מה בין הדורות הקודמים לדורנו? * שלשה שלבים בבניית עולמו של הילד, ותפקידם של ה'חדרים', תלמודי-התורה והישיבות לגבי כל אחד מהם * יש לנצל את השעות הבודדות המוקדשות לחינוך לבניין היסוד – וכשיישאר זמן פנוי, יוסיפו לבנות קומות נוספות... * על העוסקים בחינוך להכיר את החסר בתלמידים, במקום להתעסק ב'מגדלים הפורחים באוויר'... * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לקראת התחלת שנת הלימודים
א. בהמשך1 למדובר לעיל אפילו בעניינים גשמיים, שלכל לראש צריכים לקשר את הדבר עם הקב"ה, ואחר כך להתחיל להמשיך בו קדושה, ורק אחר כך נעשה הדבר מציאות בעולם – הרי על אחת כמה וכמה שכך צריך להיות בענייני תורה ובמקומות שמהם תצא תורה, דהיינו ה"חדרים", תלמודי-תורה וישיבות, שלכל לראש צריכים לראות שהתלמידים יהיו קשורים עם אלקות על ידי יהדות; אחר כך צריכים להמשיך בהם קדושה על ידי מצוות מעשיות; ורק לאחרי זה יכולים הם להיות "מציאות", מציאות תורנית, דהיינו, יהודי שענינו הוא תורה, הן במוח החכמה הן במוח הבינה והן במוח הדעת וההעמקה.
והנה2, בדורות שעברו הרי חלק עיקרי מעבודה זו היה כבר נפעל בבית, ובמילא לא היה צורך לעסוק בזה בישיבה, ואפילו לא בתלמוד-תורה או בחדר;
ה"מציאות" בכל בית יהודי היתה מציאות של יהדות ("אַ אידישע מציאות"). על כל צעד וצעד היו נפגשים עם אלקות – על ידי עניין של מצוה או דבר-תורה. וכמו כן היה מונח בפשיטות – שהרי הילד לא ידע מציאות אחרת – שההנהגה בכל ענייניו היא על פי שולחן-ערוך.
וכיון שהקשר עם אלקות קיבלו בבית, ועניין הקדושה בחיי היום-יומיים היה מן המוכן (כיון שלא ידעו דרך אחרת) – אזי נשאר עבור החדרים תלמודי-תורה וישיבות רק העניין השלישי – לבנות את "מציאותו" ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, על ידי הידיעה בהלכות של רמ"ח מצוות עשה והידיעה בהלכות שס"ה מצוות לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים3.
אמנם בימינו אלו, הנה מצד כמה וכמה סיבות [והסיבה העיקרית היא – "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם גו'"4] הסדר הוא שכאשר מקבלים ילד לתלמוד-תורה, או אפילו לחדר, או אפילו לישיבה קטנה, או אפילו לישיבה גדולה, הנה לא זו בלבד שעדיין אינו מציאות בידיעות התורה, אלא חסר לו אפילו בקיום מצוות מעשיות, וחסר לו בעיקר העיקרים – הכרה בעומק הנפש שיהודי מוכרח ביהדות, ואי אפשר בלאו הכי, דאם לא כן אינו מציאות כלל!
ובמילא, תפקידה של הישיבה הוא – לבנות את התלמיד מן היסוד עד הגג, מכף רגלו ועד קדקודו; לא רק שיהיה "למדן", אלא שיהיה מקיים מצוות בפועל, ויתירה מזה, שיקבל את עיקרי ויסודי היהדות – אמונה באלקים חיים,
והיינו, להחדיר בו את ההכרה שאין זה באופן שהקב"ה נמצא באיזה-שהוא מקום מעבר לגבולה של אמריקא ("פון יענער זייט גרעניץ"), ורק מזמן לזמן מתקשרים עמו באמצעות חוט טלפון ("דורך אַ וואַייער"), או כמו בימינו שיכולים להתקשר גם ללא חוט, על ידי גלי אויר בלבד, ולאחרי "שיחה" של מחצית השעה אין עוד קשר ביניהם, כיון שהקב"ה נמצא "ברקיע השביעי", ואילו הוא נמצא ב"יונייטעד-סטייטס אָוו אמריקע"...
