הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 922, ערב שבת פרשת תבוא, י"ז באלול ה'תשס"ד (3.9.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

התרופה העתיקה של החסידות

החיות המיוחדת שהביאה החסידות מפיחה רוח-חיים גם בחודש אלול עצמו, ומאפשרת לנו לתקן את דרכינו ולהתקרב לאבינו שבשמים מתוך שמחה ואהבה

בשבת-קודש זו יחול היום הגדול ח"י באלול, יום-הולדתם של שני המאורות הגדולים של תורת החסידות: הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות הכללית (נולד בשנת תנ"ח), ורבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך ומייסד חסידות חב"ד (נולד בשנת תק"ה).

גדולי החסידות כינו את היום הזה ח"י באלול, משום שהוא מחיה את חודש אלול. החיות המיוחדת שהביאה החסידות מפיחה רוח-חיים גם בחודש אלול עצמו, ומאפשרת לנו לתקן את דרכינו ולהתקרב לאבינו שבשמים מתוך שמחה ואהבה.

אותם אתגרים

אי-אפשר כלל לתאר את חיי היהדות בדורות האחרונים בלא האור המיוחד שהביא הבעש"ט לעולם. שיטת החסידות שייסד התפשטה בתפוצות ישראל כמים חיים על נפש עייפה, על-אף ההתנגדות שקמה עליה בראשית דרכה. כעבור כמה דורות אנו רואים את השפעתה הברוכה בכל פינה בעם-ישראל.

מעניין שדווקא דורנו דומה בכמה מובנים לתקופת הופעתו של הבעש"ט. יש קווי-דמיון מרכזיים שקל מאוד להבחין בהם. כאז כן היום, הקיטוב בין חלקי העם מגיע לשיאים חדשים. כאז כן היום, העם היהודי מתפלג לעולם של תורה ולמדנות מול עולם של יהודים פשוטים, שרבים מהם מושפעים יותר ויותר מתרבות הגויים. כאז כן היום, גם לומדי תורה ומקיימי מצוות צמאים לאור רוחני, מחפשים חיות בקיום המצוות, משתוקקים לשמחה אמיתית.

הבעש"ט הרעיף טל של תחייה על העם העייף, הצמא והמקוטב. באהבת-ישראל אמיתית, שאינה יודעת גבולות, חימם את נפשותיהם של המוני בית-ישראל. באמרותיו העמוקות גילה אור חדש בחיי התורה והמצוות. הוא לימד איך אפשר להתקרב אל הקב"ה על-ידי קיום מצווה בחמימות ובתום-לב. איך אפשר להתעלות למדרגה עליונה על-ידי מידות טובות ותפילה זכה.

ללומדי התורה הביא הבעש"ט את אורה של תורת החסידות. פתאום נגלו לפניהם רבדים שלא הכירו ולא ידעו עליהם. אותה תורה, אותן מצוות - אך הבעש"ט חשף עומקים חדשים וגילה את הפנימיות והסוד שבתוכן. כך נקבצו אליו גאוני-ארץ ותלמידי-חכמים עצומים, נעשו תלמידיו ולאחר-מכן הפיצו את אור החסידות בשכבות נרחבות בעם-ישראל. לימים עיצבה וגיבשה חסידות חב"ד את אורו של הבעש"ט במתכונת מסודרת של לימוד והתבוננות, באופן שכל אחד ואחד יכול להבין בשכלו את רעיונותיה העמוקים של החסידות.

שאלה ותשובה

ידועה גם 'עליית הנשמה' המפורסמת שעשה הבעש"ט, ובה הגיע עד היכלו של המשיח. על שאלתו של הבעש"ט: "אימתי קאתי מר?" [=מתי יבוא המשיח], ענה לו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", שכן מעיינות החסידות הם הכנה להתגלות אורו של המשיח.

כיום, לאחר יותר משלוש-מאות שנה, אכן אנו רואים כי מעיינותיו של הבעש"ט נפוצו חוצה. הם הגיעו לכל קצווי תבל ולכל שכבות העם בישראל. אין היום יהודי שלא טעם, בדרך כלשהי, מאורו של הבעש"ט. מי בלימוד תורתו, מי בסיפורי נפלאותיו, מי בהליכה בדרכיו ומי באימוץ השמחה וההתלהבות שהביא.

