכתב (כה, ג) כתב: "'ותדבק נפשו בדינה וגו'' במדרש רבה ר"ל אמר בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה בחפיצה. בדביקה – 'ואתם הדבקים בה''. בחשיקה – 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם'. ובחפיצה – 'ואשרו אתכם כל הגויים וגו''. ואנו למדים אותו מפרשתו של אותו הרשע כו'", ע"ש. כלומר אם הרשע הזה שהיתה כוונתו להנאות עצמו עולם הזה - רצה להשיגו בדביקה בחשיקה ובחפיצה. ומה יעשה האדם הרוצה להשיג מענין עולם הבא ואיך וכמה צריך וצריך לדביקה וחשיקה וחפיצה. (ת"ח להרה"ת רא"א הכהן פרידמן צפת).

ח. ב'פלא יועץ' ערך קריאה:

"ומה טוב ומה נעים שישא בחיקו ספר קטן של תהלים או מוסר בשבתו בחנותו והיה עמו, וקרא בו בכל עת שהוא פנוי, ואל יחוש ללעג השאננים או העכו"ם. וכבר יש העכו"ם שעושים כאן בספרי המינים שלהם, ולמה נגרע? ואפשר שאשר נגע יראת השם בלבו ילמד ממנו"...

ט. הרה"צ רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בלק ב') כותב שבלעם היה לו ללמוד מדברי האתון: "על דרך מה שנאמר (ישעיה ל, כא) "ואזניך תשמענה דבר מאחוריך לאמור זה הדרך לכו בו'. 'ומאחריך' היינו אף שישמע מנכרי שידבר דבר, ילמד מזה איזה הנהגה בעבודת השי"ת, כי לא לחינם נשמעו דברים אלו לאוזנינו". [וראה עוד בצדקת הצדיק רל"ב. ומה שציין הרש"ד וולפא בדעת תורה שם מר"מ שפירא מלובלין. הרח"י אייזנבך ב'כפר חב"ד' גל' 33 עמ' 4. הר"מ רייס בספר 'להבין ולהשכיל' (ירות"ו תשנ"ג) עמ' 247 ואילך].

ולהעיר עוד מכמה וכמה פסוקים כמו "מאויבי תחכמני מצוותיך" (תהלים קיט, צח) וצע"ק.

אתרוג בחג השבועות?

בעניין נוסף, יש לבאר קשר מעניין בין אתרוג וחג-השבועות:

הנה, בתורת מנחם (כרך נו"ן עמ' 37-83; וראה גם מקדש מלך כרך ב' עמ' 343-352) נדפס ביאור בשיחת חג-השבועות תרצ"ו על יהודי פשוט ועני בשם ר' דוד שהתאמץ לרכוש אתרוג מהודר לחג-הסוכות, ואשתו במרירותה שברה את הפיטם ופסלתו. אף-על-פי-כן לא כעס, אלא קיבל זאת בהנחה פשוטה שאינו ראוי לברך על אתרוג מהודר שכזה. וכפי שנאמר שם, היה זה ניסיון שכמותו לא היה מאז העקידה.

וביאר הרבי את השייכות של אתרוג לחג-השבועות (בו נאמרה השיחה), על פי מה שכתב התוספות (שבת פח, א) שישראל נמשלו לתפוח (בהקדמת נעשה ונשמע), ותפוח היינו אתרוג, עיין שם.

ויש לציין כמה הערות לדבר:

א) בספר 'יערות דבש' דרוש י' כ"ה אלול איתא:

"הקונה אתרוג מהודר בדמים יקרים יש בו חלק יצר הרע, גאווה וכדומה בעוונותינו הרבים כנודע לכל, אבל עני החומד אילו היה לו מעות היה קונה אתרוג מהודר לכבוד מצות ה', בזה אין תערובת גאוה וכדומה, והוא כולו כליל לה' ויחשב כמצוה גמורה".

לפי זה, הנה ר' דוד גיבור הסיפור, נוסף על-כך שלפועל נמנע מ"חלק יצר הרע, וכדומה", הרי מאידך ההנחה הפשוטה שלו שאינו ראוי בפועל להידור שכזה בוודאי הביאתו ל"כליל לה'... כמצוה גמורה" – עד כדי שנחשב לניסיון גדול שלא היה כמותו מאז ניסיון העקידה.

ב) בשייכות אתרוג לחג-השבועות – הנה בספר היכל הברכה (קומרנא) פ' תצא קכט,ד איתא:

"מרן הקדוש הריב"ש טוב – קודם פטירות נשמתו אמר אל תבואני רגל גאוה...". וידוע בספרים (פנים יפות פ' אמור) שזהו ראשי-התיבות של אתרוג.

– והבעל שם טוב הלא נסתלק בחג השבועות!