תפקידה של הישיבה לשרש ממנו דעה נפסדת זו – להכירו שדעה זו מעמידה בסכנה את חייו, לא רק חיים רוחניים, אלא אפילו חיים גשמיים – שיכולה להיות מציאות במדינה זו ובמקום זה ללא הקב"ה!
ובמילא מובן שאי אפשר לבנות כתלים וגג לפני שמעמידים את היסוד, כי, לאחרי שישנו יסוד חזק, אזי ככל שיוסיפו בבנין הכתלים והגג דיוטא על גבי דיוטא הרי זה טוב ויפה, אבל כאשר אין יסוד, או שישנו יסוד רעוע שמתנדנד, הרי סביר שאם יוסיף עוד דיוטא, אזי יחרב כל הבניין, ונמצא, שעומד לבנות בנין מבלי לידע אם יהיה זה "תפארת אדם לשבת בית"5, או (כפי שכתוב במקום אחר) "בתיהם קבריהם"6 רחמנא-ליצלן...
ב. וכיון שכן, מובן ופשוט, שכאשר מקבלים תלמיד, הרי מה שצריך "לבנות" אותו הוא – לעורר את נקודת היהדות שהיא בהעלם בנפשו פנימה (ועדיין אינו יודע אודותה), שתבוא מן ההעלם אל הגילוי;
ואחר כך צריכים לגשת לעניין השני – להמשיך בו קדושה, לומר לו, ש"יהדות" אינה מתבטאת בהכרזה "אני יהודי", יהודי בלב, שהרי "רחמנא ליבא בעי"7, גם אם ישתתף בכל מפגני הזעקה עבור הצלת ישראל ונגד אומות העולם כו', אלא צריכים לחיות את חיי היום-יום באופן שאפילו במחשבה – ועל אחת כמה וכמה בדיבור, ועל אחת כמה וכמה במעשה – לא יעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה, ויעשה את כל העניינים שהקב"ה ציוה שמוכרחים לעשותם, "כי הם חיינו ואורך ימינו"8.
ובפשטות – ללמד אותו אודות ציצית, אודות פיאות, אודות שמירת שבת, אודות מאכל כשר, אודות ברכת הנהנין, ואפילו אודות אמירת "שמע ישראל" קודם השינה ואמירת "מודה אני" בעת הקימה – כיון שבנוגע לכל עניינים אלו אין על מי לסמוך.
ויתירה מזה: כאשר עניינים הנ"ל אינם כדבעי, אזי גם התורה שלומד יכולה להיות באופן ש"עושר שמור לבעליו וגו'"9 – אינני רוצה לצטט את סיום הפסוק...
מדובר אמנם אודות עניין שהתורה קוראת אותו בשם "עושר", היינו, שזהו עושר אמיתי – רכוש של תורה, שעל זה נאמר "דעת קנית מה חסרת"10, "אין עשיר אלא בדעת"11, ואף על פי כן, הרי זה יכול להיות באופן ש"לא זכה"12, שאז לא די שאין זה "סם חיים", אלא אדרבה, שנעשה דבר המזיק!
– הן אמת ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה"13, היינו, שבנוגע לתורה עצמה לא נעשה שום נזק; אבל בנוגע לאדם הלומד – הרי זה "כזורק אבן כו'"14, יש הנפרד שלו, שזהו עניין של עבודה-זרה, כך, שכאשר מוסיפים עוד אבן, אזי נעשית רחמנא-ליצלן עבודה-זרה גדולה יותר, בעלת חשיבות יותר15.
ג. והדגשה נוספת בזה:
כאשר נמצאים במדינה כזו שמפני כמה סיבות הסדר הוא אצל חלק גדול מן הנוער שרוב היום ורוב הלילה עסוקים הם בעניינים שאינם של תורה ומצוות – הרי בודאי היה צריך להיות בפשיטות אצל כל אלו השייכים לחינוך הכשר, שכל רגע מאותם שעות אחדות – "שארית הפליטה" – שמוקדשים לחינוך בד' אמות של תורה, צריכים להיות מנוצלים לבנין היסוד, ואחר כך, כשיישאר זמן פנוי, יתחילו לבנות את ה"קומה הראשונה", ובעזרת השם יתברך, כשתהיה שעת הכושר עוד יותר, יוסיפו לבנות עוד קומה ועוד קומה, עד לבנין ש"מוצב16 ארצה וראשו מגיע השמימה"...
