מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1134 - כל המדורים ברצף
	בכל ביתי נאמן הוא
	ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה
	"עוסקים בלהט ("מ'קאכט זיך") ב"מבצע תפילין"
	פרשת מצורע
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1134, ערב שבת-קודש פרשת מצורע / שבת-הגדול, ז' בניסן ה'תשע"ו (15.04.2016)

  דבר מלכות

בכל ביתי נאמן הוא

הסוד שהרבי הקודם גילה לפני הסתלקותו בדבר אמירת פרק תהילים של הרבי * מה כוונת התורה באומרה "בכל ביתי נאמן הוא" על מעלתו של משה רבנו? * בדבר הנוגע לכלל ויתר הרבי גם על נאמנותו * "מה" הבן שואל? * ומה הביאור בעבודת ה' לשאלת "מה נשתנה הלילה הזה" והמענה עליה "עבדים היינו לפרעה במצרים... ויוצאינו ה' ממצרים – בכבודו ובעצמו" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בתקופה האחרונה נתן כ"ק מו"ח אדמו"ר הוראות והבהיר כמה עניינים בנוגע להנהגה בזמן שלאחרי זה.

בשיחת י"ג תמוז דאשתקד¹ אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: "יעדער חסיד דאַרף זאָגן אַלע טאָג אַ קאַפּיטל תהילים ביחוד אַז דער זכות פון די רביים זאָל ביי זיי נמשך ווערן און עס זאָל ביי זיי נקלט ווערן דער גילוי אור אין אַ פּנימיות" (כל חסיד צריך לומר בכל יום קאַפּיטל תהילים במיוחד שתומשך בם זכות הרביים וייקלט בהם הגילוי אור בפנימיות).

ולכאורה: ההשפעה של הרביים קיימת כבר מזמנו של הבעל שם טוב, ואף-על-פי-כן, לא נאמרה ההוראה על-דבר אמירת קאַפּיטל תהילים להמשכת זכותם של הרביים וקליטת הגילוי אור בפנימיות – עד י"ב תמוז תש"ט!

ויש לומר, שהכוונה בזה היתה שכל חסיד ימשיך לומר את הקאַפּיטל של הרבי המתאים למספר שנותיו².

ישנם חסידים שהיו אומרים את הקאַפּיטל של הרבי (מזמור ע'), אבל לאחרי יו"ד שבט נתעוררו אצלם ספקות האם להמשיך אם לאו. ועתה, לאחרי י"ב תמוז, יום הולדתו של הרבי, נתעוררו אצלם ספקות האם להמשיך באמירת מזמור ע' או להתחיל מזמור ע"א – האם גם לאחרי ההסתלקות שייך הוספה וגידול בשנים³.

שאלה זו הבהיר הרבי באמרו בי"ג תמוז האחרון בחיים חיותו בעלמא דין, שכל חסיד צריך לומר בכל יום קאַפּיטל תהילים, הקאַפּיטל של הרבי, שעל-ידי זה תומשך זכותו של הרבי ויוקלט הגילוי אור בפנימיות.

הוראה זו אמר הרבי בי"ג תמוז אשתקד, אבל, בשעתו לא כולם ידעו ממנה, וגם רשימת השיחה היתה אצל יחידים, ואילו ההמון לא ידע על זה. ועכשיו נדפס ונתפרסם לכל.

ב. דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שהכוונה בהם היתה להבהיר ולהורות בנוגע לזמן שלאחרי זה (לאחרי הסתלקותו), לא נאמרו בפירוש, וטעם הדבר – כמו שכתוב במשה "בכל ביתי נאמן הוא"⁴, ומבואר בספרים⁵ (דלכאורה, מה שייך נאמנות כשלא שייך לקחת שם איזה דבר) שהנאמנות מתבטאת בכך שלא כל מה שרואים מגלים ("ניט אַלץ וואָס מען זעט איז מען מגלה") [. .].

ג. פעם שאל מישהו על כך שב"הקריאה והקדושה" כתב הרבי עניני עתידות – למה כתב ברמז ולא בגלוי, ולמה לאחרי משך זמן הפסיק לומר עתידות.

והעניין בזה:

אילו היה רצונו של הרבי להתפרסם ("מ'זאָל אים אָפּשטעמפּלען") בתור "יודע עתידות", היה עושה זאת, אבל, אין זה ענינו כלל,

– דובר פעם⁶ שאצל חסידים לא נוגע בכלל אם הרבי הוא יודע עתידות, ולא בגלל עניינים כיוצא באלו נעשית ההתקשרות לרבי, העיקר זה שהוא הרבי –

ולכן, לא גילה עתידות סתם, שהרי, "בכל ביתי נאמן הוא", כי אם, במדה מסויימת לצורך העניין של "לאלתר לתשובה".

ד. בכלל בתקופה האחרונה גילה הרבי ריבוי עניינים, אף-על-פי שפעם לא היו מגלים כל כך.

בשיחת חג הפסח דאשתקד⁷ אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהחליט לגלות דבר שעד עתה לא גילה⁸, והוסיף, "הגם דאָס איז נוגע זיך, דאַרף מען דאָס טאָן מיט אַ מסירת נפש"! [=הגם שעלול הדבר לפגוע בעצמו, אולם יש לעשות זאת במסירת נפש!].

ומזה רואים שלצורך עניין שנוגע לכלל "האָט ער זיך אַיינגעשטעלט", "אַיינגעשטעלט אפילו זיין נאמנות"!...

* * *

ה. [...כ"ק אדמו"ר נכנס לביהמ"ד עם הגדה של פסח, ישב על מקומו ואמר:]

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר⁹ שאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע היה נוהג להתחיל את הסדר השני בשעה התשיעית ולסיימו כמה שעות לאחרי חצות.

וכיון ש"חייב אדם לומר בלשון רבו" [. .] צריכים כל התלמידים, המקושרים והשייכים אל הרבי – להתנהג בסדר ההנהגה של הרבי [...].

