נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1177 - כל המדורים ברצף
	תענוג כבר בתחילת ה'עבודה'
	יהודים, צאו מן הגלות!
	מאחורי משל העץ והאדם
	פרשת בשלח
	האדם עץ השדה
	הלכות ומנהגי חב"ד

מקור לגבי הלקח שיש ללמוד מעצים בעבודת האדם ובחינוכו * האם מזוזה מגינה על גוי? *  על נוי סוכה ועל הניסוח המתאים לניחום אבלים * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מה ללמוד מעץ

"הטבה קטנה בכמות בגרעין ובשתיל עץ, חשיבותה גדולה ביותר לכשיגדל הגרעין והשתיל והיו לאילן נושא פירות. ובוודאי לדכוותי[ה] דכת"ר [דכבוד תורתו] אין צורך בביאור בכל זה" דברים אלו כותב הרבי לאחד מרבני צרפת בשנת תשכ"ט ('אגרות-קודש' כרך כו עמ' נט) אחרי שקבע כי "כל השפעה טובה בגיל הצעיר והחינוך מוגדלת פי כמה לכשיגדל המחונך והמחונכת".

ובשנת תש"ל להנהלת ה'מרכז לעניני חינוך' מילאנו איטליה (שם עמ' שכא):

"ידוע בחינוך שאפילו הטבה הנראית קטנה בשעתה, נכפלת היא פי כמה וכמה, בדוגמת הטבה בגרעין או בשתיל רך שכל טיפול והטבה נעשה אחר כך שלא בערך באילן העושה פירות ופירי פירות".

ולעובד ציבור שסייע לגן ילדים חב"די בהנהלת הגננת מרת רחל זמיר ('אגרות-קודש' שם עמ' תפ) מוסיף הרבי את הצד השני של המטבע:

"ובוודאי אין צורך להדגיש לאיש אשר כמוהו גודל ענין החינוך, שהוא כדוגמת גרעין או שתיל רך, אשר כל הטבה וטיפול יתר מביאים תוצאות באין ערוך כאשר הגרעין או השתיל נעשה אילן נושא פירות, (והוא הדין בצד השלילי, ח"ו)".

שנים רבות לפני כן נכתב ב'לקוטי שיחות' כרך וא"ו עמ' 309:

אמר הכתוב 'כי האדם עץ השדה' 'כרם ה' צבאות בית ישראל' והפירות הם הילדים, כבנים וכבנות, ומה גדולה אחריות המנהיגו – הגנן אשר בידו מסר בעל הכרם את כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ד', ומה גדול זכותו אשר מינהו ד' לנוטר כרמו. ורואין אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יפוי ושבח רב באילן הצומח ממנו.

וכך באגרת מי"ח כסלו תש"ו (לקוטי שיחות, כרך ט' עמ' 323):

ורואים אנו אשר שינוי איזה שהוא אפילו קל בגרעין, משנה את האילן הצומח מהגרעין מן הקצה אל הקצה, וכן הוא בחינוך הילד, ולכן אפילו בשביל הטבה קלה בחינוכו כדאי להשתדל ולהשתדל, וכל-שכן אם החינוך דורש תיקון בעניינים עיקריים העלולים להשפיע על הילד במשך כל ימי חייו.

"וחזקה לתעמולה ופעולה – מסיים הרבי – הנעשית באמת שאינן חוזרות ריקם".

הרעיון והבסיס למשל זה מופיע בספר 'נוהג כצאן יוסף' (דינים ומנהגים להג"מ יוסף יוזפא ב"ר משה קאשמאן סג"ל, הענא תע"ח) ערך לימוד סעיף יו"ד: [חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה] וכל זה בנערותו, משל לאילן אם הוא עדיין רך יכול להמשיך ענפיו לכל צד שירצה, וברבות עתים עד כי יזקין בארץ גזעו אי אפשר להמשיכו ולהטותו לשום צד מהצדדים. כן הדבר הזה, ימשוך ענפי הילד שהם מעשיו אם שרשו עומד במקום טומאה לילך בשרירות לבו – יראה להנטותו שיהא נופו נוטה למקום טהרה.

וביתר הרחבה ופירוט בצוואת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ('חנוך לנער' עמ' 36):

"הוא [הנער הגדל בלי השגחה וחינוך] כמו אילן סרק הגדל ביער עצמו בלי השגחה וגדל בהתפשטות גדולה בענפים גדולים.. ועקום מאד בהתפשטותו.. ופריו מרים מאוד ומזיק מאוד לאדם הטועמם.. עד אשר האדם ירא לנפשו לגשת מקרוב אליו וכו'.

"אך אילן הגדל בגינה, ובעל הגינה משגיח עליו ליפותו ולהדרו בגידולו, שומרו מכל דבר המזיק לו ומזמרו ונוטל מאתו הפסולת, ומשקהו בעתו ובזמנו כפי השיעור הנצרך לו שיגדל בטוב. ולאחר שיגדל יגדל ביושר ובענפים טובים, ונחמד האילן למראה עינים, ופריו מתוק לחיך הטועם, ובעל הגינה ישמח עליו, יאכל מפריו ישב בצילו.

