גאולה תתנו לארץ (כה,כד)
"ארץ" – הארציות והחומריות של העולם, המסתירה על האור והחיות האלוקי שבו.
"גאולה תיתנו לארץ" – יש לגלות את האור האלוקי המכוסה ו'לגאול' בכך את העולם מן ההעלם שבו הוא שרוי.
זהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ו) "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם": 'עולם' מלשון העלם, ויש 'לגאול' את העולם מההעלם וההסתר השורר בו.
(כתר-שם-טוב – הוספות – סימן צב)
או דדו או בן דדו יגאלנו (כה,מט)
מדוע לא נאמר "אביו"?
כי הכתוב עוסק ביהודי שמכר את עצמו להיות שמָש לעבודה זרה. ירידה עצומה כזאת אפשרית אך ורק כאשר חסר לו 'אביו' – כשהפריד את עצמו מאביו שבשמים.
ובעומק יותר:
'אב' רומז לבחינת החכמה שבנפש (כידוע שחכמה ובינה הם 'אב' ו'אם' המולידים את המידות), שממנה מגיע הכוח לעמוד בכל ניסיון של עבודה זרה, וביהודי זה חסר גילוי בחינה זו.
(לקוטי שיחות כרך יז עמ' 297)
ונתתי שלום בארץ (כו,ו)
שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא (זוהר ח"ג קטו)
היכן מצא הזוהר בפסוקנו גם "שלמא דביתא" ו"שלמא דעלמא"?
"ונתתי שלום בארץ" – היינו "שלמא דארעא".
"ושכבתם ואין מחריד" – "שלמא דביתא".
"וחרב לא תעבור בארצכם" – "שלמא דעלמא". מכיוון שיהיה שלום בעולם כולו, לא יעברו גייסות למלחמה דרך ארץ-ישראל (ראה רש"י).
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1469)
* * *
המשמעות הפנימית של 'שלום' היא – השכנת שלום בין החומר לצורה, על-ידי הגברת הצורה על החומר. בעבודה זו שלושה שלבים.
"שלמא דארעא" – השלב הראשון הוא אמירת 'מודה אני', המכשירה את היהודי, שנקרא 'ארץ חפץ' (מלאכי ג), לעבודת היום.
"שלמא דביתא" – לאחר מכן באה תפילת שחרית (והשיעור בתורה שיש לקבוע לאחר התפילה), שבה האדם בונה את 'ביתו' הרוחני.
"שלמא דעלמא" – עם סיום התפילה והיציאה אל העולם מתחילה העבודה של בירור וזיכוך העולם, היינו המשכת הקדושה שהרגיש בתפילתו בתוך עסקי המסחר והדרך-ארץ.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1469)
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (כו,יא)
יש לדקדק בזה: מדוע יעלה על הדעת שהקב"ה ימאס ח"ו בבנו, עד שיש צורך להודיע שלא יהיה כך?
מבאר רבנו הזקן בדרך החסידות: התורה מחדשת כאן, שלמרות ההתגלות הנפלאה של "ונתתי משכני בתוככם", לא תגעל הנפש האלוקית ('נפשי') את בשר הגוף, בבחינת כלות הנפש, אלא היא תקבל ותקלוט גילוי זה מבלי שחושי הגוף יתבטלו.
(אור התורה ויקרא עמ' תקמא)
והתהלכתי בתוככם (כו,יב)
"והתהלכתי" רומז לשני סוגי 'הילוך' שיהיו לעתיד-לבוא: א) המשכת והורדת אור אלוקי בעולם, ב) העלאת העולם והתכללותו באור האלוקי.
למה הדבר דומה? לשני אנשים, שאחד עומד על הר והשני בבקעה. אפשר לקרבם זה לזה הן על-ידי שהעליון יורד למטה והן על-ידי שהתחתון עולה למעלה.
היתרון של 'המשכה' הוא בשלמות האור, דהיינו שנמשך אור רב ונעלה. לעומת זאת, היתרון של 'העלאה' הוא בשלמות הכלי, שהאור (המועט) שנמשך נקלט ונתפס בכלי באופן פנימי. לעתיד-לבוא יתחברו ויתמזגו שתי הבחינות – יתגלו אז הגילויים הנעלים ביותר והם ייקלטו בכלים בקליטה פנימית ויסודית.
(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' כז)
וכשלו איש באחיו (כו,לז)
זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה (רש"י)
רבנו הזקן מפרש מאמר זה בשני אופנים:
"ערבין" – מלשון עריבות ומתיקות. יהודי אחד חייב לראות יהודי שני כדבר מתוק וערב.
"ערבין" – מלשון תערובת. יהודי אחד חייב להתערב ולהתמזג עם יהודי שני.
(ספר השיחות תש"א עמ' 144)
* * *
כיצד אפשר להבין ש"כל ישראל ערבין זה לזה", היינו שהקטן בישראל ערב לגדול שבגדולים? והרי מקובל שהגדול נעשה ערב לקטן (העשיר נהיה ערב לעני, וכיוצא בזה), ולא להיפך.
אלא כשם שיש יתרון מסויים ברגל לעומת הראש (הרגליים מעמידות את הראש, וכמו-כן מובילות אותו למחוז חפצו), ואין הראש מושלם בלעדיו, כך יש יתרון ב'רגל' של עם-ישראל, היהודי הפשוט, לעומת ראשי העם, ולכן הם זקוקים לו ואינם מושלמים בלעדיו. ומכיוון שכל יהודי הוא 'ראש' לגבי שאר העם בפרט מסויים, הרי לגבי פרט זה כולם זקוקים לערבות שלו.
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1140)
אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה... וכל מעשר בקר וצאן (כז,כו-לב)
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסביר את הקשר בין הפסוק "אדם כי יקריב" הנאמר בתחילת חומש ויקרא לבין בכור ומעשר בהמה הנזכרים כאן בסיום החומש:
"אדם כי יקריב" – היינו 'אתערותא דלעילא': הקב"ה, שנקרא 'אדם העליון', מקרב את האדם אליו. בחינה זו נרמזת בבכור, שהוא קדוש מלידה, היינו שקדושתו באה מלמעלה.
"מן הבהמה גו' תקריבו את קרבנכם" – היינו 'אתערותא דלתתא': האדם מקרב את עצמו אל קונו בכוחות עצמו. ובחינה זו נרמזת במעשר בהמה, שכן קדושתה של הבהמה העשירית תלויה בקריאת האדם.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 332) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