* * *

ו. "הבן שואל מה":

נוסף על הפירוש הפשוט ש"שואל" הוא מלשון שאלה וקושיא, ישנו גם הפירוש ש"שואל" הוא מלשון בקשה, על דרך מה שכתוב¹⁰ "ושאלה אשה משכנתה", שפירושו (לא מלשון שאלה וקושיא, אלא) מלשון בקשה¹¹.

ועל-פי זה יש לפרש "הבן שואל מה" – ששואל ומבקש ומעורר הגילוי וההמשכה דשם מ"ה¹².

ובזה גופא – לא רק בחינת "מה שם בנו", אלא גם בחינת "מה שמו"¹³.

ז. ובהמשך לזה באה השאלה והתשובה – "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות . . עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם כו'":

כיון שבכל השנה כולה ישנם חשבונות כו', וידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו ("וואו ער האַלט") – נשאלת השאלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", שבלילה הזה, ליל הפסח, אין חשבונות, ואצל כל אחד ואחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, נעשה הגילוי של מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו?!

והמענה על זה – "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם כו'" – שאין זה דבר חדש, אלא כבר היה לעולמים:

בהיותם במצרים היו בני-ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה¹⁴, ועד כדי כך, שהאפשרות להוציאם משם לא היתה יכולה להיות אלא על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כלשון ההגדה: "ויוציאנו ה' ממצרים לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו", וטעם הדבר – כמבואר בכתבי האריז"ל¹⁵ "כי טומאת מצרים היתה כל כך חזקה שאם היה יורד מלאך היה ח"ו נשקע תוך הקליפה", היינו, שמלאך או שרף, לא זו בלבד שלא היו מצליחים להוציא את בני-ישראל ממצרים, אלא אדרבה, הם עצמם היו נשקעים שם!

ועם היותם במצב ירוד כזה – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה (בכבודו ובעצמו, כאמור, מלכות דא"ס ועצמות ומהות א"ס ב"ה) וגאלם", "מעבדות לחירות . . מאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה".

וכמו כן "הלילה הזה": מבלי הבט על מעמדו ומצבו – נעשה אצל כל אחד ואחד מישראל הגילוי של מלך מלכי המלכים הקב"ה להוציאו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.

(מהתוועדויות ש"פ פנחס השי"ת, וליל ב' חג-הפסח ה'תשי"א.

 תורת-מנחם כרכים א עמ' 149-151; ג עמ' 15-19 – בלתי מוגה)

_________________________

1)     סי"א – קונטרס יב-יג תמוז שנה זו (סה"מ תש"י ס"ע 263 ואילך). ולאח"ז בסה"ש תש"ט ע' 335.

2)     ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וש"נ.

3)     עיין רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ד ובצפע"נ שם (וראה גם לקו"ש ח"ב ע' 496. ח"ה ע' 103 ואילך. ח"כ ס"ע 400. סה"מ מלוקט ח"ב ע' קנב).

4)     בהעלותך יב, ז.

5)     ראה מאמרי אדה"ז – אתהלך לאזניא ע' א. ועוד.

6)     שיחת ב' אייר ס"ט (לעיל ע' 43).

7)     שיחת יום שש"פ תש"ט ס"ל – קונטרס חה"פ שנה זו (סה"מ תש"י ע' 188). ולאח"ז בסה"ש תש"ט ע' 320.

8)     והמשיך: "איך וועל דאָס מגלה זיין אין אַ סיפור . . און דאָס וועט זיין בכתב". – לא ידוע אם בין הסיפורים שמסר אח"כ בכתב ישנו גם סיפור זה.

9)     שיחת שש"פ תרצ"ו (סה"ש תרצ"ו ע' 129). נעתק ב"היום יום" טו ניסן, א דחה"פ. "רשימות" ע' קעט. וש"נ.

10)   שמות ג, כב.

11)   שיחת ליל א' דחגה"פ תרצ"ט ס"ד (סה"ש תרצ"ט ע' 320).

12)   ראה ד"ה מצה זו שבהערה 9 (סה"מ תשי"א ע' 220). שיחת ליל ב' דחגה"פ תרצ"ז ס"ב (סה"ש תרצ"ז ע' 224). וש"נ.

13)   לשון הכתוב – משלי ל, ד. וראה זח"ג קצא, ב. אוה"ת נ"ך (כרך א) ע' קנא.

14)   ואילו היו מתעכבים במצרים עוד זמן מועט, היו נשקעים ח"ו בשער הנו"ן, מבלי שיוכלו לצאת משם (נסמן בלקו"ש חי"ז ע' 88 הערה 70). – וראה שיחת ליל ב' דחגה"פ תש"ד ס"ה (סה"ש תש"ד ע' 8-87).

15)   סידור האריז"ל במקומו (בהגדה).

 משיח וגאולה בפרשה

ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה

בתקופה זו הכול למעלה ממדידה והגבלה

למרות שביאת משיח צדקנו היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן, הרי מובן שכאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, בדור שהוא בבחינת "מאסף לכל המחנות" ביחס לכל הדורות – הרי זה זמן מסוגל ומוכשר ביותר לביאת משיח צדקנו.

ועל-פי זה מובן שכאשר יהודי מתבונן בעובדה שהוא נמצא בתקופה דעקבתא דמשיחא – הרי התבוננות זו פועלת עליו להוסיף בכל העניינים הקשורים עם ביאת משיח צדקנו, שזוהי כללות העבודה דקיום התורה ומצוותיה.

וכאשר יהודי מוסיף בעבודתו הפרטית, ועד שפועל את הגאולה הפרטית שלו – הנה על-ידי זה נפעלת הגאולה הכללית דכללות ישראל, כמבואר באיגרת-הקודש (ס"ד) שהגאולה הפרטית דכל אחד ואחד מישראל קשורה עם הגאולה הכללית דכללות ישראל.

ובעצם – מפורש הדבר בגמרא (סנהדין צח,א): "אימת אתי משיח . . היום אם בקולו תשמעו", היינו, שעל-ידי כללות העניין ד"בקולו תשמעו" (קיום התורה ומצוות על-ידי כל אחד ואחד מישראל) זוכים לביאת משיח צדקנו.

