ירושלים, שנת תש"ב. מלחמת העולם השנייה ממיטה חורבן על יהדות אירופה, אך תוצאותיה החמורות פוגעות גם במעגלים רחבים יותר. המסחר הבין-לאומי משותק, ועוני ומחסור מכים במדינות רבות.
גם בבית משפחת גרוסמן בירושלים הורגשו היטב הדוחק והמחסור. ר' זלמן, אבי המשפחה, איבד את מקור פרנסתו, וישב ללמוד תורה בכולל 'אהל משה'. ילדיו סבלו מרעב ממשי. שום פתרון לא נראה באופק.
באותם ימים הופיע בירושלים תעשיין עשיר, פלדמן שמו, והקים מלטשת יהלומים גדולה בבית היתומים 'דיסקין', שעמד שמם. הוא חיפש פועלים למפעלו. אנשי מקצוע מיומנים לא היו בנמצא, אך פלדמן הציע לצעירים ללמוד אצלו במשך שנה את המקצוע, תמורת משכורת חודשית של שלוש לירות, שיינתנו כהלוואה, ובתום תקופת ההכשרה ינוכה הסכום משכרו של הפועל.
מפעל הליטוש היה קרש הצלה ליהודי ירושלים. בעזרתו הצליחו רבים להיחלץ מהעוני הקשה ולהביא פרנסה לבתיהם.
ישראל, בן התשע-עשרה, בנו הבכור של ר' זלמן, הביט בלב נחמץ ברעב הפוקד את משפחתו ובסבלו של אביו. אף שהיה בעל כישרונות עילאיים, שאותם השקיע יומם ולילה בלימוד התורה, סבר שכעת הזמן לסגור את הגמרא ולהתגייס להצלת המשפחה. אם יצטרף למפעל החדש יוכל להביא רווחה כלכלית למשפחתו ולהקל על הוריו.
ההחלטה לא הייתה קלה לו. הוא נועץ באחד מגדולי ירושלים, שהכיר היטב את קשייה של המשפחה, ורק כשקיבל את הסכמתו החליט לעבוד במפעל במהלך היום, ואת שעות הלילה להקדיש ללימוד התורה.
כאשר הודיע על כך לאביו ציפה לראות את שמחתו למשמע הבשורה. ר' זלמן האזין לבנו, ומרגע לרגע נפערו עיניו בתימהון. פתאום פרץ בבכי עז. "אוי לי!", זעק בכאב, "שכך עלה בדעתו של בני מחמדי, לעזוב את לימוד התורה הקדושה!". ישראל נחרד. מיד הודיע לאביו כי הרעיון בטל ומבוטל כלא היה.
כעבור זמן מה הגיעה הצעה חדשה, ממקום לא-צפוי לגמרי.
זה היה באסֵפה שהתקיימה בביתו של ר' זלמן, בהשתתפות ראשי ארגון החסד 'עזרת חולים ומרפא' שר' זלמן נמנה עמהם, עם הרב שמואל קיפניס, מגאוני ירושלים. העוני הקשה לא חמק מעיניו של הרב, ובמוחו נצנץ רעיון.
"שמעתי שפותחים בירושלים ישיבה חדשה, ישיבת קמניץ, בראשות הגאון רבי משה ברנשטיין", שח לבעל הבית. "כדי לצרף לשורות הישיבה תלמידים מצטיינים, מבטיחים תמיכה חודשית של שלוש לירות למשפחה. נראה לי שבנכם, ישראל, מתאים בהחלט לישיבה זו".
ההצעה הזאת מצאה חן בעיני ר' זלמן. הוא המתין שבנו ישראל ישוב מלימודיו, ואז סיפר לו על הצעתו של הרב קיפניס. "שמעתי על כך", השיב ישראל, "אבל אינני מצוין".
"מחר אגש אל רבי יוסף-צבי דושינסקי, ראש הישיבה שלך", ענה ר' זלמן, "ואבקשו לכתוב בעבורך מכתב המלצה. כמו-כן אשוחח עם הגאון רבי זליג-ראובן בנגיס ואציע לו לבחון אותך, וכך תקבל עוד מכתב המלצה. תקוותי ששתי המלצות מגאוני ירושלים יסללו את דרכך לישיבתו של רבי משה ברנשטיין".
בלב חרד נערך ישראל לבחינה. גאונותו של הרב בנגיס הייתה מפורסמת לכול. הוא שלט בכל דפי הש"ס על בוריָם וידע לצטט מילה במילה גם את פירוש רש"י והתוספות. מתוח ונרגש יצא אפוא אל הבחינה.
"על מה תרצה להיבחן?", שאל הגאון את הצעיר.
"על מה שהרב ירצה לבחון אותי!", באה התשובה.
הרב בנגיס פתח בסדרת שאלות שהקיפה סוגיות מכל מרחבי התלמוד. רגע אחד היו במסכת פלונית, ובבא אחריו כבר מצאו עצמם בסוגיה אחרת לגמרי. הבחור לא נרתע ממטר השאלות שניתך על ראשו, והתמודד עמן בכבוד, בתשובות מהירות וברורות.
רבי זליג-ראובן לא היה יכול שלא לכבוש את התפעלותו מגאונותו של הבחור. הוא נטל את הקולמוס ולא חסך בשבחים על הנבחן: "אור בוקע ממערב, כוכב חדש עולה בשמי היהדות והתורה!", כינה אותו.
בה בעת ניגש ר' זלמן לרב דושינסקי בבקשה לכתוב המלצה בעבור בנו. הרב דושינסקי, שהכיר את ישראל היטב, האריך לתאר במליצות לשונו את מעלותיו של התלמיד החשוב: "בעל סברא ישרה, מתמיד בלימודו חשֵכה כאורה...".
מצויד בשתי ההמלצות הכין עצמו הבחור לקראת הבחינה אצל ראש ישיבת קמניץ, הרב ברנשטיין. הוא שינן היטב כמה מן הסוגיות שנלמדו בישיבה, ובדריכות עלה אל ביתו של ראש הישיבה. כשמסר לידיו את כתבי ההמלצות של הגאונים, עיין בהם ראש הישיבה קצרות ואמר: "התקבלת ללימודים בישיבה! ביום ראשון נתחיל ללמוד מסכת בבא קמא!".
ישראל נדהם למשמע אוזניו. "ומה על המבחן שעליי לעבור?", שאל בתמיהה.
השיב ראש הישיבה: "לא אכחד ממך, לפי הדברים הכתובים כאן, אתה תלמיד חכם גדול ממני. מפחד אני לבחון אותך!".
ברבות הימים היה הבחור העילוי לגאון רבי ישראל גרוסמן, ששימש ראש ישיבות קרלין, תומכי תמימים בכפר חב"ד, ופינסק-קרלין (נסתלק לפני עשר שנים, בכ"ג באדר).
(על-פי 'גדול בישראל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
