על שמשון כתוב שגם לאחר מותו נמשכה הנהגתו וממשלתו, שהיו יראים ממנו עשרים שנים נוספות * אם הדברים אמורים בנוגע לשופט בישראל, על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לרבי, שעניינו 'יחידה שבנפש' – ודאי שהנהגתו יכולה להימשך לאחר ההסתלקות כמו בחייו * הרבי נותן כוח לכל אחד ואחת מאיתנו שלא להתפעל כלל ממניעות ועיכובים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בוודאי יודעים כולם פרשת הימים י"ב-י"ג תמוז1 – ימי הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו על עבודתו בהרבצת התורה והחזקת היהדות.
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר2 שבתחילה שפטו אותו לעונש מוות רחמנא-ליצלן3, אחר-כך החליפו עונש זה לעשר שנות גלות ב(מקום גירוש ב)סיביר, אחר-כך לחמש שנות גלות, ואחר-כך לשלש שנות גלות בעיר קאסטראמא.
ביום ג' תמוז יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר מבית האסורים ויצא לדרך לעיר מקלטו קאסטראמא, וישב שם ימים אחדים, עד י"ב תמוז.
בי"ב תמוז – יום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבואו אל המוסד ג.פ.או. להתראות לפניהם ולהירשם אצלם כחוק, היה המשרד סגור, כיוון שהיה זה יום חגם, אבל נודע לו4 שהגיעה מעיר הבירה מוסקבא פקודה לשחררו, ולמחרת, י"ג תמוז, הודיעו לו – במשרד – באופן רשמי שאתמול הגיעה פקודה לשחררו, ונתנו לו תעודת החופש.
ובהיותם מבוהלים מפקודת השחרור, רצו שיחתום על קבלת תעודת החופש באופן כזה שיהיה ניכר שאין זו אשמתם שהידיעה על השחרור התעכבה במשך מעת-לעת.
מובן אפוא גודל הקפיצה והדילוג – מעונש מוות רחמנא-ליצלן לשחרור (גמור, וגם) ביד רמה, עד כדי כך שחששו מפקידות המלוכה על עיכוב ידיעות השחרור במשך מעת-לעת!
ב. בעת ההיא ראו בעיני בשר שההנהגה עם כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה הנהגה ניסית.
האמת היא שהנהגה עם הרבי היא תמיד הנהגה ניסית, אלא, שהיו זמנים שלא היה ניכר כל-כך בעיני בשר.
ומני אז ראו במוחש שכל העניינים בנוגע להנהגה אצל הרבי מונהגים בדרך שלמעלה מהטבע.
בדרך הטבע לא היה שום מוצא להצלתו של הרבי, ובפרט להמשך עבודתו, ועל-אחת-כמה-וכמה להגדלת והרחבת עבודתו בהרבצת התורה והחזקת היהדות – מצד כמה מניעות והעלמות והסתרים; ואף-על-פי-כן, נמצאה תמיד הדרך המתאימה, כך שבכל מדינה ומדינה שהגיע אליה, התחיל בה את עבודתו – עבודה שהיא בניגוד לראיית מעמד ומצב האפשרות להמשך העבודה במדינה זו, ואף-על-פי-כן התנהלה העבודה בהצלחה.
ג. וצריכים לידע שהנהגה זו הולכת ונמשכת גם עתה – שזהו המוסר-השכל בנוגע אלינו:
ובהקדם המדובר כבר5 אודות ששואלים קושיות בנוגע לעניין ההסתלקות כו' – שמצינו בירושלמי6 (והובא גם בילקוט-שמעוני7) בנוגע לשמשון, ש"כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה8, וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל ארבעים שנה9... מלמד שהיו... יראים ממנו כ' שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו", כלומר, כיוון שגם לאחר מותו נמשכה הנהגתו וממשלתו, שהיו יראים ממנו, במשך עוד עשרים שנה, הרי זה חשיב כמו ששפט את ישראל ארבעים שנה.
