זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט,יד)
מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (היכן מצויה, באדם שימות באוהלי תורה, רש"י) (ברכות סג)
מסירות-נפש הראויה לבני תורה היא... להמית את כל התענוגים בענייני עולם. כי אפילו דברים קלי-הערך בתענוגי עולם מונעים המה מלהיות מסור ונתון באוהלה של תורה.
(היום יום א' בתמוז)
ותמת שם מרים (כ,א)
למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת (רש"י)
למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה ולא לפרשת חטאת?
מפני שהחטאת מכפרת על השגגות, שסיבתן היא התגברותה של הנפש הבהמית, ששורשה מקליפת נוגה, אך אין היא מכפרת על הזדונות, שהן משלוש הקליפות הטמאות לגמרי. ואילו פרה אדומה מטהרת טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה, הקשורה לשלוש הקליפות הטמאות; וכן בעת פטירת הצדיק מאיר חסד ה' לכפר על עוון הדור, כולל הזדונות.
(תניא אגה"ק סימן כח)
ודיברתם אל הסלע (כ,ח)
ואילו בפרשת בשלח (יז,ו) נאמר "והכית בצור".
אומר הרבי ה'צמח-צדק':
"צור" נמשך משם אלוקים, ככתוב (שמואל א ב) "ואין צור כאלוקינו", ובעבודת ה' הוא ביטול ושלילת הרע ("אתכפיא"). אדם שהוא בבחינת 'צור' זקוק ל'הכאה' וביטוש, "והכית בצור".
ואילו 'סלע' שייך לשם הוי', כנאמר (תהילים יח) "הוי' סלעי ומצודתי", ועניינו בעבודה הוא הפיכת הרע לטוב ("אתהפכא"). מי שהגיע לדרגת 'סלע' – דיי לו בדיבור, "ודיברתם אל הסלע".
(אור התורה במדבר עמ' תתלה)
וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום... דרך המלך נלך (כ,יד-יז)
"וישלח משה מלאכים" – היינו ה'משה' שבכל נשמה,
"מקדש" – מבחינת חכמה שבנפש, שנקראת 'קדש',
"אל מלך אדום" – מלכי אומות העולם שישראל כבושים בגולה אצלם.
"כה אמר אחיך ישראל" – נכון שמצד הגוף, "ישראל" הוא "אח" ודומה לגוי, למשל – באכילה ושתיה, ובכל זאת –
לאמור:
"דרך המלך נלך" – בכל הקשור לעבודת הבורא אין לנו אלא דרך ה', מלכו של עולם, ולא נטה ימין ושמאל. וכאמרתו המפורסמת של הרבי הריי"צ בעת שחרורו מהמאסר, שגם בזמן הגלות "בכל הקשור לדתנו, תורה ומצוותיה ומנהגי ישראל – אין עלינו מושל ושולט".
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 468)
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה (כא,כ)
"שדה מואב" רומז לעולם-הזה הגשמי, הנתון לממשלת קליפת נוגה, שנקראת 'מואב'. דווקא בעולם חומרי זה יש 'במות', כלומר, אפשרות לברר את הניצוצות הנעלים מעולם התוהו שנפלו לעולם בסוד 'שבירת הכלים', וכן 'גיא' – אפשרות לקיים את התורה ומצוותיה, שניתנו בעולם-הזה דווקא.
"ראש הפסגה" – עבודה זו של בירור וזיכוך 'שדה מואב' באמצעות תורה ומצוות קשורה לעצמותו יתברך. שכן כך עלה ברצונו, מטעם הכמוס בעצם עצמותו, לברוא עולם גשמי ואשר בני-ישראל יתקנו אותו במלכות ש-ד-י.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 47)
על כן יאמרו המושלים (כא,כז)
אלו המושלים ביצרם (בבא בתרא עח)
יצרם הרע משמש בעבורם משל ודוגמה למעליותא. הם לומדים ממנו כיצד לעבוד את ה' מתוך נחישות ותקיפות.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 151)
בואו חשבון (כא,כז)
בואו ונחשוב חשבונו של עולם (בבא-בתרא עח)
'עולם' מלשון העלם. יש לדעת ולזכור שהכוונה והמטרה של ההעלם היא – שהאדם יבטל אותו ויאיר את העולם באור אלוקי.
זהו שאמרו רז"ל (סנהדרין פ"ד) "בשבילי נברא העולם", כלומר: ההעלם וההסתר נברא למעני, כדי שאבטל אותו ואגלה את האמת.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' 738)
בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (כא,כז)
"בואו חשבון" – חשבון הנפש שעורכים בקריאת שמע שעל המיטה מבטיחה אשר
"תבנה ותכונן עיר סיחון" – עבודת התפילה שלמחרת תהיה כדבעי (התפילה נקראת שיחה, כמאמר (ברכות כו) "אין שיחה אלא תפילה").
(לקוטי תורה במדבר עמ' סו)
כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון (כא,כח)
"כי אש יצאה מחשבון" – אש ללא חשבון אינה אש אלוקית, וחשבון ללא אש אינו חשבון אמיתי. האש של החשבון היא המרירות של 'תיקון חצות' או ההתבוננות שקודם התפילה.
"להבה מקרית סיחון" – 'אש' זו מציתה רשפי שלהבת האהבה לה' מקירות הלב בתפילה, הנקראת 'שיחה'.
(ספר השיחות ת"ש, עמ' 151)
אל תירא אותו (כא,לד)
שהיה משה ירא להילחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם (רש"י)
דרכו של מנהיג ומלך בגויים, שכאשר הוא מרגיש בסכנה הבאה עליו, הדבר משפיע מיד על כל העם, כנאמר בתחילת הפרשה הבאה: "וירא בלק וגו' ויגר מואב".
ואילו משה רבינו מידה אחרת הייתה לו – הוא הסתיר את פחדו ודאגתו בליבו והעלימו מן הרבים, וכמו שדייקו רז"ל (נידה סא) – "מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בליבו. אמר, שמא תעמוד לו זכות של אברהם".
(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 148) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