וכאשר יהודי שואל: כיצד מדברים עמו אודות פעולות הקשורות לביאת משיח צדקנו – הרי ביחס לעניין זה הוא "תינוק קטן" בלבד, כי זה עתה התחילו לדבר עמו אודות ביאת משיח צדקנו?!

הנה על זה אומרים לו – היות שנמצאים אנו בתקופה דביאת משיח ("מ'געפינט זיך אין משיח'ס צייטן") [וכדיוק המפרשים אודות לשון הגמרא "עקבות משיחא", ולא "עקבות הגלות", היינו, למרות שמדברים אודות סוף זמן הגלות, נקראת תקופה זו בשם "עקבתא משיחא"] – הרי כל העניינים נעשים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, ולכן, מדברים עמו אודות ביאת משיח צדקנו (למרות היותו "תינוק קטן" בעניין זה).

וכמובן שהמעבר מגלות לגאולה נעשה ברגע אחד – שהרי אמרו חז"ל בנוגע לגאולה דיציאת מצרים, שכאשר "הגיע הקץ לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין", ומאחר שעניין זה מובא בפירוש רש"י על התורה (בא יב,מא), מובן, שהפירוש בדבר הוא כפשוטו – שהגאולה היתה תיכף ומיד, ולא היו צריכים להמתין אפילו "כהרף עין" (משך זמן הכי קטן)!

וכללות עניין הגאולה שייך לכל אחד ואחד מישראל – כמדובר כמה פעמים שהיות והגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים", הנה כשם שהגאולה דיציאת מצרים היתה בנוגע לכל בני-ישראל ממש, ועד שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, כמו כן יהיה בגאולה העתידה (כאשר "אראנו נפלאות"), שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות...

אבל בעניין זה גופא – צריכים להשתדל שהדבר ייעשה בזריזות, ויפה שעה אחת קודם, היינו, לא רק "שעה" הכוללת שישים דקות, אלא "שעה" מלשון הפנה ("אַ קער"), שעניין זה נעשה בחלק הכי קטן שבעניין הזמן.

(משיחת אחרון-של-פסח ה'תשמ"ב; התוועדויות ה'תשמ"ב, כרך ג, עמ' 1289-1288 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

"עוסקים בלהט ("מ'קאכט זיך") ב"מבצע תפילין"

כיצד הגיב הרבי על היהודי שהתנה קבלת 'אוזני המן' בקיץ – בתמורה להסכמתו להניח תפילין? * מעשה בצעיר יהודי שמעשה אחד מנע ממנו להמיר את דתו רח"ל * על אודות 'קול קורא' של רבני מונטריאול בקשר עם 'מבצע תפילין' *ועל ראש הישיבה שנהג להתבונן ב'מבצע תפילין' של אנ"ש בירושלים בכותל המערבי, בנימוק שהדבר "מעורר לתשובה"

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"אלו שלא התביישו וניגשו ליהודי – ב'תל אביב', 'חדרה' או אפילו ב'טיימס סקווער' – וביקשו ממנו להניח תפילין, לחשוב אודות הקדוש-ברוך-הוא, לומר ברכה, לברך על אתרוג וכיוצא-בזה – הנה רובא דרובא עשו זאת!", כך מצהיר הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ח (תורת מנחם כרך נא עמ' 396).

"הענין הידוע – שבו עוסקים בלהט ("מ'קאכט זיך") זה זמן רב ביותר – הנקרא בשם "מבצע תפילין"... התבטא הרבי בי"א שבט תשכ"ח (תורת מנחם כרך נב עמ' 54).

התפילין החזירו למוטב

להלן קטע מדו"ח שכתב בשעתו הרה"ת אהרן-אליעזר צייטלין (ז"ל) בהיותו תלמיד בישיבת תומכי-תמימים במונטריאול קנדה (נמסר כאן בלשונו המקורית):

"ב"ה יום ה' ג' סיון, ה'תשל"א

"כ"ק אדמו"ר שליט"א,

"הננו בזה להודיע לכ"ק אדמו"ר שליט"א מאיזה פעולות שנעשו כאן במונטריאול לאחרונה,

"בנוגע למבצע תפילין, בכל עש"ק אחרי סדר הלימודים, משתתפים תלמידי התמימים דביהמ"ד במבצע תפילין למקומותיהם, כמה מהם מזכים החולים בבית הרופאים "דזשואיש דזשענערל" שם נראה במוחש הצלחה הכי גדולה, החולים שמחים עד למאד לראות התמימים הבאים לבקרם ולזכם בהנחת תפילין, איזה פעמים עלו בידינו התמימים לזכות גם כמה רופאים. וגם מניחים תפילין עם חבר-המשרדים. וגם כמה תמימים עומדים אצל הבתי כנסיות מקום אשר ע"י עוברים ושבים הרבה יהודים, או לפני חנויות כאלו, ומבקשים העוברים ושבים להכנס להניח תפילין. וגם מבקרים אנשים פרטים בביתם או במשרדיהם או בגאראדזשעס וכו'. ביום א' ג"כ בהפסקת סדר הלימודים מבקרים קצת מהתמימים איזה אנשים פרטים. הפועל יוצא מכל הנ"ל: שיש כמה אנשים שהתחילו כבר להניח תפילין בכל יום ויום.

"מאורע הי' כאן במשך הזמן, א' מהתמימים הלך פעמים רבות לאחד שהוא בגיל עשרים וחמש (בערך) להניח תפילין עמו, ולא רצה בשום אופן עד שלא עבר זמן רב והתחיל להניח תפילין בכל עש"ק. פעם אחת בעת שהניח תפילין עמו סיפר לו הנ"ל, שהוא עומד בפועל ממש להשתמד ולשאת אישה נכרית ר"ל, ואחר עוד איזה פעמים שהניח תפילין חזר מהנ"ל ושאל איך יכולים לגייר האישה והשתדל לידע איך לגייר אותה, אבל עוד לא בא הענין לפועל, ובעוד כמה שבועות החליט לעזוב את העניין לגמרי. הוא אמר שכל זה הוא רק מצד תפלין ולעשות ענין כזה לא-עלינו. המעשה התחיל בערך בתחילת תש"ל וההחלטה שלו הי' באחרונה".