ואם הדברים אמורים בנוגע לשופט בישראל – על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לרבי, שכל עניינו של רבי היא יחידה שבנפש (אלא, שהיחידה שבנפש ממשיך הוא בכל חלקי הנפש ובכל חלקי הגוף), ובנוגע לבחינת היחידה לא שייך כל עניין ההסתלקות ("דארטן האט דער עניין פון הסתלקות א סאך קלענערע שייכות"), ודאי הדבר בפשיטות גמורה שיכול להיות המשך הנהגתו גם לאחרי ההסתלקות כמו בחייו.
יש10 אמנם עניינים שבהם נוגע עניין ההסתלקות, אבל, יש גם עניינים שכמו שהתנהלו עד עתה – לפני שנתיים, שלוש וארבע, ומקודם לכן – בהצלחה למעלה מדרך הטבע, מפני שהרבי עמד בראש... כך גם מכאן ולהבא... עומד הרבי בראש ומנהיג כל העניינים,
שהרי אין עניין של הפסק... או ירושה שצריכים לעשות בה חלוקה, דבר זה רוצים ודבר זה לא רוצים ("דאס וויל מען יע און דאס וויל מען ניט")... אלא "הוא בחיים"11, ובמילא ממשיך להנהיג כל העניינים –
ולכן כשם שעד עתה היו כל העניינים בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע... כך גם מכאן ולהבא – שעכשיו "אשתכח... יתיר מבחיוהי"12 – יהיו כל העניינים בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע.
ובמילא, הברירה שניתנה לנו היא – שיש לנו את הזכות... לבחור להשתתף... יחד עמו... בעניינים שתחת הנהגתו.
דבר ברור הוא שבכל אופן יימשכו כל העניינים מכאן ולהבא כמקודם, וכמו כל דבר חי, יהיה זה באופן של "מעלין בקודש"13, הלוך וגדול, בהרחבה ובהתפשטות; אלא, כשם שהרבי אמר14 בנוגע לכתיבת הספר-תורה (לקבלת פני משיח צדקנו), שאין רצונו לקחת הזכות לעצמו...
וגם הוסיף והבטיח, שההשתתפות בכך, תהיה כלי להמשכת הברכה וקבלת הברכה, בבני, חיי ומזונא רוויחא.
ד. וכל זה מודגש ביותר בי"ב תמוז, יום ההולדת של הרבי, שאז "מזלו גובר"15, שאז ראו בעיני בשר שכל העניינים הם בדרך למעלה מן הטבע לגמרי.
וכן הוא בכל שנה ושנה, שהימים י"ב-י"ג תמוז הם עת מוכשר לכך – שכל אחד ואחד יכניס ויטיל את עצמו ("אריין-ווארפן זיך") באחד מן המקצועות או בכמה מן המקצועות שעמם הנהיג הרבי, מנהיג וינהיג ("מיט וועלכע דער רבי האט אנגעפירט... און פירט אן... און וועט אנפירן")... ויכניס וישתף בזה גם את בני ביתו.
ואז ימשיך להם הרבי – נוסף על הזכות להשתתף בעבודתו של הרבי כשלעצמה – לכל אחד ואחת כל המצטרך לו, בבני, חיי ומזונא רוויחא.
* * *
ה. בנוגע לקביעת יום-טוב, הילולא או יומא דפגרא – כיוון שעל-פי נגלה דתורה ישנה סוגיא שלמה בגמרא (במסכת ראש-השנה16) אודות ביטול הימים-טובים שנזכרו במגילת תענית, ושלילת קביעת ימים-טובים נוספים, כלשון הגמרא "בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?!" (בתמיהה) – הרי, קודם שמתקנים וקובעים יום-טוב, הילולא או יומא-דפגרא חדש, צריכים לכאורה להקדים ולבוא לידי הסכמה ("דורכקומען") עם סוגיית הגמרא...