"המעיין היטב במשל הזה יראה בו כל פרטי הנמשל, כי האדם עץ השדה וכגידולו כן יהיה, ואם יתגדל בתוכחות מוסר בנעוריו מאבותיו החכמים המדריכים אותו בחכמה, במדות טובות, ותורת ה' ויראתו יהיה מושרש בלבבו, אז יהיה עצם עצמותו טוב, והתפשטות מדותיו יהיו טובים, ומעשיו יהיו טובים, וכל אשר יגדל ויוסף חכמה בתורה ויראת ה' עוד יהיו מדותיו ומעשיו מתוקנים יותר, כי התורה נמצא בה כל המעשים והמדות הטובות וכו', ותורתינו הקדושה (ובפרט פנימיות התורה) מבררת ומזככת כל מדה ומדה איך שתהיה אמת לאמיתתה".

רואים, אפוא, שהרבי תמצת רעיון זה בצורה של מועט המחזיק את המרובה ורק בפן החיובי אשר יסודתו במקורות הנ"ל.

קביעות עתים לתורה

בריבוי שיחות (החל מט"ו בשבט תשל"א) תבע הרבי "לגזול" מזמנו האישי של האדם לטובת לימוד התורה, ראה הנאסף ב'התקשרות' גיליונות א'פה, א'קכג.

מקור הדברים – בנוסף לר"נ מברסלב – הוא כנראה בשערי תשובה או"ח סימן קנו: "והגאון בעל הפלאה ז"ל פירש שקבעת הוא מלשון קבען פלניא שאף מי שהוא טרוד גדול בעסקיו יש לו לגזול מזה עת ללמוד תורה ודפח"ח". ועיין בהקדמת שו"ת בית אפרים חלק או"ח מ"ש מזה דבר נאה ומתקבל.

מקור נוסח ניחום אבלים

בריבוי מכתבים (ראה תורת מנחם מנחם-ציון כרך ב' עמ' 565 ושם-נסמן) מזכיר הרבי ומבאר את "הנוסח המקובל הנהוג בישראל" 'המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים'.

ויש להעיר מקורו של נוסח זה בפרישה על הטור יורה דעה סימן שצג ס"ג: "ה' ינחמך עם שאר אבלי ציון". וכן הובא במהרי"ל (עמ' תרג).

ויש לומר שהצירוף "בירושלים" הוא עפ"י לשון ישעיה סו,יג, ובירושלים תנוחמו.

החסיד שהפסיק לתלות "נוי סוכה"

בשיחת וא"ו תשרי תש"ל (תורת מנחם כרך נח עמ' 42) נתבאר הטעם לכך שבדורות האחרונים מקיימים תשליך ביום ב' דראש-השנה – כאשר יו"ט ראשון של ר"ה חל בשבת – משום שראו שנעשה גדר של תקלה בפועל וממילא הוצרכו לשוללה וכו'. ואין כאן רק חשש בעלמא ("שמא יעבירנו") אלא מכשול – שנוכחו שהחלו לטלטל סידורים בפועל, עיין שם. וראה גם 'מנהג אינו מבטל הלכה' – במדור זה, גיליון א'קעד.

לאור דברי הרבי יומתק מ"ש ב'ספר חסידים' סימן רסג: "אמרו לאחד, הנה רבים תולין בהסוכה נוי סוכה ואתה אינך תולה, ואמר להם מה מועיל, הילדים ינתקו הפירות והחוטין שתלוין בהם הפירות בשבת מוטב שלא יחטאו על ידי".

ולכאורה, איך ההין האיש לבטל מנהג ישראל שנהגו בו תנאים ואמוראים? אלא כנ"ל מכיון שנוכח שנוצר מכשול בפועל של חילול שבת, לא ראה לנכון להמשיך במנהג זה.

[וראה ב'תורת מנחם' שם (כרך נח עמ' 193) בהשינוי במנהג זה מכיון שאין יודעים לבטלו "יפה יפה" – לכן אין הכל צריכים לנוי סוכה – אך שם הוא מסובב יותר על פנימיות העניינים].

מזוזה מגנה על גוי?

בחודש שבט תשל"ד הורה הרבי להגביר את "מבצע מזוזה" – היו אז הוראות טלפוניות ו"שטורעם" גדול בין אנ"ש – ראה ברשימתנו "מבצע מזוזה בכל התוקף ובכל הזריזות" ב'התקשרות' גליון שפ"ט.

בשיחות שלאחר-מכן הגדיר הרבי את המזוזה כחפץ של שמירה, כדלקמן.

וכך ביאר ב'לקוטי שיחות' כרך יט שיחה ה' לפרשת עקב בענין מצוות מזוזה עמ' 12 והערות 11 ו-*11 כהנחת יסוד שענין השמירה דמזוזה אינו "הנאה וריווח" צדדיים מהמצוה אלא ענין עיקרי (תוספות במנחות מד, א. רש"י פסחים ד, א. כד הקמח ערך מזוזה) "לשימור עביד". (ועוד מקורות רבים הפזורים בסוף השיחה וכן בהערות בשיחה כגון בהע' 22, 60; ועוד).

