הציפייה הממושכת לגאולה אמורה לכאורה לגרור רגשות של צער וכאב. ככל שהאדם מצפה יותר לגאולה, כן הוא אמור להצטער יותר על הגלות. נמצא אפוא שמי שמצפה באמת לגאולה צריך להיות שרוי באווירה של צער. אולם בחסידות מודגש ביותר עניין הציפייה לגאולה ועם זה גדולה השמחה.
השמחה היא מן העקרונות הגדולים של החסידות – להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' מתוך שמחה וטוב לבב. פתגם חסידי ידוע אומר: השמחה עצמה איננה מצווה והעצבות עצמה אינה עבֵרה; אבל לגבהים שאליהם מביאה השמחה, אי-אפשר להגיע על-ידי שום מצווה, ואילו לשאול תחתית שאליה מדרדרת העצבות, לא מגיעים על-ידי שום עבֵרה!
לשמוח ברצינות
החסידות גורסת שאפילו עבודת התשובה צריכה להיעשות מתוך שמחה. יתרה מזו, תורת החסידות סבורה שהשמחה במצוות התשובה צריכה להיות ביתר שאת מבכל המצוות האחרות. אם כשמקיימים סתם מצווה צריכים להיות בשמחה – על אחת כמה וכמה כשעוסקים במצוות התשובה, שמעלתה גדולה כל-כך עד שהיא מתקנת ומשלימה את כל המצוות!
החיבור בין תשובה לשמחה נשמע לרגע בלתי-מציאותי. תשובה עניינה חשבון נפש נוקב ומעמיק, חרטה על דברים שלא היו כשורה, בקשת סליחה ומחילה מהקב"ה אשר חטאנו לו; איך הדברים האלה משתלבים עם השמחה?
אבל האמת היא שאין כל סתירה ביניהם. שמחה איננה ההפך מרצינות. אפשר לעסוק בדברים הרציניים והחשובים ביותר ועם זה להיות בשמחה גדולה. כי שמחה איננה קלות ראש וחיים נטולי אחריות. זו אינה שמחה אלא פריקת עול והתהוללות; ולצערנו, רבים מבלבלים בין שמחה להתהוללות (חסידים אומרים: בין שמחה להתהוללות מפריד רק חוט שערה דקיק, אבל המרחק ביניהן הוא המרחק שבין תכלית הקדושה לתכלית הטומאה). שמחה אמיתית היא עניין רציני מאוד.
מאחורי שמחה אמיתית מצוי תוכן רציני ואמיתי. כשיהודי מתבונן בזכות הגדולה שנפלה בחלקו להיות יהודי, ללמוד את תורת ה' ולקיים את מצוותיו – הוא מתמלא שמחה. כשהוא מהרהר בהשגחתו המופלאה של הקב"ה על העולם ובכך שהאדם לעולם אינו לבד אלא תמיד עם ה' – הוא נעשֶה שמח ואינו מניח לדאגות להעיב את שמחתו. ככל שמקור השמחה מעמיק יותר, כן תהיה השמחה גדולה ואמיתית יותר.
הלב מכיל הפכים
שמחה כזאת נהפכת לכוח מניע בעבודת ה'. זו שמחה אמיתית, שמחה פנימית, שמחה בעלת תוכן. אין בה כל סתירה לתשובה. טועה מי שסבור כי בחודש אלול צריכים להתהלך בפנים נפולות וקודרות, לא להעלות חיוך על השפתיים, להיות תמיד 'רציני' ומיוסר. להפך, מה יכול לשמח יותר מהמחשבה שאלה ימים שבהם 'המלך בשדה' וי"ג מידות הרחמים 'מאירות'!
בספר התניא (פרק לד) מוסבר בהרחבה איך נפש האדם יכולה להכיל שני רגשות בעת אחת: שמחה על הטוב והתמרמרות על הרע. בעומק הדברים, מתברר, אין ביניהם שום ניגוד. כשיהודי מתבונן שגם אם חטא ועבר על רצון ה' אין הקב"ה סוגר בפניו את הדלת אלא מעניק לו אפשרות לשוב אליו ולתקן את פגמיו – הוא מתמלא, במקביל לרגשות החרטה והצער על החטא, שמחה עצומה על שיש בכוחו לשוב אל ה'.
כך הלב יכול להכיל בו בזמן רגשות של כאב על הגלות וציפייה לגאולה, לצד שמחה על שאנו מתקרבים והולכים לביאת המשיח, ועוד מעט תחזינה עינינו בשוב ה' לציון! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
