מדוע קשר יעקב אבינו ברמז את הגאולה לחמור? * ומה ההבדל בין השימוש בחמור שנאמר באברהם, במשה ובמשיח? * כיצד ייתכן שדווקא במצב ש"לא זכו" ישיגו עילוי למעלה מבחינת יחידה שבנפש? * כך פועלים שה'חמור' לא יעלים ולא יסתיר, אלא יוביל את האדם למחוז חפצו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. [. .] על פי זה יובן גם מה שכתוב בפרשת השבוע דאזלינן מיניה, פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשו", וצוה להם להודיעו "ויהי לי שור וחמור גו'"1, ואיתא במדרש2: "חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור".
והעניין בזה:
רבינו הזקן, בעל השמחה, מבאר בתורה אור3, שיעקב שלח להודיע לעשו, שלאחרי עבודתו עשרים שנה בבית לבן, השלים את עבודתו בשלימות, ומצדו יכול להיות כבר "ויבוא יעקב שלם"4, יחד עם כללות העולם, באופן שיתוקן חטא עץ הדעת להיות כמו שהיה קודם החטא, ובהוספה על זה.
וזהו שאמר יעקב "ויהי לי . . חמור" – שמצדו ישנו כבר העניין של "עני ורוכב על חמור"; אצלו יש כבר משיח!
אלא שלאחרי זה הנה "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר וגו'"5, כפי שממשיך רבינו הזקן לבאר, שהן אמת שיעקב מצדו השלים את כל ענייניו, אבל עשו, עדיין "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו"5 לעשות מלחמה, היינו, שעבודתו של יעקב לא פעלה עדיין שבירת ("עס האָט נאָך ניט דורכגעבראָכן") חומר (חומריות וגסות) העולם, שמשיח יוכל כבר לבוא למטה מעשרה טפחים.
ב. ואינו מובן6: למה רמז יעקב את הגאולה העתידה בעניין ה"חמור" דווקא?
הרי איתא בגמרא7: "כתיב8 וארו עם ענני שמיא גו', וכתיב עני ורוכב על חמור9 – זכו, עם ענני שמיא, לא זכו, עני ורוכב על חמור".
ועל פי זה קשה יותר: עניין זה שיעקב היה מוכן לגאולה העתידה, היה מצד שלימות עבודתו – "זכו", ואם כן, למה רמז את משיח (לא בעניין של "ענן", אלא) בעניין "רוכב על חמור" דווקא?
ג. בפרקי דרבי אליעזר10 איתא שהחמור שנאמר במשיח "עני ורוכב על חמור", הוא החמור שנאמר במשה רבינו, "וירכיבם על החמור"11, והוא החמור שנאמר באברהם אבינו, "ויחבוש את חמורו"12.
והיינו13, שאברהם, משה ומשיח מהווים המשך של אותו עניין:
אברהם – התחיל "שני אלפים תורה"14,
משה רבינו – קיבל את התורה מסיני ומסרה לכל ישראל15,
[ואף שהפסוק "וירכיבם על החמור" נאמר לפני מתן-תורה, מכל מקום, נאמר זה בעניין יציאת מצרים שהוא הכנה למתן-תורה, כמו שכתוב16 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"],
ותכלית מתן-תורה תתגלה על ידי מלך המשיח.
ד. ואף על פי כן ישנו חילוק בין השימוש של אברהם בחמור, והשימוש של משה, ועד לשימוש של משיח:
באברהם נאמר רק שהשתמש בחמור עבור העצים והמאכלת17; הוא בעצמו עם הנערים הלכו רגלי, ורק את העצים והמאכלת – עניינים המסייעים לאדם – הניח על החמור.
במשה רבינו נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" – אשתו ובניו קרובים הרבה יותר לאדם מאשר עצים ומאכלת, שהרי אשתו היא "עזר18 כנגדו"19, "כגופו דמיא"20, ו"ברא כרעא דאבוה"21, והרי ירך הוא חלק התחתון שבאדם עצמו.