אין ספק שדרכו של הבעש"ט יש בה מזור גם לתחלואי דורנו. ככל שנלמד ליישם את דרך הבעש"ט - באהבת-ישראל, בלימוד זכות על יהודים, בהימנעות מדיבורים קשים ומהפחדות ואיומים על בני-ישראל - כן תגבר האחדות בתוך העם ויתקרבו עוד המונים לאור התורה ומצוותיה.

ובעיקר נשואה תפילתנו, כי לאחר שכולנו שואבים מלוא-חופניים מאורה של החסידות, וכאשר הכול רואים שכבר התקיים "יפוצו מעיינותיך חוצה", נזכה לביאת משיח-צדקנו ולגאולה האמיתית והשלמה.

בציפייה לגאולה

"כאשר הולכים עם 'עקבות משיחך', דהיינו עם רגליו של מלך המשיח – בוודאי שהגאולה באה תיכף ומיד ממש, 'מיד הן נגאלין', ובלשון ההפטרה של השבת הזאת, בסיומה וחותמה: 'אני ה' בעתה אחישנה'" (הרבי מליובאוויטש, ש"פ תבוא תשמ"ג)

ספרים

תורת מנחם כה
שיחות הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של התוועדויות הרבי, בעברית. הכרך שלפנינו מכנס את השיחות ומאמרי החסידות שאמר הרבי באמצע שנת תשי"ט, וביניהן שיחות רבות שמתפרסמות בפעם הראשונה. טל' 9606018-03

חוקיך למדני
מאת הרב פינחס בר-גיורא במברגר
בהוצאת המחבר

מאמרים על פרשיות התורה, הלכות מעשיות, פסקי-הלכה (תשובות לשאלות שנשאל המחבר, בתפקידו כמפקח כשרות ברבנות הראשית), מאמרים ודרשות. 320 עמ'. טל' 9918823-02.

קובץ יסודות וחקירות
מאת אחיקם קשת
בהוצאת המחבר

המחבר מגיש כאן תמצית של חקירות הלכתיות במגוון נושאים, ומציג את הכללים היסודיים בניתוח הסוגיות האלה. הספר מאפשר הבנה מעמיקה וכוללת יותר של דיונים תלמודיים והלכתיים. טל' 233366-051

יפוצו מעיינותיך ישראל
מאת מנחם-נחום גוטמן
בהוצאת כוכבי אור

המחבר (שנפטר לפני כמה שנים) רשם לעצמו סיפורים שקיבל מדורות קודמים על צדיקי החסידות. בספר זה נקבצו הסיפורים על הבעש"ט, מסודרים על-פי פרשיות השבוע ומנוקדים ניקוד מלא. 457 עמ'. טל' 704120-700-1.

שלחן שבת

לתת לקב"ה את המובחר

מצוות הבאת הביכורים, שבה נפתחת פרשתנו, מטילה על היהודי חובה להביא את ביכורי הפירות והמובחרים שבהם לבית-המקדש. הבאת הביכורים היא הבעת תודה לקב"ה על הברכה שנתן בפירות האדמה. אולם שלא כקרבנות האחרים, את הביכורים לא העלו למזבח אלא מסרו אותם לכוהנים.

כאשר יהודי משקיע כוחות ועמל בעבודתו וזוכה לצמיחת יבול טוב, ברור לו שעליו לתת תודה לקב"ה על הברכה ששלח במעשה ידיו. אומרת התורה: לא די לתת תודה ולהביא מהפירות לה', אלא יש לתת לקב"ה מהמיטב שבפירות, מהמובחרים שבהם.

טענה ואשליה

עלול היהודי לטעון: למה אני חייב להביא לקב"ה דווקא את הפירות המובחרים, אחרי שאני השקעתי בגידולם עמל ויזע רבים כל-כך? טענה זו יכולה לצוץ רק אם האדם משלה את עצמו ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואם חסרה בו ההכרה שכל השפע מקורו בברכה האלוקית, "אשר נתת לי ה'".

