הימים ימי מתח וחרדה. הצורר הנאצי מתקדם צעד אחרי צעד בדרכו להשליט את שאיפותיו המטורפות על העולם כולו. בכל מקום הוא מותיר אחריו מוות וזוועות בלתי-נתפסות. מיליוני יהודים כבר הובלו אל הכבשנים. היהודים במדינות אחרות מלאי חשש מהאפשרות שהגרמנים יכבשו גם את ארצותיהם.
באביב תש"ג החלה בארץ ישראל תקופת 'מאתיים ימי החרדה'. היישוב היהודי המצומצם, שגם כך היה מאויים בידי הערבים, עמד עתה לפני צרה צרורה: התקדמות הצבא הגרמני, בפיקודו של הפילדמרשל רומל, בצפון אפריקה. פני הצבא הגרמני היו מועדות לעבר תעלת סואץ. משם תהיה הארץ נוחה להיכבש לפניו.
אל מול הצבא הנאצי נערך הצבא הבריטי, בפיקודו של הפילדמרשל מונטגומרי. אווירת המתח התעצמה בלהט המדבר. הכול ציפו למערכה הגדולה, שעשויה לשנות את פני העולם. במצרים כבר החלו הערבים, בחסות הניצחונות הגרמניים, להתנכל ליהודי המקום. בארץ ישראל חככו הערבים את ידיהם בהנאה, והחלו לדמיין את אשר יחוללו ליהודים שנואי נפשם.
יום אחד נכנסו פורעים ערבים לבית העלמין היהודי בעיר דמנהור שבמצרים. הם ניגשו אל חלקת הקבר של הצדיק רבי יעקב אבוחצירה, שמסביב לה נבנה היכל תפילה ובו ארון קודש וספר תורה, והשמידו את כל הנקרֶה בדרכם. הם הוציאו את ספר התורה, רמסוהו ושרפוהו, ולאחר מכן הציתו אש במבנה כולו.
בירושלים העתיקה התגורר באותה עת יהודי קדוש, רבי יצחק אלפייה שמו. באותו לילה חלם חלום, והנה בא אליו יהודי הדור פנים, לבוש אצטלה של תלמידי חכמים, וכולו אומר כבוד. הדמות פנתה אל רבי יצחק ואמרה: "נוהג אתה ללמוד תורה על קברי צדיקים, ומדוע אינך בא אליי?".
השיב רבי יצחק בחלומו: "ומי כבודו, ומניין הוא?".
ענתה הדמות: "אני יעקב אבוחצירה".
"והיכן אתה קבור?", שאל רבי יצחק.
"בדמנהור שבמצרים", אמרה הדמות, וכעבור רגע הוסיפה: "וכעת, מהר ועלה לקברי, ודע לך שבמעשה זה תלויה הצלת עם ישראל!".
התעורר רבי יצחק בבהלה, נתון לרושם החלום המפעים. הוא מיהר אל בית הכנסת 'בית א-ל', ושיתף את חבריו בחלום. בעצה אחת עמם הלך עם שניים מידידיו אל מושל המחוז האנגלי, כדי שיעניק לו אישור נסיעה למצרים.
בתחילה סירבו השומרים להכניסו אל המושל, אולם רבי יצחק התעקש ולא זז ממקומו. לפתע יצא מחדרו של המושל קצין בכיר, וכשהבחין ברב שאל את השומרים מדוע הוא עומד בחוץ. "אלה ימי חירום", הסבירו השומרים, "אין מכניסים אל המושל אנשים בלי הזמנה".
הקצין סב על עקבותיו, נכנס אל חדרו של המושל, וכעבור רגע יצא ממנו והזמין את הרב להיכנס. המושל האזין לבקשתו של רבי יצחק רוב קשב. "אתה רוצה שאאפשר למניין יהודים לרדת למצרים להשתטח על קבר?! ואתה אומר שבזכות זה הגרמנים ייסוגו?!", תמה המושל. "שום אזרח אינו יכול להיכנס למצרים! רק חיילים עושים את דרכם ברכבת לחזית".
לאחר הרהור אמר: "אם אתה רוצה, אתיר לך לבדך להצטרף לחיילים. אם לא תיתפס בדרך בידי שומרי הגבול, תוכל לקיים את חלומך".
הודה לו רבי יצחק ושב אל חבריו. הללו ניסו להניאו מהנסיעה. "זו סכנת נפשות!", הזהירו אותו, "ומלבד זאת, ודאי תבלוט על רקע החיילים והללו ימנעו ממך לנסוע".
אך רבי יצחק הודיע בנחישות לחבריו כי אין הוא פוחד, ושזכות הצדיקים תעמוד לו. למחרת בבוקר נטל את הטלית והתפילין שלו ושֹם את פעמיו לעבר תחנת הרכבת.
בעודו עומד על הרציף ומביט אנה ואנה, ניגשו אליו שני קצינים ושאלו לשמו. ליבו הלם בחוזקה. האם יגרשו אותו? מה רבה הייתה הפתעתו כאשר השניים הורו לו להתלוות אליהם, והעלו אותו לרכבת העושה דרכה מצרימה. הם אף התיישבו לידו, וליוו אותו כל הדרך עד קהיר. שם הובילו אותו לשכונת היהודים ונעלמו.
נכנס רבי יצחק לבית הכנסת 'כתר תורה', והתקבל על-ידי תלמידי החכמים בהפתעה גדולה. הללו לא האמינו שהצדיק המפורסם מירושלים הצליח להגיע לקהיר בימים טרופים אלה. כששמעו על דבר החלום, מיהרו ואספו מצרכי מזון, וארגנו משלחת גדולה, שמנתה עשרות יהודים, לתפילה בצוותא בקבר רבי יעקב אבוחצירה.
שלושה ימים עסקו רבי יצחק ומלוויו בלימוד תורה ובתפילה בבית המדרש השרוף שעל קבר רבי יעקב. בלילה השלישי יצא אחד הלומדים החוצה, ולתדהמתו גילה שהעיר דמנהור כולה מוארת, בניגוד להוראות ההאפלה הקפדניות. במהרה התברר כי נתקבלו בשורות משדה הקרב, ולפיהן האנגלים ניצחו וצבאו של רומל הובס.
כששב רבי יצחק לירושלים מיהר לכתוב ספר תורה מהודר, וכעבור זמן הכניסו לבית המדרש שעל קברו של רבי יעקב אבוחצירה.
(על-פי 'איילת השחר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
