בביקור אדמו"ר מגור תשל"ז התלבט הרבי איך לכנות את צורר השואה * הרבי קבע : "תנא דבי אליהו" הוא חיבורו של אליהו הנביא ! * עסקנות ציבורית ושליחות צריכים להעשות מתוך שמחה * על גשמיות ורוחניות והמבט עליהם * כיצד באה לידי ביטוי החביבות הגדולה שרוחש השם-יתברך לבניו דוקא במערכת המשפט התורנית – "עיקר תורה שבעל פה"
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
במכתבו של הרבי מי"ט תשרי תשי"ז ('לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 443) מתבטא הרבי במענה ליהודי בן תורה:
והגע בעצמך באם הי' המדובר בבנו של ראש ישיבה הכי גדולה או בבתו היחידה שיש לקרבם יותר לה' ולתורתו, האם גם-כן היה מסגיר את-עצמו [=מסתגר] חדר לפנים מחדר וסומך על הנס [= שהזקוקים לחינוך רוחני יתקרבו מעצמם לה'] ובלבד שיוכל לעסוק בתורה עוד שעות בכל יום ויום, וק"ל" – הנמען התווכח עם הרבי שהעדיף שיגור אברכים לרבנות ושליחות על פני הישיבה ב"כולל" שנים ארוכות.
והנה נראה שדברי הרבי מיוסדים על המסופר במסכת כתובות (כג, א) מעשה בשבויות שהובאו לנהרדעא. הושיב אביו של שמואל שומרים עליהם, ושמואל התבטא: "ועד עתה מי שמר עליהן?". אמר לו אביו: "אילו בנותיך היו האם היית מזלזל בהן כל כך?!".
[ולהעיר מעין זה גם במסכת מועד קטן יח, א. ואכ"מ].
- והנה, הרבי:
1) לא זו בלבד שכתב בלשון נקיה (ומעודנת) "שיש לקרבם יותר לה' ולתורתו" (לא כתב שנתקלקלו), אלא גם –
2) כתב בסגנון של גוף שלישי. כי בגמרא שם נאמר שאכן אצל שמואל הוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ונשבו בנותיו (עיין שם), ולכן אולי רצה הרבי למנוע זאת, וק"ל.
הצורר שבלבל את העולם...
בעת ביקור הרה"צ ר' יעקב אלתר [כיום האדמו"ר מגור] שליט"א בחודש אייר תשל"ז התבטא הרבי (פרדס חב"ד גליון 18 עמ' 18): "כתוצאה מהבלבול שנוצר בעקבות זה (שאינני יודע איך לכנותו) הימ"ש ש'בלבל את כל העולם'... ".
הנה, בפשטות הוא משום ש"שם רשעים ירקב" (משלי י,ז) וראה במסכת יומא לח, ב : דלא מסקינן בשמייהו.
ויש להוסיף את המובא בשם הרה"צ ר' אהרן רוקח מבעלזא זצ"ל, אשר בשנת תרצ"ט מינה שלוחים שיסעו לציונו של ה'נועם אלימלך' (ביום כ"א באדר), וציוום שיאמרו תהילים ויכוונו למפלתו של הצורר, אך הזהירם וציווה אותם שלא לפרש ולהזכיר את שמו של הרשע – "ווייל דאס גיבט כח פאר די סטרא אחרא" (=משום שהדבר מעניק כוח לסטרא אחרא) (עלים לתרופה גליון רפב).
"אליהו הנביא קובע"
ליל הושענא רבה תשמ"ו. הרבי (התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 310) מצטט את הדברים המופיעים ב"תנא דבי אליהו": "שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם", וממשיך: "ואני אומר" [לשון רגיל ב'תנא דבי אליהו' שלא מצינו דוגמתו בשאר ספרים] כלומר, אליהו הנביא... (קובע) ש"ישראל קדמו"; "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" אפילו למחשבתה של תורה...
ובשלהי אותה שנה – ערב ראש השנה (תשמ"ז) שוב מזכיר הרבי בפשיטות "כדאיתא בתנא דבי אליהו – אליהו הנביא זכור לטוב, מבשר טוב וכו'" ('התוועדויות תשמ"ו כרך ד' עמ' 497). [וראה גם 'התוועדויות תשמ"ב ' כרך א' עמ' 320 (בשיחת א' דראש חודש מרחשון תשמ"ב סעיף וא"ו)].
וכן מצינו בשיחות מוגהות:
ב'לקוטי שיחות' כרך לד עמ' עמ' 222 :
"איתא בתנא-דבי-אליהו-רבא... עד שצריכים לאליהו לחדש.. ".