די בהתבוננות קלה להבין שטענה כזאת סותרת את האמונה הפשוטה של יהודי, שכל דבר בא מאת הקב"ה. שהרי אם מקור כל הברכה והשפע הוא מהקב"ה, אך טבעי הוא שנותנים לו את הביכורים ואת המובחר, לאות תודה על ברכתו. ואמנם, אמונה פשוטה זו קיימת בליבו של כל יהודי, וצריך רק לגלותה כדי שתשפיעה על חיי היום-יום.

כל החיים עבודת ה'

דבר שני שאנו לומדים ממצוות הביכורים: הפירות אינם נשרפים על המזבח בבית-מקדש, כשאר הקרבנות, אלא ניתנים לכוהן, לאכילה. כשם שקרבנות אחרים יש להעלות על המזבח, הרי הביכורים עולים לקב"ה על-ידי שהכוהן אוכל אותם.

מכאן למדנו, שגם חיים גשמיים ארציים – אכילה וכדומה – יכולים להתקדש ולהיות חלק מעבודת ה', ממש כמו עבודת הקרבנות, כאשר יהודי רותם את צרכיו הגשמיים לקדושה ו'מביא' אותם ל'בית-המקדש'.

ואכן, זה אחד מיסודות החסידות, שאפשר וצריך לעבוד את ה' לא רק בתפילה ובלימוד התורה, אלא גם באכילה ובשתייה ובחיי הפרנסה – בכל מעשיו הגשמיים של האדם. אלא שדרך זו של עבודת ה' מחייבת, כמובן, הכנה מעמיקה יותר, ושכרה גדול יותר.

ברכה לשנה הבאה

במובן זה קיימת מצוות הביכורים גם בזמן הגלות ואפילו בחוץ-לארץ. כשיהודי אומר מעומק הלב על כל השפע שיש לו שהכול מקורו בברכה האלוקית, "אשר נתת לי ה'" – נהפכים כל הדברים הללו לקדושה, עד שהשימוש בהם עשוי להיות חלק מעבודת ה'.

ומכיוון שבעת הבאת הביכורים זוכה היהודי לברכה, שיוכל לקיים בשנה הבאה שוב את המצווה, ומתוך שמחה, כך גם עכשיו נותן הקב"ה את ברכתו, שגם בשנה הבאה נוכל לקיים מצווה זו במידה גדולה הרבה יותר, וביתר שביעות-רצון ושמחה, כפי הציווי "מעלין בקודש". 

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 390)

מן המעיין

ירידת הנשמה לגוף

 נשמות מבקשות

סח רבנו הזקן: יש נשמות אשר חמש-מאות שנה סובבות על פתח גן-העדן ומבקשות לזכות לרדת שוב לעולם. הן מוכנות אפילו לחזר על הפתחים ובלבד לקיים תורה ומצוות. אולם לא כל נשמה זוכה למילוי בקשתה.

 ירידה לצורך עלייה

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כו,א). חז"ל אומרים: "כל מקום שנאמר 'והיה' אינו אלא שמחה" (בראשית רבה). ביאת הארץ רומזת לירידת הנשמה לעולם הזה, שהיא ירידה גדולה, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", ובכל-זאת נאמר על זה לשון שמחה, משום שזה רצון הקב"ה. ברור אפוא שירידה זו היא צורך עלייה.

 (לקוטי שיחות)

 קיום השליחות

נשמה יורדת לעולם לא לשם ענייני העולם, ולא לשם גילוי האור שבעולם. היא יורדת כדי לקיים את השליחות בנאמנות.

(ספר השיחות תש"ד)

 לא להתרשם מהמלעיגים

נשמה יורדת לעולם כדי להאירו בתורה-אור ונר-מצווה. מי שמתבונן בכך – משליך חייו מנגד, אין הוא מתפעל כלל מלועג ומדיח, ואינו חושב כלל בחשבונו של העולם החומרי. הוא נותן את עצמו להגדיל תורה ולהאדירה. כל רגע מנוצל אצלו לעורר את הלבבות ולאגד חבורות של לומדי תורה ברבים.

(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ)

תענוג למעלה

ביטול הנשמה לאלוקות בגן-עדן אין בו חידוש; ביטולה בהיותה בעולם הזה - הוא חידוש. חידוש זה גורם שמחה ותענוג למעלה, אף שהביטול אינו בערך לגבי הביטול שבגן-עדן. הדבר דומה לציפור המדברת - אף שבני-אדם מדברים דברי תורה וחכמה, החידוש שבדבר מושך את ליבו של המלך.

