השבת היא 'מעין עולם הבא', טעימה מאור הגאולה. אחד הביטויים לכך הוא ההתייחסות לאכילה ולשתייה ולשאר צורכי הגוף בשבת לעומת ההתייחסות לדברים האלה בימות החול. תורת החסידות מסבירה (תניא פרק ז ועוד) כי יהודי יכול לאכול אוכל כשר למהדרין מן המהדרין ואף-על-פי-כן לשקוע במעמקי התאוות – אם הוא אוכל אותו מתוך תאווה ולא לשם שמים. האכילה הזאת אינה עולה ונכללת בקדושה, אלא יורדת ושוקעת בתוך ה'קליפות' (הרע). ידוע הפתגם החסידי: "מה שאסור – אסור; ומה שמותר – מיותר".
הגישה הזאת נובעת מעיקרון בסיסי של החסידות (והקבלה), שתפקידו של האדם בעולם להפריד את הטוב מהרע ולגאול את ניצוצות הקדושה המצויים בעולם הגשמי. על-פי התפיסה הזאת כל דבר גשמי שמצוי בעולם אינו טוב צרוף או רע גמור, אלא הטוב והרע מעורבבים זה בזה. גם בפרוסת לחם תמימה או בנתח בשר כשר מעורבבים יחדיו טוב ורע, ותפקידו של האדם להוציא את הטוב מהרע ולהשיבו למקורו האלוקי.
השבת מפרידה
כשיהודי אוכל לשם שמים, מתוך כוונה שיהיה לו כוח לעבוד את ה' וכדומה – הוא מוציא מהמאכל את ניצוצות הקדושה ומעלה אותם למעלה. אך אם הוא אוכל אותו לשם סיפוק תאוותו העצמית – אין הוא מעלה את האוכל לקדושה, אלא להפך, מגשם את עצמו, מגביר את הרע שהיה טמון באוכל ומוריד את הטוב שבו עמוק יותר לתוך הרע (יש מצב ביניים, כשאדם אמנם אינו אוכל ושותה לשם שמים, אך גם לא לשם תאווה, אלא פשוט כדי שגופו יהיה בריא וחזק. במצב כזה האוכל לא עלה לקדושה, אך גם לא ירד לתוך הרע, אלא נשאר במצבו הקודם. ראו בכל זה בתניא שם).
כל זה אמור בששת ימי החול. לעומת זה – השבת מצווה לענגה בדגים ובבשר ובכל מטעמים. כשיהודי אוכל ביום השבת מטעמים ואפילו דברי מותרות ועינוגים, כדי לקיים מצוות עונג שבת – הוא מקיים מצווה. האוכל הזה משרת את הקדושה ואף נהפך למצווה ממש. בכך השבת היא מעין הגאולה, שכן גם בזמן הגאולה לא תתקיים עוד העבודה של הפרדת הטוב מן הרע.
נשאלת השאלה: מה על הרע שהיה מעורבב באוכל? מוסבר בתורת החסידות, שכיוון שבשבת יש 'עליית העולמות' וכל הבריאה עולה לדרגה גבוהה יותר, הרי עצם קדושת השבת מפרידה את הטוב שבמאכל מהרע שבו, ונמצא שהיהודי אינו צריך לעשות זאת, מכיוון שהפרדת הטוב מן הרע נעשית מאליה, על-ידי עצם השבת. לכן אין הכרח בכוונה לשם שמים, אלא דיי שיהודי אוכל לשם מצוות עונג שבת.
לחוש את הקדושה
אולם כל זה בתנאי שאין האדם 'מקלקל' את אכילתו על-ידי תאווה גשמית. גם בשבת, אם חלילה הוא אוכל לשם סיפוק תאוותו הגשמית, הוא מוריד את המאכל ואינו מעלהו לקדושה. כוחה של השבת להעלות את מאכלי השבת לקדושה מתקיים רק בתנאי שהאדם אכן אוכלם לכבוד שבת ומרגיש את קדושתה. אך אם השבת משמשת לו 'היתר' למלא את תאוות האכילה שלו, בלי לחוש את קדושת השבת, אף מאכלי השבת עלולים לגשמו (קונטרס עץ החיים עמ' 53).
וידוע הסיפור (ספר השיחות ה'תש"ב עמ' 7) שהבעל-שם-טוב הורה בשבת אחת לתלמידיו לעצום את עיניהם והם ראו פתאום שור חובש 'שטריימל'. הסביר הבעש"ט שזו דמותו של יהודי שיושב ואוכל בשר שור לכבוד שבת, אך במקום לחוש את השבת הוא מרגיש את בשר השור, וידוע הכלל: "במקום שרצונו של אדם, שם הוא נמצא"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
