סיומה של כל פרשה הוא בבחינת נקודת השיא של כל הפרשה. פרשת בהר נפתחת במצוות השמיטה, הקוראת תיגר על חוקי הטבע ומביעה אמונה מוחלטת בקב"ה שישלח ברכה כפולה ליהודי השובת ממלאכת האדמה במשך שנה שלמה.
על רקע זה מתעוררת תמיהה: סוף הפרשה עוסק בעניין אחר לחלוטין – עבודת אלילים: "לא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה'".
עבדות לגוי
לא זו בלבד שאין לכאורה קשר בין פתיחת הפרשה לסיומה, אלא שהן סותרים זה את זה: שמיטה היא מצווה נעלית, המבטאת את האמונה בקב"ה שבידו לשנות את חוקי הטבע, ואילו עבודת האלילים המוזהרת בסוף הפרשה היא מן הסוג הירוד ביותר: מדובר כאן ביהודי שנמכר ל"עֵקֶר משפחת גר", לשרת את עבודת האלילים.
מצב כזה אינו מבטא כלל ניצחון של האלוקות על העולם הגשמי, אלא להפך – ידו של העולם הגשמי ושל הרע על העליונה. יהודי מידרדר לעוני מחפיר, עד שהוא נאלץ למכור את עצמו לעבד המשרת את העבודה הזרה, שאין לך דבר נחות מזה.
מן השפה ולחוץ
הסבר הדברים: לא מדובר כאן ביהודי החפץ ביוזמתו לעבוד עבודה זרה, אלא, כדברי 'תורת כוהנים', הוא נגרר אחרי אדונו. הוא חושב בליבו: "הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני...". הוא עצמו אינו מאמין בעבודה זרה, אלא משתחווה לה מן השפה ולחוץ, מתוך מחשבה מוטעית שהדבר אינו נחשב לחטא.
היהודי יודע שעליו לפרנס את בני משפחתו, והוא אומר בליבו: אם הקב"ה הביא אותי למצב שעליי לשרת את האדון הזה, הרי בעניינים מעשיים בלבד (בלי אמונה בלב כלל), עליי למלא את רצונו. בדומה לזה נכתב בגמרא: "עבד שמכרו רבו... כלום יש לזה על זה כלום?!". אם הקב"ה יצר גלות מרה כל-כך, איזו טענה אפשר לטעון כלפי היהודי!
שכר לא מדוד
באה התורה ומזהירה: "לא תעשו לכם אלילים". גם עבודת אלילים מן השפה ולחוץ אסורה. יהודי קשור עם הקב"ה לא רק בליבו ובמחשבתו, אלא גם במעשיו החיצוניים, ואינו עושה אפילו פעולה חיצונית המבטאת הינתקות מרצון הבורא.
לכן הפרשה נחתמת במילים "אני ה'", שמשמעותן, כדברי רש"י, "נאמן לקבל שכר". לכאורה מה החידוש, והלוא על כל המצוות ניתן שכר? אלא ששכר הוא תגמול הניתן על-פי מידת ההשקעה, ואילו עבד יהודי, שנמנע מלעבוד עבודה זרה, עושה מעשה של מסירות נפש. על מסירות נפש קשה למדוד שכר, שכן המעשה הזה אינו הגיוני והוא מעל לשכל. באה התורה ואומרת: גם למעשה זה יש שכר, והוא בא מהדרגה הגבוהה ביותר: "אני השם", עצמותו של הקב"ה. זה הקשר בין תחילת הפרשה לסיומה – ביטוי לאמונה העזה של יהודי בקב"ה.
(תורת מנחם כרך לט, עמ' 433) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