אוזני המן בקיץ

הרה"ג ר' שלום דובער הכהן גוטניק מאוסטרליה הגיע ל'חצרות קדשנו' בתקופה הראשונה לאחר ההכרזה על 'מבצע תפילין', והתנדב לצאת ולהניח תפילין עם יהודים השוהים בבית אבות. טרם צאתו נכנס למכולת בשכונת קראון-הייטס כדי לקנות לעצמו מזונות שיהיו לו לטעום לכשיזדקק לכך. הוא תר אחרי משהו מתאים ואז הבחין בחבילת "אזני המן". הוא שילם עבורן ולקחן עמו במכוניתו.

בבית האבות אליו הגיע הוא פגש בין השאר ביהודי קשיש שסירב בתחילה להניח תפילין. אחרי שכנוע ארוך ניאות האיש בתנאי שיקבל עכשיו 'אזני המן'. למרות שהימים היו 'ימי ביכורי ענבים', כלומר בקיץ, הסכים הרב גוטניק, שרץ למכוניתו והביא משם להפתעת האיש 'אזני המן'.

אחר כך, ב'יחידות' אצל הרבי, כשהרבי שמע את הסיפור התעניין מהיכן קנה את ה'אזני המן' והעיר כי מן הראוי היה להבטיח לאותו יהודי שיביאו לו בכל יום 'אזני המן' העיקר שיקבל על עצמו להניח תפילין בקביעות מדי יום חול.

הרבי אף סיפר ב'יחידות' סיפור נוסף על ויכוח שפרץ בין בני זוג יהודים שהאב סירב ללמוד עם בנו ולהכינו כראוי לקראת הבר מצווה, בעוד האם מבקשת ומתחננת שבנה יתכונן כראוי לקראת יום היכנסו בעול-המצוות.

באחד הימים ניכר היה שינוי בדעתו של האב אשר הפסיק להתנגד להכנה לבר מצווה. רעייתו התעניינה בשינוי הפתאומי, ונודע לה כי בעלה הניח פעם אחת תפילין עם מתנדב של 'מבצע תפילין' ומאז החל בעצמו להניח תפילין בקביעות. האישה ביקשה לדעת מיהו המתנדב, מצאה אותו, ובסופו של דבר הפך הבעל לבעל תשובה ששינה את כל אורחות חייו.

'מבצע תפילין' מעורר לתשובה

הירחון התורני 'הפרדס' – בעריכת הגאון רבי שמחה עלבערג – מחודש טבת תשכ"ח פרסם (עמ' 39) ידיעה בכותרת: "כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א מעודד את 'מבצע תפילין'".

בגוף הידיעה מסופר:

"מארץ ישראל נמסרה הידיעה שכב' קדושת רבן של ישראל אדמו"ר מגור שליט"א מעודד בכל הזדמנויות את 'מבצע תפילין' ותרם בעצמו זוג תפילין 'למבצע שעל יד הכותל המערבי', וממנו ילמדו אלפים ויעמדו לימין המבצע הגדול, שעורר הד גדול בכל העולם ורבים הם המשתתפים בפעולה קדושה זו".

בגיליון אחר של 'הפרדס' (ניסן תשכ"ח עמ' 32) התפרסם מכתב למערכת ובו נאמר בין השאר: "ושח מרן הגאון ר' חיים שמואלביץ שליט"א ראש ישיבת מיר, שהולך מדי יום ביומו לכותל המערבי לראות במו עיניו את 'מבצע התפילין' של אנשי חב"ד – המעורר לתשובה!".

על שתי דוגמאות מהן ניתן ללמוד כיצד הנחת תפילין חד-פעמית גוררת אחריה התקרבות משפחה שלימה לחיי תורה ומצוות מציין הרב י. חננאל [=הוא הרה"ג הרה"ח ר' חנניה יוסף אייזנבך שליט"א] מירושלים (במאמרו "ייחודה של מצות תפילין" שנדפס ב'הפרדס' טבת תשכ"ח עמ' 40):

"שמעתי מפי הרה"צ ר' שמואל הומינר שליט"א, משגיח רוחני בישיבת עץ חיים ומגדולי בעלי המוסר דעיר-הקודש, שבאחת מפעולותיו במבצע הנחת תפילין, נתקל באחד שסרב להניח, רק לאחר השתדלות מרובה הסכים לקיים מצווה זו. צעיר זה שהיה ידוע לכל מכיריו, לאוכל נבלות וטריפות רחמנא ליצלן – הפסיק משום מה, לתמהון כל חבריו לאכול מאכלים בלתי כשרים, כי "לבו לא נתן לו"... ובדומה לזה סיפר הרב הגאון ר' הלל שלזינגר שליט"א, מראשי הנהלת העדה החרדית, שתוך כדי עבודתו במתן הכשרים, נשתומם לראות אחד מראשי מפעלי התעשיה בירושלים שחובש כובע לראשו. לשאלתו, הסביר, שלאחר המלחמה הניח תפילין ע"י צעירי חב"ד ליד הכותל המערבי, ומאז החחליט לשמור על תורה ומצות.. וכהנה רבות".

הרבנים יוצאים ב'קול קורא'

ונחזור למונטריאול, שם פרסמו קול קורא על-דבר 'מבצע תפילין' מאת רבני העיר (פורסם ב'הפרדס' ניסן תשכ"ח עמ' 34):

"הרינו משתתפים בזה לקריאתם של גדולי התורה ומנהיגי ישראל במרחבי תבל אשר נענו לקול קריאתו של כ"ל אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א אשר קרא להיחלץ למערכה גדולה להשפיע על אחינו בני ישראל שיחיו בכל מקומות פזוריהם, לפעול ולהפעיל להגשים את הרהורי התשובה שרבים מאחנב"י נתעוררו לאור הישועה הגדולה והנסים הגלוים שהראה לנו השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו.