ולאידך, רואים בפועל, המנהג בכל תפוצות ישראל – "מנהג ישראל תורה היא"17 – שהיתוספו כמה וכמה ימים שנקבעו ליום-טוב על נס שנעשה לקהל, או על נס שנעשה לאדם מסויים, או על נס שנעשה לצדיק.
וכבר האריך בזה בשאלות-ותשובות החתם-סופר18, ומסקנת הדברים – על-פי התירוץ השני בגמרא שם19 "בזמן שבית-המקדש קיים אסורין (הימים האלו הכתובים במגילת תענית, בהספד ותענית), מפני ששמחה היא להם, אין בית-המקדש קיים מותרין, מפני שאבל הוא להם" [כלומר: אותם ימים שנקבעו לימים-טובים בגלל מאורעות הקשורים עם בניין בית-המקדש, מזכירים ומדגישים יותר את החורבן] – שהכלל ש"קמייתא בטול (בגלל ש"בטלה מגילת תענית") אחרנייתא מוסיפין" (בתמיהה), אינו שייך לקביעת ימים-טובים על נס שאירע בזמן הגלות ובחוץ-לארץ (או אפילו לנס שנעשה בארץ, אלא) שאינו קשור עם בית-המקדש או עם ירושלים בבניינה20.
ועניין זה מתאים עם המבואר בדרושי חסידות21 שיש עניינים שלאחר החורבן יכולים להשיגם בחוץ-לארץ דווקא, מה-שאין-כן בארץ-ישראל, כיוון שההעלם וההסתר שמצד החורבן גדול בארץ-ישראל, משום שכל המקודש ביותר חרב ביותר (כמו שכתב הרמב"ן22). ודוגמתו בנידון דידן – שימים-טובים שנקבעו על ניסים שאירעו בארץ-ישראל בזמן שבית-המקדש היה קיים, בטלו לאחר החורבן, ואף-על-פי-כן, קובעים יום-טוב חדש על נס שאירע דווקא בחוץ-לארץ, בזמן הגלות, ובמצב של גזירת השמד – כמו היום-טוב די"ב תמוז, שהולך ומתפשט בקהילות ישראל יותר ויותר, עד שיבוא הזמן שיתפשט לכלל ישראל, בביאת משיח צדקנו.
ו. וביאור העניין23:
נתבאר לעיל (במאמר24) בנוגע לעניין הניסיונות, שהניצוץ האלוקי שבניסיון הוא בהעלם והסתר גדול ביותר, ועד שהוא כמו ש"חתיכה עצמה נעשית נבילה", אבל לאידך, כאשר מגלים את הניצוץ האלוקי הנסתר ונעלם בניסיון – לא על-ידי עבודה בדרך של שקלא-וטריא, אלא על-ידי זה שיהודי מעורר את הביטול עצמי והתוקף עצמי, אזי נעשית שבירת הקליפה, ובמילא מתגלה הניצוץ האלוקי – הרי זה אור גדול ביותר.
וכפי שרואים שאור גדול ביותר בוקע ומאיר אפילו בתוך מכתש, שכן, למרות היותו מקום חשוך, והאוויר שבו מעופש ביותר, מכל מקום, ביכולתו של אור גדול לבקוע ("דורכשפארן") ולהאיר חושך הכי גדול.
ועל-דרך זה בנוגע לנס שנעשה לאחרי החורבן, בזמן הגלות, בחוץ-לארץ, ובמצב של גזירות קשות ביותר כו' – שנס כזה מורה על גודל מעלת אור, כיתרון אור מן החושך, שביכולתו לחדור ולהאיר גם במקום החושך, ובמילא, אין זה פלא שדווקא בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל, ניתוסף עוד יום-טוב.
ובסגנון תורת חסידות: מצד אור שבסדר השתלשלות – שהאיר בזמן שבית-המקדש קיים – לא שייך להוסיף ימים-טובים חדשים לאחרי שהתבטלו ימים-טובים שלפני זה ("קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין" (בתמיהה)), אבל מצד האור שלמעלה מסדר השתלשלות – שמתגלה על-ידי ביטול ההעלם וההסתר שבחשכת הגלות דווקא – אין פלא שניתוסף עוד בחשכת הגלות.