ואף על פי כן, עד כדי כך החושך הוא כפול – שאפילו עניני היהדות ועניני מצוות מעשיות שהיו מקדישים להם שימת-לב גם בישיבות שהיו בזמנים שלפני זה מעבר לים (שאז לא היו צריכים לחשוש בנוגע לעניינים של יראת שמים וקיום מצוות מעשיות, ואף על פי כן, עשו משהו גם בעניין זה) – הנה בימינו אלו, למרות שיודעים שהנער או הנערה נמצאים ברשותם רק למשך שעות אחדות ביום, וכל שאר הזמן גוזלים את חייהם עבור עניני הרשות או באופן גרוע יותר רח"ל, וצריכים לחשוב כיצד לבנות מן היסוד – מנצלים את הזמן כדי לבנות עניינים של "תפארה" (אמנם עניינים של קדושה, אבל) באופן של "מגדל הפורח באויר"17, כיון שחסר היסוד שבדבר, היינו, שלא מכינים גולגולת להגן על המוח, וכן כתפיים, ידיים ורגלים, שישמרו על המוח ויוליכו אותו למקום שבו צריך להימצא מוח אנושי, ולנצל את הידיעות בצד הטוב, ולא באופן של "חכמים המה להרע להיטיב לא ידעו"18.
וגם אלו שנמצאים במוסדות גופא ותפקידם לעסוק בכך (כי מכיוון שמצד עצמם הם יראים ושלמים, צריכים הם להכיר מה שחסר לתלמידים) – הנה ככל שהוא מקושר יותר עם העבר ועם דרך החינוך שבעבר, מונח הוא בד' אמות שלו, ושוכח שלקח על עצמו אחריות, "מלאכת שמים":
ההורים נותנים בידיהם את הילדים ואומרים להם: הנה לפניך "גולם" שלא זו בלבד שלא נגמרה צורתו, אלא יתירה מזה, שלא הותחלה צורתו, וכל מה שתצליח לפעול בו מוטב, ומישהו אחר במקומך לא יעשה זאת; ולהוי ידוע לך שבכל יום, לאחרי השעה השלישית או הרביעית, עסוק הילד עם עניינים "שאין בהם ממש" (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר19), וכאשר הנער (או הנערה) יהיה בן כך וכך שנים, אזי לא יהיה לו עסק עם עניינים של ישיבה כלל, כיון שיצא לעולם ויהיה "יענקי"20 כמו כל שאר ה"יענקי'ס"...
ואף על פי כן, מתעסקים הם בעניינים שנמצאים "ברקיע השביעי" – כמו פלפול בדברי הרמב"ם, שהרי התורה מושרשת בעצמות ומהות א"ס ב"ה – אבל, התפקיד שלו הוא לא לתרץ רמב"ם; זהו אמנם דבר גדול ("אַ גוואַלדיקע זאַך"), אבל התפקיד שלו הוא – שהילד הזה שקיבל לידיו, שאינו יודע לא צורת אל"ף בקריאה ולא אל"ף בעיקרי ויסודי היהדות – יתחיל לעשות ממנו יהודי ("מאַכן פון אים אַ אידן")... בבחינת "הנפש אשר עשו בחרן"21.
ומה שירצו לתרץ את עצמם בכך שהיו עסוקים בעניינים נעלים – ואכן האמת כן הוא, שהרי מה יכול להיות נעלה יותר מלימוד התורה, וכמאמר רז"ל22 שכל חפצי שמים אינם שווים לדבר אחד של תורה – הנה במה דברים אמורים, אילו לא היה לוקח על עצמו מלאכה זו, שעל ידי זה לוקח הוא אחריות על נשמה של בן או בת ישראל;
וכיון שלקח על עצמו אחריות זו – הרי מונח בידו "פקדון", ושום דבר לא יעזור לו: עליו לספק לו עוד ועוד ("ער דאַרף אים צושטעלן און צושטעלן") – להתחיל לעשות "צורה" ב"גולם", ועד שתגמר צורתו,
ועניין זה אינו יכול להיעשות באופן אחר, אלא אם כן יתחילו לספר לילדים מהי יהדות, ולהשגיח עליהם אם הם מקיימים מצוות מעשיות בפועל – לא בגלל שיש צורך להשגיח שלא יעברו במזיד ח"ו, אלא בגלל שאינם יודעים במה המדובר;
ורק לאחרי שכל זה מובטח, אזי יש רשות – ואז יש גם תועלת בכך – ללמוד עימהם עניינים נעלים שבתורה.
