בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הייתה חנה פותחת את דלת ביתה כדי סדק צר. היא ציפתה בדריכות לטריקת הדלת בקומה שמעליה. לרגע הזה המתינה בכל בוקר, שהשכן החסיד, שהיה מגיבורי המחתרת החב"דית בברית-המועצות, יאמר לה אותן מילים: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".
סיפורה העצוב התחיל בשנת תש"ו. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח חלון הזדמנויות צר ליציאה מברית-המועצות. אזרחי פולין, שברחו לתחומה בזמן המלחמה, הורשו לשוב לארצם. יהודים רבים, אזרחי רוסיה, ניצלו את ההזדמנות, בעזרת זיופי מסמכים והתחזות לפולנים, וכך יצאו מהכלא הסובייטי.
גם בערל וחנה גורביץ', זוג צעיר, שטרם מלאה שנה לחתונתם, ביקשו לצאת אל העולם החופשי. הוענקו להם זהויות בדויות, אך בעוד חנה קיבלה את מסמכיה הפולניים, לבעלה הובטח כי יקבל אותם בתחנת ביניים.
התכנית השתבשה. הרכבת הגיעה לעיר הגבול לבוב, ושוטרי הגבול ציוו על הנוסעים המבקשים להמשיך בדרכם לפולין לרדת מהרכבת לביקורת גבולות. מצבו של בערל היה בכי רע. בהעדר מסמכים היה צפוי להיות מואשם בהברחת הגבול.
בני הזוג נקלעו לדילמה אכזרית. האם חנה תצא לחופשי במחיר ניתוק מבעלה? באותם רגעים מורטי עצבים התפתח דיון בין החסידים שהיו ברכבת. אף עלתה מחשבה לערוך גט ביניהם, כדי שלא להותיר את האישה הצעירה עגונה, אם בעלה יישלח לסיביר, אך הדבר לא היה מעשי.
בבדיקה טען בערל כי הוא אזרח פולני ומסמכיו אבדו. למזלו, הבדיקה לא הוכיחה כי הוא אזרח רוסי, וכך ניצל מעונש חמור ביותר, אך נאמר לו כי יועמד לדין על העדר מסמכים אישיים.
רעייתו התקשתה להיפרד ממנו. המעמד היה קשה מנשוא. רק בכוח הצליחו חברותיה לגרור אותה אל הרכבת, ובכייה קרע את הלבבות.
חנה יצאה לפולין, עברה למחנה מעבר בגרמניה ומשם לפריס. היא התגוררה בבית אחותה ובעלה, ועבדה לפרנסתה בתיקון בגדים בחנות. ימיה היו רצופים בכיות ודמעות. הדאגה לבעלה הדידה שינה מעיניה.
באותם ימים קשים הייתה קרן אור אחת שהפיחה בה מעט תקווה: אלה היו המילים שהשמיע באוזניה שכנהּ, החסיד ר' יצחק גולדין, כשהיו נפגשים בכל בוקר בדרכם לעבודה: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".
חנה נתלתה במילים האלה כטובע הנאחז בקש. בכל בוקר ציפתה לשעה הזאת, ותיזמנה את מועד יציאתה לטריקת הדלת בקומה שמעליה.
אך הימים חלפו ואין שום אות חיים מהבעל. בשלב כלשהו גמלה בלבה החלטה לשוב לברית-המועצות ולחפש את בעלה. היא ביקשה את ברכתו של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, שכבר היה בארה"ב.
תשובת הרבי הייתה חד-משמעית: "מוטב שהוא יגיע אליה, משהיא תגיע אליו". דברי הרבי היו מעודדים. חנה נותרה בפריס, תוהה ומתפללת: האוּמנם ישוב בעלה?
בינתיים הועמד בערל למשפט קצר ונגזרו עליו שנתיים מאסר. החסידים שנשארו ברוסיה ניסו לפעול לשחרורו. בשלב מסוים אף הצליחו לאשר את שחרורו של אסיר אחד, וביקשו שזה יהיה בערל. אלא שהוא ביקש באצילות נפש להעניק את השחרור לציפה קוזלינר, חסידת חב"ד, שהייתה כלואה באגף הנשים. ואכן זו השתחררה, ובערל הועבר למחנה עבודה.
שנה וחצי לאחר פרידתה של חנה מבעלה קרה הנס. ממשלת פולין קָבלה לפני שכנתה הסובייטית כי לא כל אזרחיה הפליטים שבו אל תחומה. הגבול נפתח שנית לשמונה שבועות, כדי לאפשר לפולנים שאין ברשותם מסמכים – לשוב לארצם.
יום אחד קרא המפקד לבערל ושאל לפרטיו האישיים. תהפוכות הזמן השכיחו ממנו את זהותו הפולנית המזויפת, ומרוב מבוכה לא ענה דבר. הוא חשד שמטרת הזימון להעבירו לסיביר והחל להתחנן שישאירוהו במחנה הנוכחי. המפקד סטר על לחיו והורה לו להתלוות אליו. בערל נלקח לעיר בריסק, בגבול רוסיה-פולין, ולתדהמתו נאמר לו: "חצה את הגבול!".
בפולין החל בערל לחפש אחר חסידי חב"ד. הוא נדד ממקום למקום, עד שפגש יהודי שומר מצוות. "חסיד חב"ד אתה מחפש?", קימט הלה את מצחו, "אני מכיר אחד, בפריס – איצ'ה גולדין!". בערל מיהר לשלוח מברק לכתובת שקיבל מהאיש. הכסף שהיה ברשותו הספיק לארבע מילים: "בערל גורביץ'. חי בפולין".
את קריאות השמחה שנשמעו בבניין שבפריס – אין לתאר. איצ'ה גולדין, החסיד שהבטיח לאישה האומללה כי בעלה ישוב, זכה להיות המלאך המבשר לה את הבשורה הנפלאה. הוא אמר לה: "חנה, בכל יום, כשאמרתי לך שבעלך יחזור, לא האמנתי לשום מילה שיצאה מפי! אך האם הייתה לי ברירה? ראיתיך, אישה צעירה, שבורה ורצוצה, והמילים יצאו מאליהן!".
לבני הזוג גורביץ' נולדו אחד-עשר ילדים. הם הקימו ביֶר שבצרפת בית ספר לבנות, שבו התחנכו במרוצת השנים אלפי נערות מצפון אפריקה.
(תודתנו לבנם, הרב יוסף-יצחק גורביץ') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