ובמשיח נאמר "עני ורוכב על חמור", היינו, שמשיח עצמו יהיה רוכב על חמור.
ה. עניין השימוש ורכיבה על החמור הוא – שעל ידי זה יכול האדם וענייניו לבוא למקום כזה, שמצד גבהו או ריחוקו, אי אפשר להגיע אליו ללא החמור.
וכן הוא גם בעניין רכיבה על החמור ברוחניות,
– ש"חמור" מורה על "חומר", כפירוש הידוע של הבעל שם טוב22 על הפסוק23 "כי תראה חמור גו'" –
היינו, שעל ידי בירור וזיכוך החומריות והגשמיות, יכולים להגיע ולהתעלות למדריגה כזו שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע לשם, כמו שכתוב24 "ורב תבואות בכח שור"25.
ו. בזמנו של אברהם אבינו – התחלת שני אלפים תורה, דהיינו, בהתחלת העבודה – לא היה יכול עדיין החומר והגשם להעלות את האדם עצמו, כיון שהגשם עצמו לא נעשה עדיין קדושה, כמבואר בריבוי מקומות26 שהיתה עדיין הגזירה ד"בני רומי לא ירדו כו'"27; הפעולה היתה יכולה להיות רק בדברים המסייעים – עצים ומאכלת – שעל ידי העבודה בבירור הגשם, יהיו הם באותו זמן מסייעים לקדושה.
אצל משה רבינו, נעשה על ידי החמור עלייה בעניינים התחתונים של האדם עצמו – כיון שלאחרי גלות מצרים ומתן-תורה נעשה זיכוך גם בחומר העולם, עד שהגשם עצמו נעשה קדושה על ידי המצוה.
– וכידוע ההבדל בין קודם מתן-תורה ולאחר מתן-תורה: קודם מתן-תורה לא היה הגשם כלי שמתאחד עם רוחניות, והעבודה התבטאה רק בכך שהעולם לא יתנגד, ואפילו יסייע להמשכות שעל ידי העבודה, אבל שהגשם עצמו, בפנימיותו, יהיה קדושה – הרי זה נעשה על ידי מתן-תורה.
וכמו במקלות והרהטים של יעקב – הנה הגם שעל ידי העבודה במקלות והרהטים נמשך אור כמו על ידי מצות תפילין28, מכל מקום, לא היה זה בפנימיות ובקליטה, והראיה, שלאחרי העבודה לא נשאר אור במקלות, כיון שגם לפני זה לא היה זה בדרך קליטה והתאחדות.
אבל לאחרי מתן-תורה, הנה כאשר מקיימים מצוה בגשם, נעשה הגשם עצמו קדושה, כלומר, גשמיות העולם נעשית כלי לאלקות.
אבל אף על פי כן, גם אז היתה העלייה רק בחלקים התחתונים של האדם – אשתו (כגופו) ובניו (ברא כרעא דאבוה), ועד לכוחות הגלויים של הנשמה שירדו למטה והתלבשו בגוף. –
ואילו בביאת המשיח יהיה נפעל עניין עמוק יותר – "עני ורוכב על חמור": אז תתגלה מעלת הגוף על הנשמה – "אשת חיל עטרת בעלה"29, ואפילו בבחינות חיה יחידה שבנפש תהיה עלייה על ידי בירור החומר.
בביאת המשיח יתגלה השרש האמיתי של יש הנברא, שהאמיתית דיש הנברא הוא יש האמיתי30, ולכן, על ידי בירור החומר, בירור יש הנברא – תהיה עלייה גם בעצם הנשמה.
ז. [. .] זהו גם הרמז במאמר רז"ל "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור":
"זכו" – על ידי עבודה בדברים זכים ורוחניים, אזי יהיה "עם ענני שמיא", גילוי בדרך אור ישר, מלמעלה למטה; "לא זכו" – אם העבודה היא בעניינים שאינם מזוככים עדיין, היינו, עניינים גשמיים וחומריים, ויבררו ויזככו אותם, אזי יהיה הגילוי של "עני ורוכב על חמור", שעל ידי ה"חמור" יגיעו למקום כזה שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע אליו.
