הניסיון לקשור את שחרור המחבלים ל'הפסקת-אש' הוא בבחינת איבוד הצפון מבחינה מוסרית. וכי מישהו רואה במחבלים חיילים שפעלו בשליחות לגיטימית של עמם?

השבוע אנו מתחילים לציין את ימי בין-המצרים, ימי האבל על החורבן והגלות. יש סבורים שאלה ימי-ציון לאירועים היסטוריים, אי-שם לפני אלפי שנים, ולא היא – אלה ימי אבל על הגלות הקשה שאנו שרויים בה כאן ועכשיו, גלות הזועקת אלינו מכל צד ופינה.

הגלות הקשה מכול היא הפנימית, כשאדם שרוי בגלות בנפשו. כל-כולו אומר גלותיות, התרפסות, העדר שמץ של חירות עצמית. לצערנו ולדאבון ליבנו, הגלותיות הזאת ספוגה בחיים הציבוריים שלנו, עד שרבים בציבור כבר אינם מעלים בדעתם שאפשר גם אחרת, שאפשר להיות בני-חורין ולהתנהג כעם בריא ונורמלי.

אסירים או רוצחים?

הדוגמה המובהקת לכך היא הפרשה שניתן לה שם יפה ממכבסת המילים שלנו – שחרור אסירים. קודם-כול, לשם איפוס נכון של עולם המושגים, הבה נפנה מבט לעבר ידידתנו הגדולה, ארצות-הברית של אמריקה. כבר שמונה-עשרה שנים כלוא בה אסיר – יהונתן פולארד. זה אסיר – לא חלילה רוצח או טרוריסט. הוא הואשם שפעל בשירות מדינה אחרת והעביר לה חומר מסווג. והוא נמק בכלא וידידתנו הגדולה אינה מוכנה לשחררו. כי היא סבורה, עד כדי הגזמה קיצונית, שמי שפעל נגד מדינתו צריך לשאת את עונשו עד תום.

ואילו אצלנו מדובר ברוצחים נתעבים, בפושעים שפלים, על-פי כל אמת-מידה. ה'אסירים' האלה אחראים לטבח מאות נשים וילדים, קשישים ועוברי-אורח תמימים. אלפי פצועים עוברים סבל יום-יומי קשה מנשוא בגלל רצחנותם של אותם חלאות-אדם. חיילי צה"ל ואנשי השב"כ מסרו את נפשם כדי ללוכדם ולהכניסם אל מאחורי סורג ובריח. איך עולה על הדעת לתבוע מאיתנו לשחררם?!

הניסיון לקשור את שחרור המחבלים ל'הפסקת-אש' הוא בבחינת איבוד הצפון מבחינה מוסרית. אכן, בין צבאות מקובל שחרור שבויים בתום המלחמה, שכן החיילים השבויים אינם בבחינת פושעים או עבריינים, אלא חייליה של מדינה שפעלו בשמה ובשליחותה. כאשר שתי המדינות היריבות מגיעות להסדר, אין סיבה שחייליהן יישארו בכלא (גם כאן יש יוצא מן הכלל, אם החיילים ביצעו פשעי מלחמה, שאז הם עתידים לעמוד לדין למרות ההסכמים בין המדינות).

אולם בעניין המחבלים, וכי מישהו רואה בהם חיילים שפעלו בשליחות עמם? האם הרשות הפלסטינית מוכנה לקבל אחריות למעשיהם ולהודות שהיא שלחה אותם להתפוצץ באוטובוסים ובשווקים, ולרצוח אנשים, נשים וטף? אחת מהשתיים – אם תודה שהם שליחיה, בכך נהפכה היא עצמה לכנופיה טרוריסטית שדינה לעבור מן העולם; ואם תתנער מהם ותטען שהמחבלים פעלו שלא לפי הוראותיה, כיצד היא מעזה לתבוע לשחררם?!

הגלות הפנימית

יסוד המלחמה בטרור הוא שלילת הלגיטימציה שלו. הטרור איננו חלק מדרכי המאבק הלגיטימיות של עם או קבוצה אנושית כלשהי להשגת מטרותיה. מי שמשתמש בטרור, המכוון נגד אזרחים, הוציא את עצמו ממשפחת העמים בני-התרבות, וירד למדרגת תת-אדם. כללי-המשחק של העולם התרבותי אינם חלים עליו עוד, ומעתה מוכרזת עליו מלחמת-חורמה. עקרונות אלה הם העומדים מאחורי מלחמתו של העולם הנאור באפגניסטאן, בעיראק ובשאר משטרים תומכי טרור.

אם אנחנו מוכנים לשחרר טרוריסטים, בכך אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בצדקת מאבקנו נגד הטרור. בעצם השחרור אנו מוכיחים, כי הטרוריסטים אינם פושעים נתעבים, אלא חיילים במסגרת מאבק לגיטימי, שבבוא ה'הודנה' עתידים להשתחרר. וכל זה הוא במישור המוסרי בלבד, בלי להביא בחשבון את הקרבנות העתידיים של שילוח מחבלים מסוכנים לחופשי.