(לקוטי תורה)

 עומדת ומחכה

נשמה עומדת ומחכה אלפי שנים לשעת ירידתה למטה, כאשר תתלבש בגוף ובנפש הטבעית ותתעסק בלימוד התורה ובקיום המצוות.

(ספר המאמרים קונטרסים)

 כיוון ומטרה

כאשר אדם נזכר אשר שנים רבות רתם את נשמתו לעגלה, כשור לעול וכחמור למשא, כלל וכלל לא לשם המטרה שלשמה באה הנשמה לעולם – נשבר ליבו בקרבו, והוא עולה על הדרך הישרה בעבודה בפועל ממש.

(הרבי הריי"ץ מליובאוויטש)

מראייה להרגשה

הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, היא יורדת לעולם הזה לצורך עלייה, שכן הנשמה כפי שהיא למעלה רואה אלוקות, ובירידתה למטה היא מרגישה אלוקות.

(אדמו"ר הזקן)

אמרת השבוע

ברכה שנתקיימה

במסעו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש לארץ-ישראל, לפני שבעים וחמש שנים, עבר דרך אלכסנדריה שבמצרים. פתאום נפתחה דלת הקרון ואל תאו של הרבי התפרץ יהודי, נושא סל פירות משובחים, מתייפח מהתרגשות. לאחר שמסר את הסל לרבי סיפר:

"כשהייתי ילד נסעתי עם סבי לליובאוויטש, אל סבכם (הרבי מהר"ש, רבי שמואל). סבי הביא לרבי סל פירות נאים, כ'ביכורים'. הרבי בירך את סבי ובין-השאר אמר, בהצביעו עליי: יהי-רצון שנכדכם זה יביא 'ביכורים' לנכדי. ובאמרו זאת הצביע עליכם.

"מאז עברו שנים. אני נתגלגלתי לאלכסנדריה. פתאום שמעתי כי הרבי עובר כאן. מיד נזכרתי בברכתו של סבכם, לקחתי את סל הפירות והבאתי לכם. וברוך-השם זכיתי שברכת הרבי נתקיימה בי".

מעשה שהיה

עצה תמוהה

ר' משה, בנו של הצדיק רבי פינחס מקוריץ, התגורר בעיר סאלוויטה. הוא היה בעליו של בית-דפוס גדול ומצליח. גדולי תורה רבים בחרו להדפיס את ספריהם אצלו, וביניהם גם רבי שניאור-זלמן מלאדי, שביקש לגמול בכך טובה לאביו, רבי פינחס, על התורה שלמד מפיו. ברבות הזמן התעשר ר' משה ונודע כגביר גדול וכבעל-צדקה.

סיפורנו עוסק באירועים שקדמו להקמת בית-הדפוס. באותם ימים נדרש כל הרוצה להקים בית-דפוס לקבל רישיון מיוחד מהשלטון. משרדי הממשלה שכנו בפטרבורג הבירה, ותהליך קבלת הרישיון היה ארוך ומייגע. הבקשה לרישיון עברה דרך פקידים רבים, ולבסוף הגיעה לשולחנו של השר לענייני דפוס וצנזורה. לאחר שעברה את כל המסלול ואף זכתה לאישור השר, עשתה הבקשה את כל הדרך חזרה - דרך שרשרת הפקידים - עד שהגיעה לידי מגישה.

בבקשו להקים בית-דפוס שם אפוא ר' משה את פניו לפטרבורג. בדרכו לשם החליט לנטות ממסלולו ולסור אל רבי שניאור-זלמן (שבאותם ימים היה 'מגיד' בליאוזנה) – לזכות בברכתו.

לאחר ששמע את דברי ר' משה נענה רבי שניאור-זלמן ואמר: "אם לעצתי תשמע, שנה את יעד נסיעתך מפטרבורג למוגילוב".

"למוגילוב?!", התפלא ר' משה.

"כן", נענה הרבי ומיד הוסיף: "סע למוגילוב, מצא שם את ר' ישראל המלמד ובקש ממנו כי ייסע עמך לווילנה".

"לווילנה?!", השתומם ר' משה שנית.

"עשה כן וה' יצליחך", הפטיר הרבי, בלי תוספת הסברים.