וזהו שאמר יעקב "ויהי לי שור וחמור" – שמצד עבודתו עם לבן דווקא, לברר את הדברים הגשמיים והחומריים, מוכן הוא לגילוי היותר נעלה של "עני ורוכב על חמור".
ח. ובפרטיות יותר:
תוכן תירוץ הגמרא על הסתירה שבין שני הפסוקים ("ארו עם ענני שמיא", ו"עני ורוכב על חמור") הוא – שבימות המשיח יהיו שני עניינים: א) הפעולה בנפש האלקית, "לאשתאבא בגופא דמלכא"31 בתכלית, שזהו עניין "ארו עם ענני שמיא", ב) הפעולה בגוף – שמצד עצמו הוא במעמד ומצב ד"לא זכו" – שיתעלה למעלה יותר אפילו מבחינת יחידה שבנפש, שזהו עניין "רוכב על חמור".
וב' פסוקים אלו קשורים גם עם ב' אופני העבודה – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-תשובה:
עבודת הצדיקים – כלשון רש"י32 "חסיד מעיקרו", שלא חטא מימיו, והוא מלכתחילה מזוכך ("זכו") – שהנהגתם היא באופן של "ארו עם ענני שמיא", שהולכים ומתעלים בעילוי אחר עילוי, אבל עדיין אין זה תכלית העלייה;
ועבודת בעלי-תשובה – שמצד עצמם הם במעמד ומצב של "לא זכו", אלא שעל ידי עבודת התורה ומצות נעשים הם למעלה מצדיקים גמורים, כיון שאצלם ישנו עניין ה"רוכב על חמור".
וזהו גם כללות החילוק שבין יעקב לעשו:
יעקב, שהיה "איש תם יושב אהלים"33, הוא "צדיק מעיקרו", ועבודתו היתה באופן של "ארו עם ענני שמיא".
וכאשר שלח מלאכים לעשו, הוצרך לומר לו היכן אוחז הוא בעבודה מצד עשו, שמצד עצמו הוא במעמד ומצב של "לא זכו". ולכן שלח להודיעו "ויהי לי גו' חמור", שמצד עצמו מוכן הוא גם לעניין "רוכב על חמור", שה"חמור" יפעל עילוי אפילו ביחידה שבנפש.
וזהו גם עיקר העילוי דימות המשיח – "לאתבא צדיקייא בתיובתא"34, שאפילו אצל צדיקים יתווסף גם העילוי של בעלי-תשובה.
ט. ועל פי המבואר בתניא35 שכל הגילויים של ימות המשיח תלויים בעבודתינו במשך ימי הגלות – הרי זה נוגע גם לכל אחד ואחד בעבודתו:
בעבודת האדם יש עבודה באופן של "זכו", שכללותה הוא לימוד התורה ועבודת התפילה, שאז אין לו עסק עם העולם; ולאחרי זה באה העבודה של התעסקות בענייני העולם, שכללותה הוא מעשה המצוות שהתלבשו בדברים גשמיים, ועל אחת כמה וכמה ה"כלל גדול" בעבודה: "בכל דרכיך דעהו"36, באכילתו ובשתייתו ובכל ענייניו הגשמיים, ועד גם בכל ענייניו החומריים.
והדרישה היא, שגם אלו שנמצאים כל ימיהם בד' אמות של הלכה וד' אמות של תפילה, ואפילו בשעת העבודה בלימוד התורה והתפילה – יהיה אצלם הרצוא, הצימאון וכלות הנפש כמו אצל מי שבא מהשבייה ועומק תחת, כמו שכתוב37 "כן בקודש חזיתיך", כמו הצימאון שהיה "בארץ ציה ועייף"38 (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא39 המשל מגודל הצימאון של מי שנמצא בארץ ציה ועייף) – שזוהי מעלת ה"תיובתא" בעבודת "צדיקייא" באופן של "זכו".