ד. לכאורה יש להקשות על זה ממאמרי חז"ל23 "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", "וויתר הקב"ה על כו' ולא וויתר על מאסה של תורה".
והמענה לזה – שהמדובר הוא אודות אלו שיודעים אודות מצוות, יודעים אודות עבירות, ויודעים אודות לימוד התורה, אלא שעושים להכעיס, ואף על פי כן, יש לקוות שכאשר ילמדו תורה, אזי סוף כל סוף "המאור שבה מחזירו למוטב", בגלגול זה או בגלגול אחר (כמו שכתב רבינו הזקן בהלכות תלמוד-תורה24 ובתניא25);
אבל כאשר מדובר אודות ילד שאין לו ידיעה כלל, הוא רוצה לקיים אלא שאינו יודע מה וכיצד – הנה כאשר מגיע ילד כזה ומתחילים ללמוד עמו עניין נעלה בתורה, מבלי לשאול אותו אם אמר "מודה אני", אם נטל ידיו, ואם בירך ברכת התורה – הרי זו שאלה אם מותר ללמוד עמו תורה!
וכאשר לומדים עמו תורה מבלי לסכם תחילה שעליו לדעת שלאחרי הלימוד צריך להתפלל מנחה, ולהתפלל מעריב, וליטול ידיו לאכילה – אזי מכניסים אותו רח"ל למעמד ומצב שעליו נאמר26 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".
ומי הוא האשם בכך – "ואשימם בראשיכם"27, "ואשמם" חסר יו"ד, כדאיתא בספרי28 שהאשמה תלויה בראשים, ובנדון דידן הרי זה המלמד, או הראש-ישיבה או הראש-מתיבתא שברשותו נמצאת כתה זו.
אלא מאי, הטענה של הראש-ישיבה היא, שלישיבה יש "משגיח" ו"מנהל", ויש בה חוקים וסדרים, כך שהבחור מגיע אליו לאחרי שכבר עבר כמה וכמה כיתות שבהם היו צריכים ללמדו כל העניינים הנ"ל – הנה אודות טענה זו יכול להתדיין עם שאר המלמדים וראשי-הישיבה, מדוע שלחו אליו נער שאינו יודע אודות התחלת היהדות, ובמילא, אין לו מה לעשות עמו; אבל הנער עצמו – אינו אשם בכך!
הנער טוען ואומר למלמד או הראש-ישיבה: נשארו לי שעות ספורות בלבד בכל יום, שבהם היה ביכולתך לפעול שהנשמה שלי תהיה דבוקה בה' אלקים, שעל ידי זה "חיים כולכם היום"29, ותמורת זה ניצלת את הזמן עבור עניינים שהם לחדד את המוח בלבד...
עניינים אלו – ממשיך הנער בדברי טענתו – המלמד או הראש-ישיבה יש להם טעם בהם; אבל הנער עצמו – אינו יודע איזו תועלת תהיה לו מהם, בה בשעה שלאחרי שעת הלימוד עסוק הוא במשך כ"ג שעות המעת-לעת בעניינים שמושכים אותו לצד השני, עניינים שמטמטמים את המוח והלב, כך שהתורה אינה יכולה לחדור בו, כיון שישנם באמצע כמה וכמה עניינים המפסיקים שאינם מניחים שיוכל להתקשר עם התורה.
ה. דובר לעיל – שהתוועדות הוא עניין של שמחה, ובכלל הסדר בחב"ד אינו עניין של אמירת מוסר30, אלא עניין של חסידות, שזהו עניין של קירוב. ובכל אופן, כוונתי בכל האמור היא – לעורר את כל אלו שבידם לשנות את המצב,
– אינני יודע אם צריכים להמתין עד שימסרו את הדברים בשמי; זהו עניין הפשוט שמופיע לא רק ב"שולחן-ערוך", אלא גם ב"קיצור שולחן-ערוך", ובכל ספר שיעיינו בו,
כי, כל ספר מתחיל באות אל"ף, וידוע הביאור של רבינו הזקן31 בנוגע לציור אות אל"ף, שיש בה נקודה (יו"ד) מלמעלה ונקודה (יו"ד) מלמטה ושניהם מתחברים על ידי וא"ו המחבר – שהיו"ד שלמטה מורה על מציאותו של יהודי שהוא למטה, היו"ד שלמעלה מורה על הקב"ה שהוא למעלה, והוא"ו המחבר מורה על ההנהגה שמחברת את שני הקצוות, מן הקצה אל הקצה, היינו, שיהודי מתנהג באופן שמחבר אותו עם הקב"ה להיות "כולא חד".