ר' משה, שהיה בדרכו לפטרבורג, בא במבוכה. מצד אחד התקשה למצוא את חוט ההיגיון בעצת הרבי. מצד שני החשיב מאוד את רבי שניאור-זלמן והאמין בכוחו ובקדושתו, ולכן בא להתברך מפיו. לבסוף ניצחה אמונת-החכמים שבליבו את ההיגיון שבמוחו. קם ונסע למוגילוב.

כל הדרך למוגילוב הוסיף ר' משה להוגיע את מוחו ולהבין כיצד  המפגש עם המלמד ממוגילוב יסייע לו לקבלת רישיון להקמת בית-דפוס. בהגיעו למוגילוב פנה לבית-המדרש הגדול והתעניין היכן גר "ר' ישראל המלמד". נדרש לאנשים זמן-מה עד שנזכרו כי אמנם יש בעירם מלמד תינוקות, יהודי כבן שישים, ישראל שמו.

כעבור שעה איתר ר' משה את המלמד. סיפר לו דברים כהווייתם וציפה להסבר כלשהו. המלמד, שלא נמנה עם עדת החסידים, הביט בו כמשועשע. "מניין בכלל הרבי שלך מכיר אותי?", שאל, "ואולי התכוון בכלל למישהו אחר?". ר' משה התקשה להסתיר את מבוכתו. הוא נאלץ לגייס את כל כוחות האמונה שבליבו כדי לשכנע את המלמד הספקן להתלוות אליו לווילנה.

"מה בדיוק אתה מתכוון שנעשה שם בווילנה?", תהה המלמד באירוניה.

"למעשה...", גמגם ר' משה, "בעצמי איני יודע... אך זה מה שהורה הרבי ".

רק לאחר שהעניק למלמד כמה מטבעות, 'שכר בטלה', ניאות להצטרף אליו. בהגיעם לווילנה פנה ר' משה לבית הגביר המפורסם, ר' מאיר רפאל'ס. הוא סיפר לגביר את השתלשלות הדברים וקיווה כי יהיה בידו לשפוך אור על עצת הרבי; אך גם בעיני הגביר היו דברי הרבי כחידה. ר' משה החליט להישאר בווילנה עד שמשמים יאירו את דרכו.

הגיעה שבת. בצהרי היום יצאו השלושה - הגביר, המלמד ור' משה - לטייל מעט בחוצות וילנה. בעודם פוסעים ליד אחד הגנים הגדולים בעיר ניגש אליהם איש לבוש הדר, ופתאום קרא בהתרגשות: "ר' ישראל! ר' ישראל!"... המלמד הביט בו בפליאה, מאמץ את מוחו בניסיון לזהותו.

"התכירני?", הוסיף האיש ושאל.

המלמד לא הכירו והאיש אמר: "אני הוא בערל, תלמידך לפני עשרים שנה, אולי מעט יותר". רק לאחר שהוסיף עוד כמה פרטים מזהים נזכר המלמד בתלמידו לשעבר. הוא סקר אותו מכף רגל ועד ראש בהבעה של אכזבה עמוקה. האיש לא נראה כפי שר' ישראל ציפה לראות את תלמידיו. למעשה, חזותו הייתה נכרית לגמרי.

"עד היום אני זוכר אותך לטובה", אמר לפתע האיש, מנסה להטות את השיחה לאפיק חיובי. "אני שמח מאוד", הפטיר המלמד בחמיצות, "במה זכיתי?". הלה העלה זיכרון ישן, על מעשה-משובה חמור שעשה בילדותו ושבגללו עמד ללקות כמה מלקות. "לא אשכח את הרגעים הללו. חבריי עומדים סביב ואני פוחד ומבוייש. באותן שניות התפללתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי. בדיוק אז הופעת אתה, מנעת את ההלקאה והצלת את עורי וכבודי. אינך יכול לשער כמה הייתי אז אסיר-תודה לך. למעשה, עד היום אני חש כי לא פרעתי את חובי לך".

"מה אירע בהמשך חייך?", התעניין המלמד.

האיש סיפר: "אחר-כך החלטתי כי אין מקומי בישיבה. נכנסתי לאוניברסיטה, משם המשכתי הלאה, והנה אני היום היכן שאני". המילים האחרונות נאמרו בתערובת של אי-נוחות קלה עם נימה של גאווה.

