מטה ושבט
"וידבר משה אל ראשי המטות" (במדבר ל,ב). מדוע נקט הכתוב את הביטוי 'מטות' ולא 'שבטים'? אלא 'מטה' הוא ענף קשה וחזק, שנפרד מן האילן, ואילו 'שבט' הוא ענף רך, שעדיין מחובר לאילן. בעניין נדרים דרושה גישה של 'מטות' דווקא, שכן הנודר מתנזר גם מהדברים המותרים, ועבודה זו דורשת תקיפות ונחישות.
(אור התורה)
חובתם של הראשים
ראשית כול צריכים "ראשי המטות", המנהיגים והעסקנים, לשמור על מוצא פיהם. לכן פנה משה תחילה אליהם. אסור שראשי העם יהפכו בלשונם, ישקרו ויפרו את דברתם.
(מגד ירחים)
התרת נדרים
מעשה באחד שנדר מבת אחותו. הכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו. והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן.
(נדרים סו)
קדושה בדיבור
"איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל,ג). האומר פירות אלו עליי קרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שיִדור אדם קרבן, ויעשה בהמה שהייתה חול – קרבן, ותיאסר.
(רמב"ם)
כוחו של דיבור
בוא וראה עד היכן מגיע כוחו של דיבור, שמסוגל להפוך חול לקודש ולהחיל קדושת קרבן על בהמת חולין. מובן אפוא שאסור לזלזל בכוח זה, ויש להקפיד להשתמש בו אך ורק לדברים רצויים.
(הרבי מליובאוויטש)
חול על טהרת הקודש
"לא יחל דברו" (במדבר ל,ג). מפרש רש"י: "לא יעשה דבריו חולין". אסור שדבריו וענייניו הגשמיים של האדם יהיו חולין. גם ענייני החול של היהודי חייבים להיות "חולין שנעשו על טהרת הקודש".
(לקוטי שיחות)
אסור ומותר
"נדרים סייג לפרישות" (אבות ג). יש האומרים: "מה שמותר, הרי הוא מותר; ומה שאסור – צריך לחפש עליו היתר". אבל אצל חסידים צריך להיות ההפך: "מה שאסור, הרי הוא אסור, ומה שמותר – מיותר".
(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)
ביד הנשיא
ההכרעה בשאלה אם לנדור חייבת לבוא מ"ראשי המטות". כי הנודר מפריש את עצמו מדבר מסויים, מתוך חשש שהתעסקותו באותו דבר עלולה להורידו מדרגתו. זה עניין התלוי במצבו של כל יחיד ויחיד, ולכן ההכרעה הסופית בעניין יכולה לבוא רק מהנשיא, שיודע מה מתאים לאדם זה.
(לקוטי שיחות) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