ויש לציין עוד אלו מקורות:

מצד ענין השמירה – ב'בעל הטורים' עקב (יא, כ): "וכתבתם על מזוזות ביתך וסמיך ליה למען ירבו, שע"י המזוזה לא יבא המשחית אל בתיכם, וסמיך ליה אם שמר תשמרון, על שם ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך".

ובט"ז סרפ"ז סק"ה: "שכל מי שנגע יראת אלוקים בלבו ורוצה לישב בטח ממורא רוחות רעות ח"ו עושה מזוזה לכל פתח".

ובגדר שמירה זו כתב בשו"ת אבני נזר סימן שפד סעיף ז' כך: "להרמב"ם דעיקר מצות מזוזה אינו לשמירה... אך לדעת רש"י בכמה מקומות וכן לשון כמה פוסקים וכן בזוהר-הקדוש דעיקר מצות מזוזה לשמור האדם בנפשו ונמשך גם לגופו ולא קשיא קו[שיית] הרמב"ם" – אבל לדעת הרבי ועפ"י הכסף משנה – בשיחה, גם להרמב"ם הוי שמירה.

אמנם, חידושו העיקרי של הרבי בשיחה (וראה סוף הערה 33 בהשיחה) הוא שגם במצב שלא בשעת קיום מצות מזוזה ישנה למזוזה סגולת השמירה – עיין שם בהשיחה מירושלמי (פאה פ"א ה"א) במעשה רב של רבי יהודה הנשיא ששיגר מזוזה לארטבון.

[אגב: בשיחה הערה *40 מצויין לשאילתות סימן קמו ובדפוסים שלפנינו הוא בסימן קמה]

ויש להביא דוגמא לכך מהנאמר במסכת ברכות כג, ב על תפילין כשאוחזן ביד נינטרן וברש"י: "וישמרוני מן המזיקין".

בשיחה מובא בקיצור מהשאילתות שע"י המזוזה שקיבל ארטבון נפעלה שמירה – למרות היותו אינו-יהודי, אשר נכרי אינו בגדר קיום מצות מזוזה, ויתירה מזה, בית בשותפות נכרי פטור ממזוזה (שו"ע יו"ד ר"ס רפו)!

כוונת הרבי להדגיש שאפילו אם יש כאן בעלות חלקית של יהודי, הרי החלק של הגוי פוטר ממזוזה, ופשיטא כאשר הבעלות היא לגמרי של הגוי כמפורש ברמ"א יו"ד רצא, ב "ועובד כוכבים שביקש שיתנו לו מזוזה, ורוצה לקבעה בפתחו, אסור ליתנו (כך השיב מהרי"ל)" והטעם הוא משום פחיתות כבוד למצוה. תמוה, אפוא, איך נהג כן רבי?

ודייק ב'העמק שאלה' לשאילתות שם, שרבי "כתב ליה חד מזוזה ושיגר ליה" כלומר כתב עבורו מזוזה מיוחדת, שכן מזוזה שנכתבה עבור יהודי פשוט שאסור ליתן לנכרי שאז ישנה פחיתות כבוד למצוה.

וראה ב'ים של שלמה', חולין (פי"א סימן ב) – טעם הדבר כיון שבית כזה אינו מטמא בנגעים, אלמא לאו בית מיקרי.

והוא דלא כמ"ש ב'מנחת חינוך' מצוה תכג בדעת הרמב"ם, דבית שהוא בשותפות עם עכו"ם חייב במזוזה – וראה בשו"ת רעק"א ח"א סימן טו בביאור ב' השיטות.

עוד מצינו במכילתא בא (עה"פ יב, כג) ופסח ה' על הפסח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף – "והלא דברים קל-וחומר ומה אם דם פסח הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו לא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות מיוחדין ונוהגת ביום ובלילה, ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית כו'".

וכן הובא בספר האשכול סוף הלכות מזוזה.

וכן איתא בתיקוני זוהר טו, א: מזוזה – זז-מות. ור"ל שמבטלת המיתה ומאריכה ימי האדם.

האם יש הבדל בין "נקרא" ל"הרי-זה"?

ב'לקוטי שיחות' כרך לא עמ' 1 מביא הרבי, מ"ש בטור חו"מ ריש סימן תכ "והמרים ידו על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע", ומדייק שהטור נוקט כלשון הש"ס (סנהדרין נח, ב) "נקרא רשע" ולא כלשון הרמב"ם "הרי זה רשע", כי הטור סבור שאין בזה פסק-דין הלכה למעשה, ומביא זה בסגנון אגדה להודיע גודל העוון, אבל לא שהכוונה הוא שאכן הוא רשע.

אמנם, בהע' מציין ל'ים של שלמה' שכתב כי המגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה, אע"פ שלא הכהו.

ויש להביא דוגמא לזה מדברי הריטב"א (נדרים ט, א ד"ה כנדרי) במה שאחז"ל שכל הנודר נקרא רשע שהוא רק נקרא 'רשע' אך אינו רשע. אמנם הריטב"א שם עצמו כותב שהם רשעים בענין זה. וכן כותב הר"ן שם (ד"ה כנדרי).