צדקה בעת הארוחות

בשנת תשמ"ח הורה הרבי (התוועדויות תשמ"ח כרך ד' עמ' 344 ואילך) לקבוע קופת צדקה במטבח, כדי לדאוג לצרכי אכילה ושתיה לעניים וכו'. ההוראה נאמרה לנשי ישראל ו(גם) בשייכות להצלחתן במלאכתן במטבח.

ייתכן והוראה זו קשורה בהוראות רבותינו נשיאי חב"ד בדורות הראשונים, שכן כך כתב כ"ק אדמו"ר האמצעי (אגרות קודש, קה"ת תש"מ, עמ' רנו) לכללות אנ"ש:

"שרש ענין הצדקה שהיא בכל עת. ובפרט בעת האוכל בבוקר ובערב מיד שיסדר שולחנו שיתן כל איש בביתו בפושקע הקבוע בכותל סמוך לשולחנו דוקא שני קט' או א' קט' קודם שישב לאכול סעודת שחרית וכן בסעודת ערבית, וכן יתנו האורחים היושבים על שולחנו...".

ובהמשך (שם עמ' רנז):

"וגם נדבות בשעה הצריכה לאדם.. יפה לו יותר שיתן קודם סעודתו... שישמעו לעצתי אמונה לטובתם באמת כל איש בביתו...".

ובאגרות קודש (שם עמ' שעב) [כנראה הוראה פרטית]: "ירבה בצדקה לפי כחו... ומה טוב שיהיה לו קופה של צדקה ויפרש... קודם לכל אכילה ויפריש פרוטה".

ובדומה לכך מצינו לתלמידו של הרב המגיד ממעזריטש הרב אהרן שמואל בעל 'וצוה הכהן' בספרו פרק כ"ב:

"וזכורני בילדותי כשבאתי לבית חותני הרב המאה"ג [ = המאור הגדול] מוהר"ר יואל זלה"ה אבד"ק סטעפאן והוא היה עושר [= עשיר] מופלג בזמנו, ראיתי שהיה לו כלי סגורה במפתח וסדק בראשו אשר קודם כל סעודה זרק איזה מעות לצדקה, וכשנתקבץ איזה סך הוציאו לדבר מצוה לעניים וכדומה, וכמדומה לי שנתנו למעות סיפוק ארץ ישראל... והייתי ג"כ נוהג כן כמה שנים... ומי יתן ירחיב ה' את גבולי בארץ דעתי בלי נדר שוב לנהוג כן, ולכן מי שידו משגת יתחיל במצוה לנהוג כן והבא לטהר יסייעו לו מן השמים, ויתברך במעשה ידיו בכפלים, וגם ימשיך על עצמו אריכות ימים ושנות חיים".

וב'כף החיים' לר"ח פאלאג'י סי' כד אותיות נג-נה:

"הט אזנך ושמע, מה שכתוב בזוהר-הקדוש פרשת תרומה דף קכג ע"ב, דצריך להיות על שלחנו שני דברים, תורה וצדקה... בענין הצדקה רחוק הדבר דימצאון שם עניים בכל סעודה... נראה לי ההדיוט, דהירא את דבר ה'... כה יעשה להיות מפריש פרוטות לצדקה בעת האוכל, ולקבצם בכיס מיוחדת לזה, וכשיזדמנו לו עניים אז יחלקם... ויהי גבאי לקבץ גם מכל בני ביתו... מכל הסמוכים על שלחנו...".

וממשיך להביא הנהגת אחד "דזה היה דרכו דרך הקדש, להיות מפריש בכל סעודה סך מה לצדקה, בעדו ובעד כל נפשות ביתו... ומה שיעלה בקב"ץ, בכל שנה ושנה, מחלקו לארבעה חלקים... לארבע ארצות קדושות... שממנו יראו וכן יעשו... אחד המרבה ואחד הממעיט, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, ודי לו בפרוטה".

ומפי השמועה למדנו שהקדוש הילד אהרן יוסף הי"ד ב"ר – יבלחט"א – חס"ד הלברשטאם (ששימש אז בקודש) – הביא בילדותו כמה-פעמים כששהה בבית רבינו את קופת הצדקה לכ"ק אדמו"ר בעת ארוחת הערב, וכ"ק היה משלשל אז מטבע לצדקה.

הרעיון עצמו לכאורה יסודו בדברי הגמרא במסכת ברכות (נה,א) במעלת המאריך על שולחנו – "דלמא אתי עניא ויהיב ליה", עיין שם.

[ועל-דרך הצחות אולי יש-לומר ש"שרש ענין הצדקה... בעת האוכל בבוקר ובערב", קשור עם העובדה שהאכילה עצמה צריכה להיות כנאמר בתניא "וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו כו' נחשב אצלו" תניא פכ"ט (לו, א)].