"מה הפירוש 'היכן שאני'?", תהה המלמד.

"היום אני", השתעל האיש קלות, "היום אני השר הממונה על הדפוס והצנזורה. לפני שבוע עזבתי את משרדי בפטרבורג ובאתי לנפוש כאן מעט".

למחרת זכה ר' משה ברישיון המיוחל להקמת בית-הדפוס. בדרכו לליאוזנה, להודות לרבי על עצתו המופלאה, שרוח-הקודש ריחפה עליה, הצטרף לר' משה חסיד נוסף - ר' ישראל, המלמד ממוגילוב.

דרכי החסידות

חיות באלול

ח"י באלול הוא יום גדול וחשוב בעולמה של החסידות. ביום זה נולדו הבעש"ט ורבנו הזקן, בעל התניא. על-כן נקרא היום הזה - 'יום הולדת את שני המאורות הגדולים'.

אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר-השיחות ה'תש"ג עמ' 177-179): "מעת אשר נתפרסם אשר יום השמונה-עשר בחודש אלול הוא יום-ההולדת של הבעש"ט [בשנת נח"ת] ושל רבנו הזקן [בשנת קה"ת] - נהגו בכמה מקומות ובפרט בבתי-כנסיות חב"ד לעשות אותו יום התוועדות, בסיפורי מעשי צדיקים, חיזוק בדרכי החסידים בכלל ואהבת-ישראל בפרט, וקבלת החלטות בקביעות עיתים ללימוד התורה - הנגלה והנסתר".

חג שמח!

ועוד הוא אומר שם: "ח"י באלול הוא התחלת י"ב ימים האחרונים דחודש אלול, שהם כנגד י"ב חודשי השנה, יום לחודש יום לחודש, שבהם צריך להיות החשבון-נפש על כל י"ב חודשי השנה: ביום ח"י אלול - החשבון-נפש על חודש תשרי העבר, ועל-דרך זה בכל י"ב הימים עד ראש-השנה".

על תוכנו של יום זה אמר (ספר השיחות תש"ה עמ' 122): "ח"י באלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול", או בנוסח שני: "ח"י באלול נותן חיות בעבודה של 'אני לדודי ודודי לי' (ראשי-תיבות אלול)".

בהתוועדות ח"י באלול בשנת תש"ג סיפר: "היום נתמלא יובל חמישים השנה מהפעם הראשונה שזכיתי לשמוע בח"י באלול את ה'חג שמח' המודגש. והריני אומר לכם גם-כן: 'גוט יום-טוב' [=חג שמח]. הלוא 'חייב אדם לומר בלשון רבו', ואני אומר לכם את ה'גוט יום-טוב' בלשונו הקדוש, כפי שזכיתי לשמוע: גוט יום-טוב לנו. היום הוא יום-ההולדת של שני המאורות הגדולים שלנו. ביום שני ח"י באלול נח"ת הוא יום-ההולדת של הבעש"ט, וביום רביעי ח"י באלול תק"ה הוא יום-ההולדת של רבנו הזקן" (ספר השיחות תש"ג עמ' 140).

"יום גדול ומאושר"

ומוסיף הרבי ומתאר את מעלתו של היום (ליקוטי-דיבורים חלק ג, עמ' 946):

"ח"י באלול תנ"ח הוא היום המאושר האמיתי לכל החסידים על-פני תבל, שכן יום זה הוא היום הבהיר של כל החסידים בכל העולם, הוא היום שבו נולד מורנו הבעש"ט.

"ח"י באלול תפ"ד הוא היום הגדול המאושר שאי-אפשר להעריכו, כשמורנו הבעש"ט נהיה בן עשרים ושש שנים, ולמעלה פסקו שאחיה השילוני יתגלה למורנו הבעש"ט ויגלה לו את מאור התורה הנגלית והקבלה, כפי שלומדים בגן-עדן.