ז. ובפרטיות יותר – בנוגע להיום-טוב די"ב-י"ג תמוז:
בעת ההיא היה העלם והסתר גדול ביותר, כמודגש גם בכך שהמאסר של הרבי היה קשור עם יהודי דווקא – כידוע25 הפתגם (שהיו חוזרים עליו בהתוועדויות של זקני החסידים (אין די אלטע פארביינגענישן")) בנוגע לי"ט כסלו, שכיוון שהיה העלם והסתר על פנימיות התורה, לכן לא היה יכול להיות הדבר על-ידי גוי, ש"בבואה דבבואה (בחינת היחידה) לית להו"26, אלא על-ידי יהודי דווקא, ועל-דרך זה יש לומר בנוגע לי"ב תמוז, שגם אז היתה ידם של היהודים באמצע, מצד גודל ההעלם וההסתר על פנימיות התורה.
אמנם, מצד התגלות העצם של הרבי, ביטול עצמי ותוקף עצמי (כאמור שזוהי דווקא הדרך להתגבר על ניסיון) – נתבטל ההעלם וההסתר שבניסיון באופן כזה שהג.פ.או. עצמם באו לידי הכרה שצריכים לשחררו (ולא רק שחרור סתם, אלא) ביד רמה (כנ"ל ס"א), ולא עוד אלא שלאחרי משך זמן הודו בכך שדווקא על-ידם ניתוסף אצל חסידים עוד יום-טוב – י"ב תמוז!
משך27 זמן לאחרי גאולה י"ב תמוז, נאסר על-ידי הג.פ.או. אחד מחשובי הרבנים, וכשדיבר עמהם להוכיח להם שאסרוהו ללא עוול בכפו, נענו אנשי הג.פ.או. ואמרו לו [הם דיברו אליו ברוסית, אבל כיוון שלא כל הנמצאים כאן מבינים רוסית, אספר תוכן דבריהם בשפה המדוברת]: מדוע הנכם מפחדים מהמאסר, אדרבה, על-ידי זה יתוסף עוד יום-טוב אצל חסידים! כשאסרו את הליובאוויטשער – הסבירו את דבריהם – ניתוסף היום-טוב של י"ב תמוז, וכשיאסרו אתכם ואחר כך ישחררו – יתוסף עוד יום-טוב!...
שזהו על דרך ובדוגמת הודאת יתרו: "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים"28, שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול ביותר29.
ח. עניין זה מצינו גם בעת המאסר גופא:
הרבי סיפר30 שבשבתו במאסר נכנסו לחדר מאסרו ביום השבת כדי לצלם אותו,
– על-פי חוק המלוכה צריך להיות במשרד של בית-הסוהר תמונה של כל אסיר. וכיוון שמאיזה סיבה לא צילמו את הרבי קודם שהכניסוהו לתא מאסרו (הנקרא "צעלע"), באו לצלמו בתא מאסרו ביום השבת.
באותה שעה – היה זה בשעה השנייה, השלישית, או הרביעית לאחרי חצות – התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו ("מיטן טלית איבערן קאפ"), וכשנכנסו לתאו וראוהו יושב כשטליתו מכסה את פניו – הלכו להם. לאחרי משך זמן – שעה או שעה ומחצה (הרבי לא אמר כמה זמן) – באו עוד פעם. הרבי עיין באמצע התפילה אבל טליתו לא הייתה מכסה את פניו, וכשהבחין בהם בהיכנסם עם כל ציוד הצילום ("מיט דעם גאנצן קלאפער-געצייג), עשה איזו תנועה בידו ("א מאך געטאן מיטן האנט") בהראותו שאינו יכול להפסיק עכשיו, ונבהלו והלכו להם. לאחרי עוד משך זמן – שעה או שעה ומחצה – באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי שכיוון ששבת היום, אסור לו להצטלם. וכששמעו את דבריו, הלכו להם, ודחו את הצילום לזמן אחר.