יתר על כן : ב'לקוטי שיחות' כרך לט עמ' 113 הערה 15 מבאר הרבי מדוע הביא אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת התשובה) פרק ט' מ"תנא דבי אליהו" – "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחי' אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו' " – בעוד שבנוסח הנדפס לא נמצא – אף שמפורש כן בויקרא רבא (וגם מדייק לציין המקור) – כי בזה מרומז שמדובר בתיקון חטא זה, שהרי אליהו הוא השייך לתיקון הפגם ברית ונקרא "מלאך הברית" (מלאכי ג, א)
נמצא, אפוא, שדעתו הברורה של הרבי ש"תנא דבי אליהו" הוא חיבורו של אליהו הנביא, כמו שכתב וקבע בפשיטות החיד"א ב'שם הגדולים' מערכת ספרים אות ס' אות ק': "הדבר ברור מאוד דתנא דבי אליהו הוא אליהו זכור לטוב"! ולא כדעות החולקות על קביעה זו, ובראשן דעת בעל שו"ת באר שבע (שו"ת סימן ע"א) הסבור שאין המדובר באליהו הנביא שיבוא לבשר הגאולה אלא המדובר בתנא בשם אליהו הנזכר בהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים (ד"ה הפרק השביעי) שם נמנים בין השאר: "יהושע בן פרחיה, נתאי הארבלי, חוני המעגל, אליהו עיני בן הקוף...".
ברם, החיד"א (ב'שם הגדולים' שם) שלל לחלוטין דעה זו והוכיח כי אין הרמב"ם מזכיר כלל תנא בשם אליהו, ואף לא יתכן שהרמב"ם יזכירו, מפני שהוא מונה שמות של תנאים שהוזכרו במשנה, ולכל הדעות באף משנה לא הובא דבר בשמו של תנא בשם אליהו.
"אליהו" שמזכיר הרמב"ם הוא "אליהו עיני בן הקוף", המוזכר במסכת פרה (פרק ג' משנה ה') ובניגוד לבאר שבע אשר נקט כי שתי שמות לפנינו – "אליהו" ו"עיני בן הקוף" – מוכיח החיד"א מהמשנה כי מדובר בשם אחד, "אליהו עיני בן הקוף", ו"אליהו" לבדו לא נזכר במשנה.
ברם, אף הרשב"ץ בספרו 'מגן אבות' (חלק ג' פרק ג') סבור כדעת הבאר שבע כי מימרות "תנא דבי אליהו" לא נאמרו על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב, שהרי מצינו בגמרא פסחים (צב, ב) "תנא דבי אליהו, רבי נתן אומר" ולא מסתבר שאליהו הנביא זכור לטוב יביא דברים בשם תנאים ! ואם הוא הוא ציטט דברים בשם רבי נתן [שערך את המשניות עם רבי] - בהכרח לומר כי הוא מאחרוני התנאים – אם כי יש לציין שגם בספר תנא דבי אליהו עצמו נכללו דברי תנאים רבים (עיין שו"ת זכר יהוסף חלק ג' תהלוכות האגדות פ"ז עמ' 626).
-ולכאורה אולי י"ל שיש דברים שהוסיפו מהדירים ומדפיסים במשך השנים.
אמנם, דעת רבינו, כאמור, שתדב"א, הוא יצירתו של אליהו הנביא !
השליחות בשמחה
בריבוי מכתבים ושיחות תבע הרבי שעסקנות-ציבורית ועבודת השליחות צריכה להיות "מתוך שמחה גדולה" "צריך להיות שמחה וכו' ".
ויש להצביע כי לכאורה יש לכך מעין מקור (מפורש) בשולחן ערוך סימן צג סעיף ד : "העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי. פירוש: לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי ציבור".
על גשמיות ורוחניות והמבט עליהם
בלוח "היום-יום" כ"ז טבת נאמר:
"אדמו"ר הזקן אמר : הקב"ה נותן גשמיות כדי שממנה ניצור רוחניות".
ויש לומר שהדברים נרמזים בדברי יעקב אבינו עליו-השלום :
מפורש בפרשת ויצא (כח, כ – כב) שיעקב אבינו עליו-השלום אמר "אם יהיה אלקים עמדי... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש – אזי – ושבתי בשלום... עשר אעשרנו לך".
כלומר:
השי"ת נותן נותן לו גשמיות (לחם ובגד), והוא – הופך אותו לרוחניות, ושבתי – מלשון תשובה וכו', וכן עשר אעשרנו גו'- עיין תניא פל"ד.
ומענין לענין:
בלוח "היום יום" – כ"ד חשון : "בענינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה' שיתן לו דיעה טובה להתלמד ממנו וכוח ועוז שיוכל לעלות בעילוי".
מעין זה מצינו בכותרת לפרק כו בתהלים: "היאך דוד המלך מתחזק בתפילות ובחסידות נגד הקדוש ברוך הוא שהיה מקנא למי שהיה במעלה וביראה יותר ממנו ואמר מי יתן והייתי כמוהו בחסידות ובמעלות". ובתחילת הדברים ב'היום יום' שם : "בענינים גשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו" וכן מפורש ב'אורחות חיים' להרא"ש, אות נט: "אל תשים עינך למי שעלה לעושר יותר ממך אלא למי שהוא תחתיך".
המקור למצוות שחיטה במתן-תורה
ב'לקוטי שיחות' כרך ח"י עמ' עמ' 365 נאמר: על מצות שחיטה נצטוו ישראל כעל רובן ככולן של המצוות במתן – תורה.
ולא צוין לכך שום מקור, ובפשטות יש לומר שהמקור לזה שכמו רובן ככולן של המצוות ניתנו בסיני – הוא בפירוש המשניות לרמב"ם סוף פרק ז' דחולין וכמפורט בהערת הרבי ב'ליקוטי שיחות' כרך ח' עמוד 49 הערה 6, ובפרטיות לגבי שחיטה – ראה חולין כח, א וברש"י שם הובא בטור (ריש הלכות שחיטה. ב"ח ופרישה לטור שם. וט"ז והגהות יד אברהם לשו"ע ריש הלכות יו"ד.
מעלת ישראל במשפט ובתורה שבעל-פה
בשיחה נפלאה ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 98) מבאר הרבי את החביבות הגדולה של השם-יתברך לבני ישראל, המתבטאת בעיקר בתחום המשפט התורני שכן חכמי ישראל "הם עיקר תורה שבעל פה" – להם נמסרה תורה-שבכתב שילמדוה יפרשוה ויבארוה. בכוחם לא רק להבהיר ולפרט דין בתורה, אלא (כמובן, בהתאם לתנאי התורה) לחדש בה.
כלומר: ההבדל בין המשפט דחכמי ישראל למשפט של אומות העולם, שלאחרונים ניתנו הדינים מושלמים בשלימות ותפקיד השופטים אינו אלא להצביע על הדינים המפורשים ואין בכוחם לחדש כלום בעוד שלבני ישראל – חכמי התורה ניתנה תורה כדי שיבארוה ויפרשוה (ויחדשו בה) בכח שכלם כו'.
דברי הרבי בשיחה מבוססים על דברי חז"ל – למרות שלא צויינו שם במפורש – בירושלמי ובמדרש תנחומא, אך הם גם מטעימים ומאירים אותם כמו את דברי גדולי ישראל השונים שהתייחסו לכך כדלקמן.
דהנה כך נאמר בירושלמי (חגיגה פ"א ה"ח), שאילו היתה תורה שבעל-פה כתובה לא היה הבדל בין ישראל לעמים, "מה בינן לאומות, אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן, אלא כו' דפתריהן ואלו כו' דפתריהן".
וכן במדרש תנחומא תשא פרשה לד: "אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרין שאתם בני – איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו – הם בני. ואיזו היא זו? המשנה, שניתנה על-פה, והכל ממך לדרוש... ומה בין ישראל לעכו"ם"...
וזה היסוד למבואר בשיחה, שבשל החביבות שרוחש השי"ת לבנ"י נתן להם – מראש ובכוונה תחילה – הכוח לחדש בתורה ולקבוע הלכות.
ויש להוסיף דמצינו טעמים נוספים שנאמרו בענין אי כתיבת תורה שבעל-פה מלכתחילה:
א) בספר העיקרים מאמר ג' פכ"ג "לפי שאי אפשר שתהיה תורת ה' יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעיני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן ניתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים".
ב) הסמ"ע בהקדמתו לחושן משפט: "גם כדי שלא יסמכו על מה שכתובה לפניהן ולא יעסקו בה כל-כך בעיון כמו שצריכין ליתן לב כשילמדו בעל-פה, שאז צריכין להגות בהן תמיד כדי לזכור הדברים ולא ישכחוהו, ועל ידי כך יוציאו מדעתם ומסברתם כמה דינים".
דברי העיקרים והסמ"ע מציגים שזה ענין של בדיעבד מפני מצב של אין ברירה: 1) "שאי אפשר שתספיק בכל הזמנים" 2) כדי לשלול מצב "שלא יעסקו בה כל כך בעיון".
אולם לאור דברי הרבי, הרי זה רצון ה' מלכתחילה, שחכמי התורה יחדשו ויוציאו מדעתם ומסברתם כמה וכמה דינים ובכך מתבטאת חביבות ומעלת בני ישראל.
ומענין לענין: בשיחה שם, הערות 26 ו-29, לעניין היגיעה בהוצאת פסק-דין וכו' – מתאימים גם דברי ה'אור החיים' הק' עה"פ תבוא כו,ז. "ונצעק אל ה'".
"ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט אחד והלכה אחת כו'".
ומסיימין בטוב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