"ופונים אנו בזה לכל החרדים לדבר ה' להצטרף לפעולה במבצע זה הגדול והנעלה! לעורר ולהשפיע על מכיריו ושכניו אשר לע"ע רחוקים עדיין משמירת תומ"צ על דבר הנחת תפלין וגם על דבר הגהת ובדיקת התפלין – אשר נחלש אצל כו"כ מאחינו בנ"י גם אצל אלו שמניחים תפלין בכל יום ויום".

על אסיפה מיוחדת שהתקיימה כהקדמה לפרסום ה"קול קורא" מספור ב'הפרדס' שם עמ' 33:

"הרינו משתתפים בזה לקריאתם של גדולי התורה ומנהיגי ישראל במרחבי תבל אשר נענו לקול קריאתו של כ"ל אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א אשר קרא להיחלץ למערכה גדולה להשפיע על אחינו בני ישראל שיחיו בכל מקומות פזוריהם, לפעול ולהפעיל להגשים את הרהורי התשובה שרבים מאחנב"י נתעוררו לאור הישועה הגדולה והנסים הגלוים שהראה לנו השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו.

"ופונים אנו בזה לכל החרדים לדבר ה' להצטרף לפעולה במבצע זה הגדול והנעלה! לעורר ולהשפיע על מכיריו ושכניו אשר לע"ע רחוקים עדיין משמירת תומ"צ על דבר הנחת תפלין וגם על דבר הגהת ובדיקת התפלין — אשר נחלש אצל כו"כ מאחינו בנ"י גם אצל אלו שמניחים תפלין בכל יום ויום".

"שלא תהיה יניקת החיצונים"

אנ"ש בעצמם היו מעורים במבצע והעלו הצעות ורעיונות לייעול.

כך למשל, ביום ד' כ"ה תמוז תשכ"ז כותב התמים אברהם שי' אייזנבך (אז מתלמידי 'אחי תמימים' קרית גת) בגלויית דואר: "אל ידידי הרב ר' טוביה שי', השלום והברכה! זה עתה ביקרתי אצל הרב המקומי הרב דרמר שליט"א ואמר לי לאחרונה הוא ביקר ליד ה'כותל המערבי' ושיבח מאד את פעולות צא"ח במקום בנוגע ל'מבצע תפילין'.

"אך יש לו כמה הערות והן: א. רובם [של] המניחים לא רוחצים ידיהם במים קודם ההנחה. ב. התפילין שבנוסח ספרד מניחים אותם בנוסח חב"ד וכדומה. ג. להדגיש יותר שהיו התפילין מונחים במקום, ואקווה שיסודר הדבר באם ההערות הן נכונות ושלא יהיה מזה יניקת החיצונים. בכבוד ובברכה, אברהם.

"נ.ב כן ברצוני להודיעך שגם כאן מתקיים 'מבצע תפילין' ויש כאן חוסר בפלקטים של 'קריאת שמע' שיצא ע"י (צא"ח)".

אחיו, הרה"ח ר' צבי אייזנבך ז"ל מנהל בי"ס חב"ד בקרית היובל, הציע כדלהלן: "ב"ה ד' מנחם אב תשכ"ז, צעירי אגודת חב"ד... שלום וברכה!

"הנני במספר הצעות בנושא הנחת התפילין. א. באם אפשר מבחינה חוקית, רצוי להקים דוכן למכירת טלית-ותפילין ובדיקתם סמוך לכותל. ב. חשוב לתת למניחי התפילין ולמבקרי המקום מכתב הסברה ובו לעמוד ולהודיע: 1. שאין הנחת תפילין קשורה עם הכותל המערבי דווקא. 2. על האפשרות להניח תפילין במשך כל היום כולו ולא דווקא בבוקר. 3. על הצורך בבדיקת תפילין לאחר מספר שנים ואל מי ואיפה לגשת בעניין זה. 4. על אפשרות רכישת תפילין חדשות (ולא כפי שהדבר נעשה עכשיו בצורה פרטיזנית). 5. על נכונות במסירת אינפורמציה והדרכה מתאימה בכל הקשור בעניין.

"ג. ואחרון אחרון חביב: להדגיש שכל הפעולה הזו נעשית בהוראת נשיאנו שליט"א לאור המצב ואין כאן אלא פעולת התנדבות של אנשי חב"ד ללא כל תרומה. ד. הוספה: לדעתי אין צורך לצאת במשמר שלם [=משמרת] בשעה חמש בבוקר כי בערך עד שבע כמעט ואין מה לעשות. לכן אם אפשר שיהיה שם אחד בלבד עד שבע והמשמר יגיע בשעה זו. כי עתה יוצא שכר ריבוי השעות בהפסד המרץ לשעות המאוחרות".

 ממעייני החסידות

פרשת מצורע

זאת תהיה תורת המצורע (יד, ב)

זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו)

כל יהודי נקרא 'ישראל', כמאמר (סנהדרין מד) "אף-על-פי שחטא, ישראל הוא". אך יש אנשים המתייחסים אל השם הזה כאל שם הכינוי בלבד, "בשם ישראל יכונה" (ישעיהו מד), והם ממציאים לעצמם איזה שם אחר, שם זר.

"מוציא שם רע" – אצל יהודי כזה יש להוציא ולבטל את השם הרע והזר ולגלות בו את שמו האמיתי, "ישראל".

(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע תשל"ו)

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד, ב)

מי שרואה רע מסויים בזולתו חייב להסיק מכך שגם בו עצמו מצוי מעין של רע זה, ולכן ישתדל לתקנו. וכאשר הוא עושה זאת הרי הוא מתקן גם את חברו (במידה מסויימת), שהרי הרע שבחברו הביא לתוצאה טובה.

זהו שרמז הכתוב:

מצורע – רומז למי שמוציא את הרע מחבירו ומתקנו (מצורע – מוציא רע).

"זאת תהיה תורת המצורע" – כיצד ניתן להוציא את הרע מהזולת?

"ביום טהרתו" – על-ידי זה שמתקן ומטהר את עצמו ("טהרתו") מהרע שראה בחבירו.

