לכבוש חלקים בעולם שעדיין לא חדורים לגמרי בקדושה

"כי תצא למלחמה", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר": אף-על-פי שזוהי מלחמת הרשות - הרי זו גם מלחמה על-פי תורה - "הכתוב מדבר" (ונותן כוח) בנוגע למלחמת הרשות, העבודה להילחם ולכבוש עוד חלקים מהעולם (לא רק ארץ-ישראל) ולעשות מהם קדושה - כיוון שכוונת הבריאה היא, שכל העולם יהיה דירה לו יתברך בתחתונים.

...הוראה בנוגע לזמן זה - חודש אלול:

היצר יכול לבוא ולטעון ליהודי: מכיוון שכל ישראל בחזקת כשרות, בוודאי קיים כל יהודי את כל ענייני העבודה דחודש אלול, ולא רק במשך יום אחד, אלא עברו כבר למעלה מעשרה ימים בחודש זה, עשרה ימים רצופים בעבודה של "אני לדודי ודודי לי", והוספה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, עם כל העניינים שבני ישראל מוסיפים בחודש אלול (כמדובר בהתוועדויות שלפני זה) - במילא, אפשר עכשיו "לנוח" או על-כל-פנים - להמשיך לעשות את העבודה, אבל בסדר והדרגה, ובפרט שישנה כבר הרגילות בזה במשך עשרה ימים רצופים וכו' וכו'. ואפילו אם רוצים להוסיף בעבודה - אפשר להוסיף בזה, אבל אין כל הכרח להגיע לכך באמצעות "מלחמה", עם רעש ו'שטורעם' - שכן כבר אין לכאורה עם מי להלחם. ואפילו אם יש במה להלחם - הרי עדיף לפעול בקדושה, מאשר להתעסק במלחמה שדורשת תצא למלחמה.

ושאלה זו מתחזקת בדורנו זה במיוחד: להיותו דור האחרון של הגלות (ולאחרי ריבוי העניינים של עבודת המלחמה שפעלו בני ישראל במשך הדורות עד וכולל דור זה), שיהיה גם דור הראשון דהגאולה - היה לכאורה מתאים יותר שיתכוננו לפעול בהעבודה דלעתיד לבוא באופן של עליות (ילכו מחיל אל חיל) בקדושה עצמה, מאשר להתעסק עם ענייני המלחמה.

על כך ישנה ההוראה מהפרשה "כי תצא למלחמה על אוייבך" (שקורין אותה תמיד בחודש אלול), שצריך לעשות העבודה דחודש אלול באופן של מלחמה, הן בנוגע לעצמו - להילחם ולשנות טבע רגילותו, גם טבע הקדושה, והן בנוגע להעבודה בעולם - ללחום ולכבוש חלקים בעולם שעדיין לא חדורים לגמרי בקדושה, ולעשותם דירה לו יתברך.

ובנוגע לדורנו זה - אדרבה: להיותו הדור האחרון בגלות ודור הראשון דהגאולה - מוטלת עלינו אחריות יתירה לסיים את המלחמה, ולהכין את הדרך ל"ילחם מלחמות ה'" של משיח צדקנו [ועל דרך זה על-ידי הניצוץ משיח שבכל אחד מישראל].

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תצא, י"ד באלול ה'תש"נ, 'התוועדויות' ה'תש"נ, כרך ד, עמ' 229-230)