"בח"י באלול תצ"ד מלאו עשר שנים ללימודו והדרכתו של אחיה השילוני את מורנו הבעש"ט. במשך עשר שנים אלה הנהיג מורנו הבעש"ט את עדת הצדיקים הנסתרים, התהלך ממקום למקום בין אנשים פשוטים וסיפר להם סיפורים במעלת ישראל, מידות טובות ויראת-שמים. וכשנשלמו עשר שנות הלימוד, הנה בח"י באלול תצ"ד, על-פי תוקף הוראת ודרישת מורו אחיה השילוני, נתגלה כ'בעל-שם-טוב', עושה נפלאות ומגלה עמוקות.

"בח"י באלול תק"ה נולד הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, לאביו הצדיק החסיד הרב ר' ברוך בן הגאון ר' שניאור-זלמן ולאמו הצדקנית הרבנית מרת רבקה בת הגאון ר' אברהם נ"ע".

בח"י באלול החלו הלימודים בישיבת 'תומכי-תמימים'. כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר אז (ספר-השיחות ה'תש"ב עמ' 133): "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו. ביום הרביעי למעשה בראשית נתלו המאורות. היום ח"י באלול, היום הקדוש, שלפני מאה תשעים ותשע שנים נולד הבעש"ט. בהתחלה זו בישיבה, שלעת-עתה לא קראתיה בשם, מדליק אני את נר-התמיד של המאורות שהבעש"ט והנשיאים הנחילו לנו, שתקויים ההבטחה של יפוצו מעיינותיך חוצה וביאת משיח-צדקנו".

חיים יהודיים

הרב בידרמן ואומרי התהילים. לא החסיר יום

יהודי התהילים כאן ועכשיו

דברי-ימיה של החסידות שזורים סיפורים נפלאים על מעלתם של יהודים פשוטים האומרים תהילים בחום ובתמימות. הבעש"ט, שנשמתו הגדולה ירדה לעולם לפני שלוש-מאות ושש שנים, בח"י באלול תנ"ח, גילה את העומק בנשמת כל יהודי וביטל את הפערים בין יהודי אחד למשנהו – בין יושב בית-המדרש לאיש הפשוט, בין גדול הלמדנים לאומר התהילים (ה"תהילים זאגער"). את כולם חיבר לדבוקה אחת של אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה.

במרכז בני-ברק  יש פינה מיוחדת במינה, שבה כאילו קם לתחייה העולם הקסום מהסיפורים מימות הבעש"ט. זה בית-המדרש של חסידי לעלוב, השוכן בטבורו של רחוב רבי עקיבא. מדי יום ביומו מתכנסים בבית-המדרש המוני יהודים, מכל העדות והשכבות, לאמירה בצוותא של כל ספר התהילים. שעתיים תמימות, בין השעות שתיים וארבע אחה"צ, גודשים את המקום חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים, למדנים ופשוטי-עם, אנשי-עסקים ונזקקים, ואומרים יחדיו את כל ספר התהילים.

יום-יום, גם בחגים

בתום אמירת התהילים נושאים הכול את תפילת 'יהי רצון', הנאמרת בסוף התהילים, וכשמגיעים לאמירת יג המידות אוחזת באוויר אש יוקדת של התלהבות, כאשר הכול יחדיו קוראים בקול גדול – "ה', ה', א-ל רחום וחנון...". אלה רגעים מרטיטים שצריך להיות עד להם כדי לחוש את העוצמה הטמונה בהם. לבסוף נקראים שמותיהם של מאות יהודים, מהארץ ומחו"ל, הזקוקים לישועה מכל סוג שהוא.

מאחורי היוזמה הייחודית – המתקיימת זה כמה שנים – עומד הרב אלימלך בידרמן, בנו של רבי אלטר-אלעזר-מנחם מלעלוב זצ"ל. הרב בידרמן החל בכך במהלך ה'שבעה' לפטירת אביו, ומאז לא החסיר אפילו יום אחד. בכל יום ויום – ובכלל זה ימי שישי ושבתות, ערבי חג וחגים, ואפילו ראש-השנה ויום-הכיפורים – נוהרים ההמונים לאמירת כל התהילים.

בזרועות פתוחות

בין המתמידים לאמירת התהילים יש גם יהודים קשי-יום, הזוכים בתמיכה מיוחדת. כך משמש המקום מוקד לעזרה כפולה – תפילה לזכות עם-ישראל והנזקקים לישועה מיוחדת, לצד תמיכה באומרי התהילים עצמם.