(כתר-שם-טוב עמ' נד)

והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד, ב-ג)

מדוע נאמר "והובא אל הכהן", בשעה שהכהן יצא אל המצורע? (שכן, למצורע היה אסור להיכנס למחנה כהונה). וכן: מדוע נאמר "והובא", שמשמעו שהוא מובא בעל כורחו?

אלא:

"והובא אל הכהן" – אפילו יהודי שנטמא ב"טומאת צרעת" החמורה, והוא נמצא "מחוץ לשלוש מחנות" דקדושה, יובא בסופו של דבר "אל הכהן" וייטהר, שכן דבר ברור הוא ש"לא יידח ממנו נידח" (שמואל ב יד). והדבר יתבצע אפילו אם אין רצונו בכך, כנאמר (יחזקאל כ): "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם".

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – בשלב מתקדם יותר מגיע ה"כהן" עד ל"מקומו" של ה"מצורע". כלומר: התעוררות התשובה חודרת לפנימיותו של ה"מצורע", רצונו שכלו ומידותיו, כך שאין הוא זקוק עוד לסיועו של הכהן.

(ליקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 100)

ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית גו' (יד, יד)

הדם ניתן בשלשה מקומות (באוזן, ביד וברגל), ואילו השמן ניתן בארבעה מקומות (באוזן, ביד, ברגל ובראש).

אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון: רבותינו ז"ל אמרו (נדרים סד) שהמצורע חשוב כמת, וגם במת מצינו המספרים שלוש וארבע: "שלוש לבכי וארבע להספד".

('תורת לוי-יצחק', עמ' שס)

ונתץ את הבית . . והוציא אל מחוץ לעיר (יד, מה)

ונתץ את הבית: וביתא דנא סתריה (חורבן בית המקדש). והוציא אל מחוץ לעיר: ועמא הגליה לבבל (מדרש רבה)

רש"י פירש לעיל (פסוק לד) שנגעי בתים הביאו לידי גילוי מטמוניות של זהב. כלומר: כשקורה דבר מצער, אירוע שגורם ל"ניתוץ הבית" (גזילת מנוחת הנפש), אין ספק שהדבר לא בא אלא כדי להוסיף טובה וברכה, לגלות את הטוב הטמון אצל האדם.

והוא הדין לחורבן הבית וגלות עמנו: מטרת הגלות היא לגלות את ה'מטמוניות' שבאדם, האוצרות הרוחניים הנפלאים שבורא כל הנשמות יתברך נתן בתוך כל נפש יהודית, וכן לגלות את ה'מטמוניות' שמסביבו – הניצוצות הקדושים הטמונים ב'חלקו בעולם'.

וגילוי ה'מטמוניות' כמדרשו מביא ל'מטמוניות' כפשוטו, לשפע רב של כסף וזהב גשמיים.

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 197)

וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר (טו, יב)

יכול אפילו נגע בו מאחוריו . . איזהו מגעו שהוא ככולו – הוי אומר זה היסטו (רש"י)

כלי חרס – רומז לאדם, שיסודו מעפר.

אחוריו – רומז לצרכי גופו, שהם טפלים לצרכי הנשמה.

'כלי חרס' אינו נטמא 'מאחוריו'. כלומר, ענייני העולם (כגון אכילה ושתייה וכיוצא בזה) שנדבקים בגוף, אינם מטמאים את עצמותו של יהודי, שכן מאחר שהגוף זקוק להם, וההנאה מהם היא טבעית – אין אדם אשם בכך שנדבקו בו (אף שבסופו של דבר חובתו להפטר גם מהם).

במה דברים אמורים? ב'כלי חרס', היינו אדם שהוא ענוותן ושפל ברך. אך 'כלי עץ' (אדם שישותו וגאוותו 'צומחת' ותופחת) ו'כלי מתכת' (מי שישותו קשוחה ומוצקת) – מטמא גם מ'אחוריו'.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 170)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת מצורע¹,
ח' בניסן – שבת הגדול

שבת הגדול – לפי שנעשה בו נס גדול. . 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת וקראוהו 'שבת הגדול' מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".

השמחה בשבת זו, וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל'ליל הסדר', שידעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר, וכן ההכנה לנתינת מעות חיטים וכו' – צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

"נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו . .  והעיקר . . ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו".

אחרי תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

מוצאי-שבת-קודש: אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש' כרגיל (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג).

קידוש לבנה.

יום שלישי
יום הבהיר י"א בניסן

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד. התחלת שנת המאה וחמשה עשר להולדתו.

יום התוועדות. היום מתחילים לומר מזמור קטו. לאחר אמירת המזמור של הרבי אומר כל אחד את המזמור שלו המתאים לפי מספר שנותיו.

יום חמישי,
י"ג בניסן

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי.

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד (ביום ג' בסיוון תקפ"ח – קבלת הנשיאות בגלוי). נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע. מאה וחמישים שנה.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות.

יום שישי
י"ד בניסן

ליל שישי:

בדיקת חמץ:

מי שעדיין לא קידש את הלבנה, יקדשנה הערב (קידוש לבנה הוא מצווה עוברת, וקודם לבדיקת חמץ).

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם, ולשמור שלא יתפזר חמץ בשום מקום, מלבד מה שמיועד לאכילה מחר ובשבת בבוקר.

זמן קצר לפני כן מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה, כל אחת מהן פחות מכזית ועטופה בנייר, אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית). [הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים – יעשו שאלת חכם].

זמנה: מיד אחרי צאת הכוכבים (במרכז הארץ – בשעה 7:37), ותמיד לאחר תפילת ערבית. מחצי שעה קודם זמנה, אין לעשות מלאכה, אין לאכול ארוחה ואף לא ללמוד תורה עד שיבדוק החמץ.

שכח לבדוק בלילה, יבדוק ביום לאור הנר.

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה.

אופנה: בודקים לאור נר של שעווה, ועל-ידי נוצת עוף [כדי לאסוף מהחורים והסדקים]. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכל בנייר נוסף (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו. [להיזהר להוציא מהשקית את הדף שבו הברכות וכו', שלא ישרפוהו ח"ו].

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה.

כתב רבנו הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן [אבל לא בהכרח שכן יש לנהוג] שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו".