מאורע זה הוא דבר פלא, ועל-פי שכל אין לו מקום לגמרי:
אנשים אלה – אינם צריכים להתפעל מ"טלית", ואינם מפעלים מ"טלית", ואדרבה: הם אסרו את הרבי בגלל היותו רב, רבי, שמתכסה בטלית!...
מהי אפוא הסיבה לכך שכאשר הרבי היה אצלם, בד' אמות שלהם, סביבה שכולה שורצת באנשים שלהם, ובין ד' הכתלים שלהם, מקום שאין בו מזוזות31 – התפעלו ונבהלו בראותם את הרבי יושב כשטליתו מכסה את פניו, עד כדי כך שהסתלקו להם, בהבינם שאין להם מה לעשות כאן! – היכן יש מקום לדבר כזה בשכל?!...
אלא מאי – מצד העצמיות של הרבי (שעמד בביטול עצמי ובתוקף עצמי) נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלוקי שבה נסתר ונעלם לגמרי עד לאופן שחתיכה נעשית נבילה (אלא שאף-על-פי-כן נשארה מציאות הניצוץ), שכאשר מציאות זו רואה32 עצמות ומהות33 כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש... אזי אין אצלם נתינת מקום כלל (לא מצד השכל, כיון שאצלם גופא הרי זה ענין שאינו שייך לשכל) לנסות לבלבל, כיון שכאן מתבטלת מציאותם ("זייער מציאות ווערט דאָ אויס מציאות"), ולא זו בלבד שאינם מבלבלים, אלא עוד זאת, שמסתלקים מהמקום, בראותם שאין להם מה לעשות כאן ("מ'האָט דאָ ניט וואָס צוטאָן")!...
ט. וכוח זה נותן הרבי לכל אחד ואחד מאתנו:
במכתבו לחג הגאולה34 כותב הרבי: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
וכיוון ש"לא אותי בלב גאל... כי אם גם את כל... אשר בשם ישראל יכונה" – סוג כזה שהכל שייכים אליו – הרי כל אלה השייכים אל הרבי35, "די וואס האלטן זיך אין זין קליאמקע"36, צריכים לידע שאין להם מה להתפעל מהעלם והסתר, ואין להם מה להתפעל ממניעות ועיכובים, ואין להם מה להתפעל אפילו מהעלם והסתר מאלה שיש להם גם "בבואה דבבואה"!
אם רק לא ישימו לב להעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, ויעשו תנועת ביטול עם היד ("מ'וועט א מאך טאן מיטן האנט") מתוך ביטול עצמי ותוקף עצמי – אזי יתבטלו במילא כל ההעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, למעלה מדרך הטבע (כפי שהרבי מסיים במאמר37 – שהלמעלה מהטבע נמשך בטבע עצמו (כשם שהשחרור מן המאסר היה בטבע), ואז יכולים למלא ולהשלים את השליחות שהוטלה עלינו בעולם-הזה הגשמי והחומרי למטה מעשרה טפחים.
וכאמור לעיל (במאמר38) – צריכה להיות הגישה לכל ענייני עולם-הזה באופן של השתוות, מצד הידיעה וההכרה ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"39, ואז זוכים להתגלות הטוב בכל העניינים, כמבואר בתניא40 בעניין "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"41, שגם העניינים שהיו תחילה באופן של חסדים המכוסים – באים ומתגלים בטוב הנראה והנגלה.
(קטעים מהתוועדות י"ג בתמוז ה'תשי"א – תורת-מנחם כרך ג, עמ' 185-196 – בלתי מוגה)
______________________
1) ראה רשימת המאסר (עם הוספות) – סה"ש תרפ"ז עמ' 179 ואילך. ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג פ"ח ואילך.
2) שיחת ג' תמוז תש"א ס"ח (סה"ש תש"א עמ' 139).
