כל הלילה נשמעו מצהלות החוגגים בארמונו המפואר של הנסיך הפולני רדזיוויל. האורחים רמי המעלה שהוזמנו אל האחוזה התהוללו והשתכרו. הם מילאו את בטנם במעדנים משובחים, לגמו משקאות חריפים ממיטב התוצרת, ובטוב לבם במשתה קמו ופצחו בשירה ובריקודים שנמשכו עד אור הבוקר.
כשמיצו את הבילוי בין כותלי הארמון החליטו לצאת למסע ציד במרחבים המוריקים שסביבותיו. הם פנו ליערות אחוזת קולונדה, שהייתה בבעלות הגבירה היהודייה המפורסמת, הרבנית שרה-דבורה מקוז'ניץ ומסטולין, נכדתו של המגיד מקוז'ניץ. "קדימה, לקולונדה!", רעמו הקולות בהתלהבות.
קשרי ידידות אמיצים נרקמו בין חצרה של הרבנית ובין משפחת האצולה הפולנית. הרבנית לא מנעה מהנסיך לצוד ביערות הענקיים של אחוזתה, אלא שבוקר זה לא היה יום חולין רגיל, אלא שבת המלכה. בין הצדדים הייתה הסכמה שביום הזה אין לקיים מסעות ציד באחוזה.
שנים רבות קודם לכן התהדקו היחסים המיוחדים בין משפחת רדזיוויל לבית קוז'ניץ. זה היה עוד בימי חייו של המגיד מקוז'ניץ, בעקבות מעשה אימים שאירע לאחד מבני משפחת האצולה, ובעקבותיו רחשו למגיד כבוד והערצה, ונזהרו זהירות חמורה מלפגוע בצדיק ובבני עמו.
זה היה כאשר שמו של הצדיק החל להתפרסם בכל האזור כאיש פלא, שברכותיו מרפאות חולים ופוקדות עקרות. שמעו הגיע עד בית משפחת רדזיוויל ואחד הנסיכים, שפקפק בכוחו של הרבי, החליט להעמיד פנים שחלה במחלת הכלבת ובא לבקש את ברכת הצדיק.
אך יצא האיש מאת הצדיק החל פתאום לנבוח ככלב. דבר לא הועיל, והאיש בילה את שארית ימיו בנביחות קולניות. מאז לא ההין איש ממשפחת רדזיוויל לדבר סרה בצדיק.
נכדת המגיד נהנתה מאותו יחס של כבוד, שלא פג עם השנים. רעות של ממש נקשרה בינה ובין הדוכסית השכנה, ועשירי האזור חפצו להיכנס עמה לשותפויות עסקיות. בזכות תבונתה ואישיותה הצליחה הרבנית לעשות חיל במסחר וצברה ממון רב. היא אף זכתה לפטוֹר ממגבלות הסחר והתעסוקה שהוטלו על היהודים במדינה, ואפילו במסדרונות השלטון בעיר הבירה פטרבורג נטו לה חסד.
באותה שבת, בניגוד להסכם, יצאו הנסיכים בדהרה אל תוך יערות אחוזתה של הרבנית. פתאום נחרד הנסיך רדזיוויל לגלות באופק את ביתה של הרבנית. נורת אזהרה נדלקה במוחו העייף, הלום היין. הנדר המשפחתי, שנשמר באדיקות שנים רבות, צף מול עיניו. הוא ביקש לבלום את סוסו, אך אז הגיעו לאוזניו קריאות השמחה של עמיתיו הנסיכים, והוא החליט להמשיך.
החבורה הגיעה למעבה היער. הרוכבים ירדו מן הסוסים ומיהרו לתפוס עמדות מסתור שמהן יארבו לחיות המשוטטות ביער. לא חלף זמן רב ואת שלוות בוקר השבת פילחו יריות רובי הציד של הנסיך וחבורתו. מדי פעם בפעם נשמעו צהלות שמחה על עוד חיה שנפלה שדודה לתאוות הציד של החבורה. זמן רב בילו במרדף אחרי שוכני היער. כשהתעייפו, יצאו עם השלל בחזרה לאחוזה.
הנסיך רדזיוויל, שכבר לא היה צעיר לימים, השתרך בכבדות בדרכו לעבר סוסו, ולפתע נחרד למראה דובה גדולה השועטת לעברו. הנסיך ירה אל חיית הטרף, אך החטיא. "זה סופי", חשב בבעתה, "זה העונש על הפרת ההסכם עם משפחת הצדיק".
זעקותיו של הנסיך המותקף על-ידי הדובה החישו אליו במהירות את חבריו הציידים. בלי שהיות ירו בחיה ומיהרו להגיש עזרה לנסיך הפצוע.
"קחו אותי אל הרבנית", מלמל הנסיך בשארית כוחותיו. הוא הועמס על עגלה מהירה, וזו החלה לדהור לעבר ביתה של הרבנית מקוז'ניץ. בינתיים הנסיך איבד דם והכרתו החלה להתערפל. כשהגיעו סוף-סוף אל שער החצר, גילו שהוא סגור ומסוגר. שבת היום והאחוזה שובתת.
משרתי החצר הבחינו בנסיך הפצוע, פתחו לפניו את השער והביאו אותו לפני הרבנית. "אנא רבנית", זעק הנסיך במר לבו, "צווי למשרתייך שיירו בי. יודע אני שחטאתי לסבך, ולכן ניתן לי עונש מר זה. אנא שימי סוף לייסוריי!".
הרבנית הביטה בדאגה בסבלו של האיש, ומיהרה אל החצר הפנימית, שם היו ילדיה – מי שלימים יהיו הרבי מקוז'ניץ והרבי ה'ינוקא' מסטולין. היא נועצה בהם וחזרה אל הנסיך ובידיה חליטת עשבים מיוחדת, בעלת סגולה לרפא חולים.
בעודה משקה את הרוזן הגוסס, אמרה באוזניו: "מתפללת אני שבעזרת השם תבריא ותחזור לאיתנך. ואולם מבקשת אני ממך, זכור את המעשה הזה, והקפד תמיד להיטיב עם בני עמי. אנא, הבטח לי שגם תצווה זאת לבניך ולבני בניך". הנסיך נאנח והנהן בהסכמה.
זמן רב ארכה החלמתו של הנסיך רדזיוויל. הוא זכה לשרוד מן הפציעה הקשה, אך צליעה ברגלו הוסיפה ללוות אותו עד יומו האחרון. את הבטחתו לא שכח, והוא וצאצאיו רחשו כבוד לבית קוז'ניץ וליהודים בכלל.
(על-פי 'שנינו במגינים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
