כמה אסונות ואיזו הידרדרות ביטחונית, כלכלית וחברתית המטנו על עצמנו בשתים-עשרה השנים האחרונות, מאז בחרו ממשלות ישראל ללכת בדרך הוויתורים והנסיגות

לפני יותר משלושת-אלפים שנה, ערב כניסתם של בני-ישראל לארץ, עמד משה רבנו ואמר לעם: "ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הברכה היא - "אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם", ולעומתה הקללה היא – "אם לא תשמעו... וסרתם מן הדרך".

כדאי לשים לב: התורה אינה אומרת שאם בני-ישראל ישמעו אל מצוות ה' יקבלו שכר בדמות ברכה, אלא שקיום מצוות ה' הוא עצמו הברכה. וכך להפך, לא נאמר שיבוא עונש של 'קללה' על אי-קיום מצוות ה', אלא ש"וסרתם מן הדרך" היא-עצמה הקללה.

יש מצבים שקשה לראות את הזיקה בין המעשה לתוצאה. כולנו מאמינים שמעשים טובים וחיוביים מביאים טובה לאדם ולהפך; אך לא תמיד אפשר לראות זאת בעיני-הבשר שלנו. לעיתים אף נדמה ש"דרך רשעים צלחה", עד שאפשר לשאול למה "צדיק ורע לו" ולעומתו "רשע וטוב לו". אך יש מצבים שרואים בבירור לאן מוליכה כל אחת משתי הדרכים.

לרשת ולהיאחז

כל המעיין בפרשיות התורה שנקראות בשבועות האלה רואה כמה מדגישה התורה את הצורך לרשת את הארץ, לשבת בה, לנקותה מטומאת עובדי האלילים שישבו בה. המסר הפשוט שאומרת לנו התורה הוא – שבו בארץ, היאחזו בה, וחיו בה כיהודים, עם כל המצוות המיוחדות הקשורות לארץ-ישראל. אם אנו עושים כך – זו הברכה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

לעומת זאת מזהירה התורה, שמסירת חלקים מארץ לידי זרים תביא סכנה חמורה לכל הארץ ויושביה. ההלכה בשולחן-ערוך רואה בזה מצב של פיקוח-נפש ממשי. רבני ישראל, לכל רוחב הקשת, מזהירים כבר שנים מפני מהלכים כאלה, שלא יביאו שלום, אלא יגרמו שפיכות-דמים ויזמינו לחצים חדשים וסכנות חמורות. ההליכה בדרך זו היא-עצמה הפך הברכה.

ואכן, שוב ושוב אנו רואים זאת גם בעיני-הבשר שלנו. ראו כמה אסונות ואיזו הידרדרות ביטחונית, כלכלית וחברתית המטנו על עצמנו בשתים-עשרה השנים האחרונות, מאז בחרו ממשלות ישראל ללכת בדרך הוויתורים והנסיגות. ובסופו של דבר ההליכה בדרך זו ערערה גם את יציבותן של כל הממשלות והפילה את ראשיהן זה אחר זה.

הדרך והתוצאה

מתי יבינו שנתיב הוויתורים והנסיגות הוא נתיב ארור ומקולל, שמוריד לשאול-תחתית את כל ההולכים בו. כואב הלב לראות מה קורה לראש-הממשלה, איש עתיר-זכויות בבניין הארץ, שנהפך להורס ההתיישבות ולמי שמחניק את התפתחותם של היישובים שבנה במו-ידיו.

ייתכן שהוא-עצמו האמין בעבר שעקירת חבל-ארץ פורח ומשגשג אחד, גוש קטיף, תציל את גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון ותאפשר לבסס את מעמדה של ירושלים המורחבת. אולי שכנע את עצמו שכדאי להקריב רגל כדי להציל את הגוף. והנה מתברר ששום הצלה אינה צומחת מהדרך המקוללת של אוסלו, אלא היא מהדקת את עניבת-החנק יותר ויותר.

מה נחשב יותר 'קונסנזוס' ממעלה-אדומים ואריאל? לכאורה הייתה תכנית ה'הינתקות' אמורה לאפשר בתמורה את פיתוחם של גושי ההתיישבות הגדולים, ובמרכזם שתי הערים הללו. כך לפחות הבטיחו לנו דוברי הממשלה. עכשיו מתברר שאריאל נשארת מחוץ לגדר הביטחון, וארה"ב מטילה וטו על בניית שכונה חדשה במעלה-אדומים.

לא הייתה תקופה של חנק היישובים ומניעת יכולתם להתבסס ולהתפתח כבימים האלה. עכשיו כבר שוב נותנים רובים למחבלים המחופשים לשוטרים (הבטיחו שייתנו להם אקדחים בלבד, אבל התמונות אומרת אחרת). שוב מחריף ומתחדד הקרע בתוך העם. זו הדרך וזו התוצאה.

תקוותנו היחידה היא הבטחת הקב"ה, כפי שנקרא בהפטרת השבוע: "כל כלי יוצר עלייך – לא יצלח". הקב"ה, שומר ישראל, יציל אותנו גם מהצרות האלה ויביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.