ר' יעקב כהן, יד-ימינו של הרב בידרמן בארגון המפעל הייחודי (המכונה 'מרכז התהילים'), הוא תושב בני-ברק ובן עדות המזרח. החיבור בין השניים הוא דוגמה מצויינת למתרחש במקום. "המפעל שלנו מתנהל ברוח הבעש"ט", אומר כהן. "כל יהודי המבקש להצטרף לחבורת אומרי התהילים מתקבל בזרועות פתוחות. הנה, למשל, לפני כמה חודשים הופיע במקום יהודי שעלה מחבר-העמים ובקושי הכיר צורת אות. כיום הוא שומר תורה ומצוות ומאומרי התהילים הנאמנים ביותר".

באים לבקש

סביב הגרעין הקשה של אומרי התהילים אפשר לפגוש אנשים שהגיעו ליום, ליומיים או לשבוע. ביניהם מי שהם או יקיריהם זקוקים לרפואה, אנשים העומדים לפני הכרעה חשובה בחיים, או גם חתנים ביום חופתם. כל אלה באים להצטרף להמוני אומרי התהילים הקבועים.

ואם כל השנה כך – בימים אלה של חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות, על-אחת-כמה-וכמה. המקום הומה ופסוקי התהילים מרקיעים שחקים (למסירת שמות לתפילה: 5704447-03, 741432-064).

פינת ההלכה ומנהג

גלילת ספר-תורה

שאלה: מהו הסדר בגלילת ספר-התורה לאחר הקריאה בו?

תשובה: אמרו חז"ל: "עשרה (=מניין) שקראו בתורה – הגדול שבהם גולל ספר-תורה. הגוללו - נוטל שכר כנגד כולן". לפי רבנו חננאל והרמב"ם הכוונה ל'משלים' (המסיים את הקריאה). לפי הטור והשולחן-ערוך, הכוונה למי שכורך את הספר אחרי הקריאה, מכיוון שצריך להיזהר לעשות זאת בצורה מכובדת.

בזמן חז"ל נהגו (כמנהג הספרדים כיום) להגביה את הספר לפני הקריאה. בסיום הקריאה היה אדם אחד סוגר (וכורך) את הספר ומוליכו לארון-הקודש. למנהג האשכנזים, שההגבהה נעשית אחרי הקריאה, וגם מחלקים את ההגבהה והגלילה לשני אנשים – עיקר הכיבוד הוא ההגבהה, שהמגביה הוא הגולל וסוגר את הספר בעצמו.

כדי לעשות זאת בשלמות, מנהג חב"ד שאחרי ההגבהה מניח המגביה את הספר על הבימה וסוגרו היטב, ואז מגביהו שוב ויושב ל'גלילה'. אחרים נוהגים שהמגביה מתיישב מיד אחרי ההגבהה ומתחילים בגלילה, וגם למנהג זה רצוי שיסגור בינתיים היטב את הספר בעצמו ובזהירות.

כשסוגרים ומהדקים את הספר מקפידים שהתפר שבין יריעותיו יצא באמצעו, כדי שאם ייקרע – ייקרע התפר, ולא היריעה עצמה. למנהג חב"ד חוגרים את האבנט בתחילת השליש התחתון של הספר. אחרים נוהגים לקושרו בשליש העליון (כמיקום המזוזה בגובה הפתח).

אם חיבור האבנט נעשה בקשירה יש אוסרים לקשור "קשר ועניבה" ב'גלילה' בשבת במנחה (כשהספר יישאר קשור עד יום שני בבוקר, מכיוון שזה יותר מיממה), וכן להתיר קשר כזה בעבור הקריאה בשבת. הרבה מתירים, מכיוון שזה צורך-מצווה.

מקורות: מגילה לב,א, ור"ח. ר"ן וש"ג שם. מסכת סופרים יד,יד. רמב"ם הל' תפילה יב,יח. טושו"ע או"ח סי' קמז, רמ"א ונו"כ, משנ"ב ס"ק ה,יט, ערוה"ש ס"ט, פסקי תשובות סק"ד, ומנהג ישראל תורה סק"ב. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 15. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' פו. שבת: קצות השלחן סי' קכג בבדה"ש ס"ק ט. ש"ש כהלכתה פט"ו סנ"ג ובהערות.