נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1162 - כל המדורים ברצף
	כשאין מתפעלים מהחושך – נהיה אור
	שלמות הבריאה קיימת כבר בתחילת הבריאה
	על מנהגים וסגולות
	ווי משטעלט זיך שבת בראשית...
	פרשת בראשית
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע אין מתערבים ב'מנהג המקום' הנוהג בבית-הכנסת * הקשר בין תקנת לימוד הרמב"ם למנהג קריאת-התורה בזמן הרמב"ם * מדוע עדיפה תפילה בציבור על פני תפילה איכותית יותר ביחיד? * ועל כמה מהסגולות לזרעא חייא וקיימא * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לא התערבו

כמה וכמה פעמים ציין הרבי שרבותינו נשיאינו לא נהגו להתערב בענייני מנהגי בית הכנסת (השייכים לגבאים וכיוצא בזה) – אף שהיו כמה מנהגים שלא היו מתאימים, וכן כאלו שהש"ץ והחזן וכו' הנהיגום. הדברים נאמרו הן בענייני קריאת התורה הן בענייני (פיוטי) תפילה וכו' – ראה ברשימת-דברים בעת ביקור האדמו"ר מבעלזא שליט"א ד' אדר שני תשמ"א (תורת מנחם כרך מז עמ' 6. כרך מח עמ' 18, ובהו"ל במהדורת תשס"ט סעיף לב והערות 182-3) ועוד. [וראה גם שיחות קודש תשל"ח כרך ג' עמ' 470 בענין שונה].

מן הראוי לציין כי כן נהגו כבר הרמב"ם ועוד מגדולי הדורות, כמו שכותב רבי אברהם בן הרמב"ם בספר 'המספיק לעובדי השם' (ח"ב פרק כ"ה עמ' 179):

"וראוי שתדע, שבמנהגות בני הגלות, בתפלותיהם וקריאתם בספר התורה, יש מיני שיבושים המורכבים משעשועי מנהיגים השואפים בהם לדרכי מנהיגות, וכן קביעות חזנים אשר החכמה דלה או אף נעדרת אצלם, שהתערבו בהם הנכון עם הטעות והחובה עם המגונה, והטוב עם ההיפך ממנו. ואנשים חכמים דיינים וזקנים נמנעו מהגינוי מסיבות שלא נחקור בהן, אם משום שנבצר מכוחם לגנות, או משום שמה שהתבאר לזולתם לא התבאר להם, ואין פגם בחובתם בזה, או מתוך סיבות אחרות, שונות לגבי כל פרט ופרט בכל ארץ ובין כל קהל בצורה אחרת, ואף יש בהם שינוי גדול...".

ומביא דוגמה שבקהיר היה בית כנסת שבו היו מסיימין את קריאת התורה אחת לג' שנים – כמנהג בני א"י (עיין מגילה כט, א) – ודעתו של הרמב"ם לא היתה נוחה מכך אך נקט בשתיקה ("ומישהו אחר מתלמידי חכמים צועק וקורא לעזרה על כך ואין לאל ידו")

עדיפות ראשונה ללימוד ג' פרקים ברמב"ם

בשיחת אחרון של פסח תשד"מ אודות תקנת לימוד הרמב"ם יומי (לקוטי שיחות כרך לב עמ' 274) אמר הרבי:

"אלה שמפני סיבות קשה להם ללמוד ג' פרקים בכל יום – ילמדו פרק אחד בכל יום... כך שיסיימו את לימוד הספר כולו במשך ג' שנים...

"ולהעיר מב' המנהגים באופן השלמת התורה, תורה שבכתב – בשנה אחת או בשלוש שנים (רמב"ם הל' תפלה ריש פרק יג ממגילה כט,ב). ומזה סמוכין בנוגע ל"משנה תורה" (משנה לתורה שבכתב) דהרמב"ם.

"ומזה סמוכין גם כן – אשר כשם ש"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת" – כדאי ונכון להשתדל להשלים את הלימוד ד"משנה תורה" בשנה אחת, ורק אלה שאי אפשר להם בכך – ישלימו את הלימוד בשלוש שנים (וראה גם לקו"ש כרך כ"ז עמ' 233).

כוונת הרבי היא שהרמב"ם מדגיש: "ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט".

וראה בספר 'המספיק לעובדי השם' (ח"ב פכ"ה עמ' 179) שר' אברהם בן הרמב"ם מתאר זאת: "ואבא מארי זצ"ל היה מגנה זאת"; אלא –שכדברי הרבי – בדלית ברירה – יש ללמוד עכ"פ פרק אחד ביום!

הודיה– כן; יום טוב – לא!