את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון). ויש לאומרו בלשון שמבין את תוכנו.

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ [לכתחילה עושים זאת בכתב. חובה להוסיף בטפסים לפני ההחתמה את שם הרב. רושמים את פירוט המקומות שהחמץ נמצא בהם. אם אפשר, עושים זאת בצירוף 'קניין-סודר', ליתר תוקף. באין-ברירה ניתן לייפות את כוח הרב גם בטלפון].

בבית האדמו"ר [כנראה – רק הרבי בעצמו] מוכרים את החמץ לרב בצירוף 'ערב-קבלן', והוא מוכרו לגוי. הרב מוכר את החמץ לגוי בשטר ובקניינים נוספים, עם 'ערב-קבלן' [הערב-קבלן עצמו מוכר את החמץ שלו כהלכה ליהודי אחר, ייתכן אף למי שמשתתף במסגרת המכירה הזאת, או מייפה את כוחו של רב אחר למכור את שלו]. בזמן האחרון אין מדקדקים במסירת המפתח במכירת חמץ.

מוכרים גם חמץ גמור, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח.

מאכל או משקה בחשש חמץ שנתקבל מהרבי, אין מנהגנו חס-ושלום למוכרם לגוי, אלא משתדלים לאוכלם בעצמנו [ובאין-ברירה – לבערם כדין לפני זמנו].

תספורת-מצווה: אודות זמן תספורת הבן, שיום הולדתו חל בערב-פסח: אין כדאי לדחות לאחר-זמן, כי אם לעשות את התספורת הערב או למחרת ביום ערב-פסח.

היום אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך.

שחרית: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.

תענית בכורות. מתענים – בין בכור מאב, בין בכור מאם, ואפילו כוהנים ולוויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים [גם קטן שעתיד להגדיל בערב פסח שחל בשבת] בערב פסח בסיום מסכת עם סעודת מצווה, וממילא פוקעת התענית לגמרי. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.

סיום מסכת: בסיום היחיד שהיה בהתוועדות של הרבי (סיום המסכת ממש, לא 'הדרן' כרגיל), בכ"ד בטבת תשי"ב, סיים הרה"ח ר' מאיר אשכנזי ז"ל והתחיל לומר קדיש דרבנן, והרבי הורה לו לומר קדיש "דהוא עתיד" הנדפס בגמרא (הרה"ח ר' יואל שי' כהן). מאידך יש הסוברים שהוראת הרבי היתה, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ('התקשרות' תתפ"ח, הערה 28) ולא ה'קדיש הגדול' הנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).

אכילת חמץ: במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד השעה 10:29 (שעון קיץ). הנאה מהחמץ בנתינה לגוי וכדו' (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) מותרת עד השעה 11:32 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).

שריפת החמץ: שורפים לפני השעה 11:32, כמו בערב-פסח בכל שנה. אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים עבורו מדורה נפרדת. ונכון לשרוף 'כזית', לקיים בו מצוות ביעור.

במקביל לביעור, אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי ובקפלי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים. כמו-כן לגבי החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן), וכן בפחי האשפה (או לפוסלו מאכילת-כלב).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

הכנות לחג: יש ליטול ציפורניים ולהסתפר לפני חצות היום (מי ששכח, מותר לו ליטול ציפורניו אחר-כך, אבל להסתפר מותר רק על-ידי גוי).

מצות מצווה: באפיית השמורה ערב פסח אחר חצות היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נוכח ואומר גם-כן הלל, והיה מפסיק – גם באמצע פרק – להורות בנוגע ללישה, אפייה וכדומה. הרבי לא נכח באפיית המצות-מצווה שלו בערב פסח.

הנוהגים בזה, מבטלים כרגיל את הפירורים והבצק הנדבק בכלים.

הרבי נהג (עד שנת תשל"ז ועד בכלל) לחלק מצה שמורה בערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום-טוב ובחגירת אבנט (לאחר אותה שנה חילק על-ידי אברכי הכולל).

עירוב-חצרות: הרבנים וכד' יזכרו לזַכות היום (אפילו בין השמשות) לכל העיר את המצות של 'עירובי-חצרות', כדין הנעשה בכל שנה בערב-פסח (שו"ע אדה"ז שסח,ד). לפני-כן צריך להפקיר או לכלות את העירוב דאשתקד, כמובן.

* להרכיב מסננת חדשה לפסח בפיות הברזים במטבח (הנוהגים בזה).

לא לשכוח להכין היום לליל-הסדר:

* לכוון את שעון-השבת על-פי הזמן הצפוי לסיום ה'סדר'.

* לדאוג להפריש חלה מן המצות, אם טרם הפרישו במאפייה.

* לבדוק את המצות מחשש כפולות ונפוחות.

* לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה (והתפוח-אדמה לכרפס).

* לפורר את ה'חריין' (ולסוגרו היטב בכלי).

* לטחון את החרוסת.

* לבדוק את החסה מחרקים, לסוגרה ולאחסנה במקרר.

* לנגב את עלי החסה, ובפרט בשביל ה'כורך'.

* להכין 'הגדות' לכל המסובין (אסור לחפשן בשבת).

ההכנות לסדר

* יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, בלי ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש. לא ניתן להפריש בשבת או בחג.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות (שמצה נפוחה אין אוכלים כלל, ומצה שנעשה בה קפל אין אוכלים מקום הקיפול ו2 ס"מ הסמוכים אליו. לא הספיק, רשאי לבדוק ולהניח הצידה את הכשרות לפני ה'סדר'). גם בשבת אפשר לברור ולהוציא את המצות השבורות ולהניחן בנפרד.

בעבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה².

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע ויש לעשות זאת מבעוד יום. לא צלאה – יניח במקומה בשר מבושל³.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (כלל) אחר-כך⁴ – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט⁵ את כל הבשר מעל עצמות הזרוע², וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע⁶.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה².

הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה⁷ [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', בהעדר 'שם עברי', וביידיש 'חרֵיין'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך². את טחינת או גירור ה'חרֵיין' יש לעשות מבעוד יום בלבד (ולסגור היטב בכלי).