3) בשיחה הנ"ל נאמר רק שהיתה שורה מחוקה, ולא נתפרש מה נכתב באותה שורה, כי, בחיים חיותו בעלמא דין, לא רצה אדמו"ר מוהריי"צ לבטא זה בדיבור (כ"ה בלקו"ש ח"ד ס"ד 1062 ואילך (המו"ל)).
4) על-ידי א' מעובדי המקום שהוצרך להיות שם בשביל ניהול העניינים הכי מוכרחים (כ"ה בשיחת י"ב תמוז תשכ"ה בתחילתה (המו"ל)).
5) שיחת ש"פ חיי-שרה בסופה (לעיל ח"א עמ' 96). יו"ד שבט סט"ז (שם עמ' 215). ועוד.
6) סוטה פ"א ה"ח.
7) ס' שופטים רמז עא.
8) ראה השקו"ט במפרשים לירושלמי שם. וראה סה"מ מלוקט ח"א עמ' ק הערה 18.
9) ס' שופטים טז,לא.
10) מכאן ועד סוף השיחה דיבר כ"ק אדמו"ר בקול שקט ומאופק, ומפעם לפעם נעצר בבכי חנוק (המו"ל).
11) תענית ה,ב.
12) זח"ג עא,ב. וראה תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך.
13) ברכות כח,א. וש"נ.
14) ראה אגרות-קודש שלו ח"ו עמ' רעח. לקו"ש ח"ב עמ' 589. ועוד.
15) ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם.
16) יח, סע"ב ואילך.
17) ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.
18) חאו"ח סקס"ג (בסופו). סקצ"א. סר"ח. יו"ד סרל"ג (בסופו). וראה גם שד"ח כללים מע' הפ"ה כלל כט (הובא באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' קלג).
19) יט, רע"ב.
20) ראה שו"ת חת"ס (סקס"ג) שם: "תינח ניסים התלויים בביהמ"ק, אבל ניסים שנעשו בחו"ל, אדרבה, שמחה, שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו'".
21) ראה אוה"ת ויצא רטז, סע"ב ואילך.
22) באגרת לבנו – נדפסה ב"כתבי רמב"ן" (הוצאת שעועל – ירושלים תשכ"ד) כרך א עמ' שסח.
23) ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד עמ' שצו ("וכמו שנדבר בהתוועדות דחג הגאולה י"ב תמוז כו'").
24) לעיל עמ' 180 ואילך.
25) סה"ש תורת-שלום ס"ע 44 ואילך.
26) יבמות קכב,א. וש"נ. וראה לקו"ת תצא לו,ג ואילך. ובכ"מ.
27) ראה גם שיחת פורים סי"ג (לעיל ח"א עמ' 308).
28) יתרו יח,יא.
29) ראה זח"ב סז,ב. סח,א. סה"מ מלוקט ח"ג עמ' נח, ובהנסמן שם בעמ' 15.
30) ראה "רשימות" חוברת קפא ע' 18. סה"ש תרפ"ט ע' 69. וש"נ.
31) ראה סה"ש תש"ב עמ' 82 (נת' בלקו"ש ס"ע 126 ואילך).
32) כ"ק אדמו"ר הפסיק לרגע, והמשיך בקול חנוק מבכי (המו"ל).
33) ראה גם תורת-מנחם ה'שי"ת כרך א' עמ' 25.
34) אגרות-קודש שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.
35) הבא לקמן – דיבר כ"ק אדמו"ר כשקולו חנוק מבכי (המו"ל).
36) ראה סה"ש תרפ"ד עמ' 58. וש"נ.
37) ד"ה נתת ליראיך הנ"ל (ס"ה) בסופו (סה"מ תשי"א עמ' 293).
38) לעיל עמ' 183.
39) ברכות ס, סע"ב. טושו"ע או"ח סו"ס רל.
40) פכ"ו (לג, א).
41) ס' שופטים ה,לא. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