בהתוועדות ש"פ מסעי תשכ"ז (תורת מנחם כרך נ' עמ' 269) התייחס הרבי לניסי מלחמת "ששת הימים" ("ברור הדבר שההצלה היתה באופן ניסי, למעלה מדרך הטבע")

והתבטא:

וכיון שכן, יש להתבונן במאורע זה ולהודות להקב"ה על הניסים הגדולים כו' וכלשון רש"י (ר"פ מסעי) "להודיע חסדיו של מקום"... ויש לנצל זאת גם להתעוררות והתחזקות בעניני התורה-והמצוות וכו'.

ברם, בנוגע לקביעת יום-טוב – שלל זאת הרבי באומרו:

"חס-ושלום לקבוע על זה יום-טוב... שהרי אין להוסיף ימים טובים".

ויש לציין כמקור לדברי המאירי בית הבחירה מסכת שבת ג,ב:

"כבר בארנו במקומו (ראש השנה יח,ב) שבטלה מגילת תענית, חוץ מחנוכה ופורים. מעתה כל שכן שאין לנו לקבוע יום טוב, על הניסים המתחדשים לנו בכל יום, בחסד הרחמן יתברך. ואין זה נחשב לנו קשי עורף, והתנכרות לחסדיו יתברך.

והוא שאמרו כאן, אף אנו מחבבין את הצרות. רוצה לומר, את הניסים הבאים לנו על ידם, להזכיר בהם שבחיו ורחמיו עלינו. אלא שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין".

המקור ל"הקפות מנהג נביאים"

מכתב מיוחד כתב הרבי בשנת תש"י לחסיד ר' יוסף חיים רוזנבלום לפשר התבטאותו של אדמו"ר הזקן (בסידורו) "הקפות – מנהג נביאים". במכתב (הנדפס ב'לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 505-506 ולפני כן ב'אגרות-קודש' במקומו) מצביע הרבי על הסיפור (שמואל ב' פרק ו') שדוד היה מכרכר ומפזז לפני ארון ה' בשובו מהפלישתים, וזאת לאור הידוע ש"דוד היה נביא" – "עיין רש"י מגילה יד,א".

והנה בוודאי כוונת הרבי בציון למסכת מגילה – כתוספת­ לנאמר במסכת תענית כו, א אודות המעמדות – התקינו נביאים (הראשונים) עשרים וארבע משמרות וברש"י שם: "שמואל ודוד". זאת על פי הנאמר שם בגמרא (כז,א) "בא שמואל והעמידן על שש עשרה. בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה כו'". [ולהעיר עוד שהציון למגילה – הוא בתוך ששים יום (זמן תאריך המכתב כאמור בט"ו טבת) הסמוכים לפורים].

עדיף במניין מאשר 'חדר'

במהלך יחידות (יום א ח' סיון תשכ"ט) שאל מישהו את הרבי, מדוע צריכים להתפלל בציבור, הרי הדבר מגביל לאופן תפילת הציבור, מה-שאין-כן כשמתפללים ביחידות, אז אפשר להתבודד ולהתבונן ללא מגבלה וכו'?

והרבי השיב: יהודי תפקידו להיות משפיע אך לשם כך הוא צריך גם להיות מושפע [=מקבל]. כאשר הוא מתפלל בציבור, הוא מקבל השפעה מעוד יהודים, עמם (ובמחיצתם) הוא מתפלל. מה-שאין-כן כשהוא מתפלל ביחידות, הרי אין לו [=השפעה] יותר ממה שהוא יכול לתת לעצמו. – נרשם ע"י הריל"ג ופורסם ב'משבחי רבי' עמ' 171.

בספר 'בינת משה' – לר' משה אליקים בריעה (בנו של המגיד מקאזניץ) [שנלב"ע בשנת תקפ"ח] – פרשת מסעי ד"ה א"י ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת (לג,כה): "דרך רמז שירמוז הכתוב לגודל מעלת תפלה בציבור. שאל יאמר האדם לא אוכל להתפלל בצבור, הלא טוב לי להתבודד בחדרי, להתפלל ביחידות, לזה יאמר הכתוב 'ויסעו מחרדה' – שיסעו מבחינת החדר, כנ"ל מלהתפלל בהתבוננות בחדרו, ויחנו במקהלות, במקהלים אברך את ה'. ותפלת רבים אין חוזרת ריקם כי הן א' כביר לא ימאס".

הגבהת היד על חבר אסורה

ב'לקוטי שיחות' כרך לא שיחה א' לפרשת שמות חוקר הרבי בגדר האיסור ד"מגביה ידו על חברו", שיש לפרשו בשני אופנים:

א) הגבהת ידו על חברו מהווה את התחלת פעולת הכאת חברו. והחידוש בדין זה, שכבר בהתחלת פעולת ההכאה "נקרא רשע".

ב) האיסור אינו מצד צער והיזק החבר שהוכה, אלא מצד המגביה, הגברא (הפועל) – שמבטא כאן את מדתו הרעה (והמגונה). – ראה שם בהרחבה.