ועל ידי זה שפועלים עתה את עניין "רוכב על חמור", אזי במהרה בימינו יתגלה הדבר בגלוי על ידי משיח צדקנו, שלא זו בלבד שהעניינים החומריים – "חמור" – לא יבלבלו ולא יעלימו ויסתירו, ולא זו בלבד שיהיו הכשר ומסייע בלבד, אלא יגלו את אמיתת עניינם – להעלות ולהביא את האדם למחוז חפצו, עד שבחינת ה"יחידה" תתקשר עם "יחידו של עולם", והיו לאחדים,
וענין זה יהיה במהרה בימינו, כאשר יקויים היעוד40 ש"יהיה הוי' אחד ושמו אחד".
(מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כא עמ' 209-216)
________________________
1) לב, ד-ו.
2) ב"ר פע"ה, ו.
3) ר"פ וישלח.
4) שם לג, יח.
5) שם לב, ז.
6) מכאן עד סוף ס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 70 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, ועוד כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ סרט-הקלטה).
7) סנהדרין צח, א.
8) דניאל ז, יג.
9) שהרי זה שני הפכים – כפירוש רש"י (סנהדרין שם) ש"עם ענני שמיא כבר איניש אתי", היינו, "במהירות", וא"כ, אין זה יכול להיות באופן ד"עני ורוכב על חמור", "כעני הבא על חמורו בעצלות" (מהנחה בלתי מוגה).
10) פל"א.
11) שמות ד, כ.
12) וירא כב, ג.
13) בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חל"א ע' 19 ואילך (גם משיחה זו).
14) ע"ז ט, א. וראה לקו"ת להאריז"ל ר"פ לך. ד"ה וה' ברך את אברהם – להצ"צ – נדפס בחידושיו על מס' ב"ב (אוה"ת חיי שרה קכו, א).
15) אבות רפ"א.
16) שמות ג, יב.
17) שלכן, כאשר אברהם אמר לשני נעריו "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה גו'", אזי "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו . . את המאכלת" (וירא כב, ה-ו), כיון שעד עתה היו העצים והמאכלת מונחים ע"ג החמור (מהנחה בלתי מוגה).
18) בראשית ב, יח.
19) כדאיתא בגמרא (יבמות סג, א) "אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי')", אלא הוא זקוק ל"עזר כנגדו", האשה, שהיא עושה מהחטים מאכל אדם (מהנחה בלתי מוגה).
20) ברכות כד, א. וש"נ.
21) ראה עירובין ע, ריש ע"ב. יבמות ג, א (בתוד"ה מקמי). כתובות צב, א (בפרש"י ד"ה כבעל). יונת אלם רפ"ב. הנסמן בסה"ש תרפ"ח ע' 16 הערה 39.
22) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
23) משפטים כג, ה.
24) משלי יד, ד. וראה לקו"ת האזינו עה, ב.
25) והיינו, שמבלי הבט על כך שבהמה היא למטה ממין האדם, מ"מ, כיון ששרשה היא מבחי' ש"לפני מלך מלך לבני ישראל" (שלכן יש לבהמה כח – כפשוטו – יותר מאשר לאדם), הנה כאשר הבהמה מונהגת ע"י האדם, יכול האדם להגיע למקום כזה שלולי הבהמה אין בכחו להגיע לשם (מהנחה בלתי מוגה).
26) ראה תו"מ חט"ו ע' 231. וש"נ.
27) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
28) ראה זח"א קסא, ב ואילך. סד"ה ויצג את המקלות – להצ"צ – באוה"ת (ויצא רכג, ב).
29) משלי יב, ד.
30) ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג. ובכ"מ.
31) זח"א ריז, ב.
32) סוכה נג, רע"א.
33) תולדות כה, כז.
34) ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ.
35) רפל"ז.
36) משלי ג, ו. וראה ברכות סג, א. כתר שם טוב סרפ"ב (לו, סע"ד).
37) תהלים סג, ג. וראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.
38) שם, ב.
39) פ"ז.
40) זכרי' יד, ט. וראה פסחים נ, א. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