יש לבדוק, לשטוף ולייבש את ה'חסה' מבעוד-יום. עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'⁸, הבעיה שבריכוז גדול מדי שלהם, החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים)⁹. אם לא בדק מבעוד יום, יוכל לבדוק היטב כל עלה מול האור לפני ה'סדר', יוריד לעצמו את החלקים הנקיים לאכילה, ישטפם במים רגילים וייבשם בעדינות.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל'¹⁰, וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים"². צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם¹¹. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, מה שאין כן בכורך, שלא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו¹².

כאשר חג-הפסח חל בשבת כבשנה זו, כתב רבינו הזקן¹³ שצריך להיזהר לרכך את החרוסת במשקה מערב שבת, ואם שכח לרככה מערב שבת – ירככנה בשבת על-ידי שינוי, דהיינו שמתחילה ייתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך ייתן לתוכו החרוסת.

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך¹⁴. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)¹⁵.

היין:

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת¹⁶ לשתות ארבע כוסות יין.

מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום¹⁷) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו¹⁸.

הכוס:

חייבת להיות שלמה¹⁹ ולהכיל 'רביעית'²⁰. שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה – 86 סמ"ק²¹.

נוהגים להשתמש בגביע כסף²². רבים מאנ"ש מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל²³.

מי מלח:

יש להכין את מי-המלח מבעוד יום. אם לא הכין מבעוד יום – יכין מעט ובשינוי – שישים קודם המים ואחר כך המלח.

__________________________________

1)     כמה שינויים חלו באופן קריאת שם הפרשה "מצורע" בדברי רבותינו: (א) "כ"ק מו"ח אדמו"ר היה משתמט מלהזכיר את שם הפרשה. בספרים שונים היא נקראת "פרשת טהרה" [וכן הורה הרבי ל'ועד כתיבת ס''ת לילדי ישראל', לכתוב בתעודת לילדים שזכו באות בפרשה זו], אבל... [הוא] בכלל לא רצה לקוראה בשם כלשהו, אלא לכל היותר כתב או אמר את היום בחודש וכדומה" (לקוטי-שיחות ח"א עמ' 239). (ב) מאוחר יותר אמר הרבי: בדורות האחרונים, מנהג ישראל (טור ושו"ע או"ח סי' תכח [וכן נדפס בלקוטי-תורה, היום-יום, לקוטי-שיחות ועוד]) לקוראה בשם זה (לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 100), והסביר הטעם: מכיוון שקרוב כבר הגילוי ד'אתהפכא חשוכא לנהורא', לעשות מ'מצורע' – תורה, "תורת המצורע" (שם עמ' 103). (ג) מאוחר יותר הוסיף, ששם זה רומז שכבר מרגישים קרוב לביאת משיח-צדקנו, שנקרא בשם זה (ישעיה נג,ד. סנהדרין צח,א-ב. לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 79, וביותר בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 490 ואילך, עיי"ש).

2)     ספר-המנהגים.

3)     כף-החיים שם ס"ק סג.

4)     מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדמוה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

5)     אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת – 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

6)     ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

7)     "מצווה לחזור [=לחזר] אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל – פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

8)     כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

9)     ומציינים בזה למג"א סי' תעג ס"ק יא. אך במצב הנתון וודאי עדיף להשתמש בהם.

10)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

11)   צריך לרככה, כיוון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

12)   'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

13)   סימן תע"ג סעיף לד.

14)   אבודרהם, מהרי"ל – 'ליקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

15)   ב'רשימות' חוב' צ (יומן ניסן תרצ"ה, וורשא) עמ' 14: "לכרפס – היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך-השולחן ומעדני-שמואל, וכן מציינים לחיי-אדם ו'יסוד ושורש העבודה' שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיה, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום, ובהגדת 'קול דודי' בשמו. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת-הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת – מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכול. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שהרי בשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

16)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים – יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. היינות ומיץ-הענבים מתוצרת משפ' שפרינגר כפר-חב"ד הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

17)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו). בכו"כ שנים השתמש הרבי ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה (ודלא כמ"ש בהגדה 'היכל מנחם' עמ' לז).

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין לו יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה יכול לצאת בהם אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ז).

לכתחילה, יין הכשר לברכת הגפן הוא שיש בו לפחות שליש מכמותו יין טהור (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רד ס"ט-י. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' כח. אמנם יש לדעת שע"פ המבואר שם – כל זה הוא רק כשהדרך לשתותו על-ידי מזיגה זו, ולא ניתן לברר זאת כיום כשהיקבים מוסיפים כוהל, ומהם גם תמציות שונות. ולכן לכל הדעות יש להשתדל להשתמש ביין שיש בו מידה מירבית של יין-טבעי. כן לכאורה כל זה אינו שייך כלל במיץ-ענבים, ושם יש להשתדל ביתר שאת, אם-כי ע"פ החוק כשכותבים "מיץ ענבים טבעי" אסור להוסיף תמציות וכד').

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפיסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

18)   ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט-יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאַכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

19)   שו"ע אדמוה"ז סי' קפג ס"ד.

20)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

21)   אך כוסו של הרבי גדולה ביותר – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

22)   'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

23)   במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגיליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה – הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות – כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם. וצ"ע באם אירע שיש רק כוס עם רגל, האם לדידן יש לאחוז מתחת הרגל או מעליה.

בפועל, לא ראו שרבותינו השתמשו בגביע עם רגל. אך מאידך, הגר"י לנדא ז"ל לא הכיר זהירות זו כלל, אלא אמר שסוג זה של גביע לא היה מצוי ברוסיה, ובאה"ק היו שנים שהשתמש בגביע כזה (מפי בנו הרה"ח ר' אלי' שי'). ולהעיר שבידי אדמו"רי סדיגורא עובר מדור לדור כוסו של אבי המשפחה, הרב המגיד ממזריטש נ"ע, שהיא עם רגל, וצילומה פורסם בכמה מקומות.