והנה במדרש (שמות רבה) שם נאמר: "הכית לא נאמר אלא תכה, מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות את חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".

ופירש בעץ יוסף: "אף שלא יעשה זאת בפועל. כי עיקר ההקפד[ה] על רוע הלב והחפץ בזה. אף שלא עשה לו עודנה רעה". פירושו של הענף יוסף הוא הולם ממש את ההגדרה השנייה בחקירה של הרבי.

[אלא שצריך-עיון-קצת, כי לפי ביאורו של הרבי (עמ' 4-5) לדעת השמות רבה – הוא כשיטת הפוסקים (ב"י על הטור) שהגבהת היד על חברו איסורה נובע מגוף הלאו של חובל (ומכה) חברו, שכן זה נחשב כתחילת ההכאה, ואילו לפי הענף יוסף מדובר אף שלא תהיה כאן בסופו של דבר הכאה והדגש הוא על מדתו הלא טובה של המגביה (ומכל מקום תמוהה קצת המלה "עודנה רעה")].

סגולה ללידת בנים

כסגולה לזרעא חייא וקיימא הציע הרבי: "יתעסקו [=בני הזוג] בקירוב לבם של ישראל לאבינו שבשמים, ומידתו של הקב"ה היא 'מדה כנגד מדה' להולדת בנים ובנות" – אוצר סגולות הרבי (למברג) עמ' 50.

ויש להצביע על מספר מקורות:

א) בספורנו עה"פ ויולד נח (נח ו,י): מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זוכה לבנים.

ב) ב'מגיד מישרים' להב"י פ' וישב (אור ליום השבת אור לי"ו טבת) "זכר צדיק לברכה" כלומר, הצדיק הוא משפיע לאחרים, הוא גורם שצדיק יסוד עולם ישפיע בכנסת ישראל. וזהו שאמר "זכר", כלומר, שיסוד הוא גורם שיעשה פעולת זכר [עיי"ש לפני כן סיבת מי שלא זכה לבנים "דהוה כילי בממוניה ולא עביד מיניה צדקה וגם הוה כילי בחכמתו ולא היה רוצה ללמד לאחרים"] (וראה בהמשך שם – וכן שם פר' לך).

ג) בספר 'לב שמח' – להרה"ק ר' חנוך העניך מאלעסק – עה"פ (יהושע כד,ג) "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק": ולכאורה קשה על סדר הכתוב, שהקדים 'וארבה את זרעו', ואח"כ כתיב 'ואתן לו את יצחק', דלכאורה הקדים את המאוחר, דמתחילה הוליד את יצחק, ואח"כ נתרבה זרעו מיוצאי חלציו של יצחק.

וכתב דידוע מספרים, דמי שיש לו היכולת להשפיע על אחרים תורה ועבודת השי"ת ואינו משפיע על זולתו, אז כשיבוא בגלגול אחר, יהיה עקר מבלי להוליד.

ולכן כשרואה אדם שהוא עקר שאינו מוליד רח"ל, יעסוק בעבודה זו להשפיע על חברו תורה ויסייע לו בכל הענינים כפי יכלתו, והרי אמרו רז"ל: (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וממילא יתעורר אצלו בחינת ההולדה ברוחניות בעולם הזה, ובזה יומשך לו גם בגשמיות כח ההולדה בבנים.

ובזה מבואר היטב כוונת הכתוב הנ"ל, כי רצה הקב"ה לזכות את אברהם שיוכל להמשיך על עצמו כח ההולדה, ולזכות עי"ז לזרע של קיימא, לכן צווה אותו לילך בכל ארץ כנען, ולקרב נפשות ישראל תחת כנפי השכינה ועי"ז יחשב כאילו ילדם וממילא יומשך עליו כח ההולדה בגשמי. וזה שכתוב: 'ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען', ודיבר על ליבות בני אדם וקרבם לדרך התורה, 'וארבה את זרעו' היינו שכל האנשים אשר הכניס תחת כנפי השכינה נחשבו כאילו הם זרעו ממש, כי כל הלמד לבן חברו תורה תעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וממילא 'ואתן לו את יצחק', שזכה עי"ז להוליד את יצחק.

ב'אגרות קודש' כרך לא עמ' עדר:

"בקשר להפקד – בזרע של קיימא – לזה סגולה עליה מחוץ-לארץ לארץ-הקודש".

[וראה גם בספר 'השליחות לארץ-הקודש' שהרבי אמר לאחת השלוחות לאה"ק בשנת תשל"ו שעדיין לא נפקדה באותה עת בזחו"ק: הרי את נוסעת לאה"ק ת"ו?!] ידוע הרמז על זה בתהלים פז,ה: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה".