אברהם מושקוביץ, מהעיר פיאטרה נייאמץ שברומניה, היה בין היהודים שגויסו לצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה והוא נשלח לחזית. בתחילה קיבלה רעייתו, שנותרה בביתם עם בנם הקטן, מכתבים תכופים ממנו. כל מכתב נשא עמו אות חיים משדה הקרב והביא פרץ שמחה למשפחה המודאגת.
ופתאום חדלו המכתבים מלבוא. שבועות וחודשים עברו מאז הביא הדוור את המכתב האחרון מהבעל הלוחם, ומאז אין שום סימן חיים.
מיום ליום גבר והלך החשש לשלומו של החייל. רעייתו וקרוביו כססו ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים, אך שום בשורה לא באה. גם כאשר שככו הדי הקרבות והלוחמים החלו לשוב אל משפחותיהם, בבית משפחת מושקוביץ עדיין לא היה קצה חוט לפתרון תעלומת היעלמו של הבעל והאב.
יום אחד קרה הדבר שממנו חרדו יותר מכול. הדוור הביא משלוח לביתו של מושקוביץ. כשרעייתו פתחה את החבילה, כמעט התעלפה. היו בה חפציו האישיים של בעלה. המשמעות הייתה ברורה. זעקות השבר של האומללה החרידו את כל הסביבה. אֵבל ירד על יהודי נייאמץ.
אף שגופתו של האיש לא נמצאה, ואף לא היו עדים לנפילתו, רסיסי המידע שהגיעו תמכו בהערכה שאכן החייל מצא את מותו בשדה הקרב. לבם של קרוביו ומכריו נקרע למשמע הקדיש מפיו של הבן הרך. אלמנתו ובני משפחתו ישבו שבעה והתאבלו עליו כדין.
בתום ימי האבל החלו קרובי האלמנה לדבר על לבה לשקם את חייה ולהינשא. בתחילה לא רצתה לשמוע על כך, אך בסופו של דבר השתכנעה, ובלב כבד פנתה אל רבי חיים-מרדכי רולר, רבה הנערץ של העיר, ששמו יצא לתהילה כמתיר עגונות.
האלמנה שטחה לפניו את תלאותיה. היא תיארה כיצד נטרפה ספינת חייה, כיצד עונתה יום ולילה על-ידי הספקות, עד שהגיעה הידיעה המרה.
רבי חיים-מרדכי השיב לה כי ברגע זה הוא טרוד בסוגיה מורכבת, ודעתו אינה פנויה לרדת לעומקו של המקרה ולפרטיו. הוא הביע השתתפות בצערה של האישה, וביקש ממנה לבוא בפעם אחרת, כדי שיוכל ללבן כראוי את נסיבות עגינותה.
אלא שגם כאשר באה האישה במועד השני התקשה רבי חיים-מרדכי להתפנות לעניינהּ. כשהדבר חזר ונשנה, הבינה האלמנה כי הימנעותו מלדון בעניינה אינה מקרית.
בצר לה שיתפה בכך את קרובי משפחתה, והללו, שהיו מנכבדי הקהל, פנו אל רבי חיים-מרדכי והפצירו בו לתת לאישה 'היתר עגונה'. הם חששו כי גם אם רבנים אחרים יתירו לה להינשא, הימנעותו של רבי חיים-מרדכי מלהתירה תרחף כעננה מעל ראשה ותקשה עליה למצוא את זיווגה.
לנוכח ההפצרות ניאות רבי חיים-מרדכי להיכנס בעובי הקורה. הוא עשה בירור מעמיק על קורותיו של אברהם מושקוביץ, חקר עדים ודלה כל רסיס מידע שעשוי לתרום להכרעת הדין. בסופו של דבר התגבשה בלבו ההחלטה להתיר את האלמנה מכבלי עגינותה, לשמחת קרובי משפחתה. הוא אף קבע מועד להענקת כתב ההיתר.
ביום המיועד באו ללשכתו האלמנה וקרוביה. רבי חיים מרדכי נטל את הקולמוס, טבלו בדיו, וניגש להעלות על הכתב את נימוקי ההיתר. אלא שבטרם השלים הרב את השורות הראשונות נשבר הקולמוס.
"האם יש למישהו קולמוס?", שאל רבי חיים-מרדכי את הנאספים. כשנענה בשלילה נאלץ הרב לדחות את המעמד למועד אחר, למגינת לב כולם. כשנקראו שנית, כבר היו הללו מצוידים בעטים לכל צרה שלא תבוא, ובלבד שהאישה תקבל את ההיתר הגואל...
הפעם לא היו תקלות. רבי חיים-מרדכי החל להעלות על הכתב את פסקו. האותיות השחורות מילאו במהירות את גיליון הנייר, ופירטו בבהירות רבה את המקורות ההלכתיים שעליהם נסמכו טיעוניו של הרב, הביאו את דברי הפוסקים והסבירו היטב את נימוקי ההיתר.
כשסיים, ביקש רבי חיים-מרדכי לחתום את שמו בתחתית הגיליון, אולם אז אירעה תקלה: ידו נתקלה בקסת הדיו וזו התהפכה. הדיו השחורה ניגרה ממנה על גיליון הנייר והורידה לטמיון את עמלו של הרב.
באותו רגע ניתר רבי חיים-מרדכי ממקומו, וקרא בסערת נפש: "לא אוכל להתיר עגונה זו!". לנוכחים היה ברור כי עיכוב שמימי מונע מהאישה לזכות בהיתר. הם סבו על עקבותיהם, ויצאו בשתיקה מהחדר.
חלפו כמה חודשים. יום אחד הרעידה הבשורה את העיר: בא ההרוג ברגליו! אברהם מושקוביץ חזר לביתו, בריא ושלם! העיר הייתה כמרקחה. הכול באו לחזות בפלא ולשמוע מפי גיבור הפרשה את קורותיו.
התברר כי החייל נפל בשבי, ונמנע ממנו ליצור קשר עם בני משפחתו. עתה בוצעה עסקת חילופי השבויים והוא יצא לחופשי.
דבר המעשה התפשט כאש בשדה קוצים, והדהים יהודים וגויים כאחד. הכול שחו בנפלאות ההשגחה העליונה ובהתערבותה למניעת מכשול גדול בישראל. ורבי חיים-מרדכי עצמו אמר: "כשבאה אליי אישה זו חשתי חוסר רצון לסייע לה, אף-על-פי שנרתמתי תמיד לכל מקרה של עגונה. הבנתי שמן השמים רומזים לי להשתמט מלהתיר מקרה זה, ובסייעתא דשמיא מנעו ממני מכשול גדול!".
(על-פי סיפורו של ר' אהרן סורסקי, 'המודיע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