ולפעול עניין זה – הוא התפקיד לא רק של אלו שמלמדים בגן-ילדים (שזהו דבר הפשוט שהיה בכל המקומות ובכל הזמנים), ולא רק של אלו המלמדים בחדרים ותלמודי-תורה, ואפילו לא רק של אלו שמלמדים בישיבות קטנות, אלא גם של הרמי"ם בישיבות גדולות, ואפילו בכתות היותר גבוהות!
כבר עבר הזמן שהמלמדים וכו' מרמים את עצמם [כידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש32: את הקב"ה בודאי לא מרמים, וגם אנשים לא מרמים; מרמים רק את עצמם] לומר "אני את נפשי הצלתי": משלמים לי עבור כך וכך שעות, והנני ממלא בשלימות את מכסת השעות בלימוד עם התלמידים, ויותר מזה לא נדרש ממני!
מענה זה (שהוא ממלא את מכסת השעות) אינו שייך לדיון עם בעל הטענה שטוען נגדו; הוא מתדיין עם ראובן, בה בשעה שמי שטוען נגדו הוא שמעון! ובנדון דידן, בעל הטענה הוא (לא הנהלת הישיבה שמשלמת לו עבור שעות הלימוד, אלא) התלמיד שהוריו שולחים אותו לישיבה מתוך תקווה שיחזור מהישיבה בתור "מציאות" של קדושה, ולא דבר חָרב, שכל פעולתו היא היפך התורה והמצוה רח"ל.
ולכן, בכל מוסד ומוסד ובכל כתה וכתה, מבלי הבט על "תכנית הלימודים" – אם רוצים שיגדלו תלמידים שלא יקדיחו רח"ל תבשילם ברבים33, שאז נעשה מעמד ומצב ד"תלמיד שגלה" ובמילא "מגלין רבו עמו"34 – יש להשגיח ולבחון אם התלמיד יודע אודות יסודי היהדות,
ויתירה מזה – אם הוא יודע בפשטות בנוגע לפועל: דיני ברכת הנהנין, דיני הפסק בתפלה, דיני טלית קטן, דיני מוקצה בשבת, וכיוצא-בזה כל פרטי הדינים שנתבארו בקיצור שולחן-ערוך,
אשר, בעונותינו הרבים, הנה כאשר רק לומדים לקרוא ללא נקודות... מניחים הצדה את ה"קיצור שולחן-ערוך", כיון שזהו ספר שמיועד עבור "עמי-הארצים"... ואילו הוא, לא מתאים לו ללמוד בספר שרמת הפלפולים שבו היא פחותה מזו שב"קצות-החושן" או "כרתי ופלתי", או לכל-הפחות לתרץ קושיא של "שער המלך" וכיוצא-בזה.
ו. [...] ולכן... לכל לראש – הכרח גמור שבכל מוסדות חינוך ילמדו עיקרי היהדות עם כל הילדים, מן הקטן ביותר עד הגדול ביותר,
וכאמור לעיל, שצריכים "לבנות" את הילדים באופן שמקשרים אותם עם הקב"ה "כדרך אכילתן" ו"כדרך הנאתן", ואח"כ לעשות מהם עניין של קדושה על ידי מצוות מעשיות, ורק אחר כך יכולים לעשות מהם "מציאות" – "מציאות" של יהודי שהוא עניין התורה ומצות.
וכמו כן בהכרח להנהיג במוסדות חינוך לימוד הלכה למעשה – לכל-הפחות על ידי התלמידים בעצמם – לימוד הלכות הנצרכות בחיי היום-יומיים (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשולחן-ערוך בעניין לימוד השולחן-ערוך "לתועלת ידיעת דיני התורה, כפי המבואר בהלכות תלמוד-תורה"), שרובם הם בשו"ע "אורח-חיים", ומקצתם בשו"ע "יורה-דעה", ובמדה פחותה יותר בשו"ע "אבן-העזר" ו"חושן-משפט"; ולאחרי כן צריכים לבנות את התלמיד שיהיה לומד תורה ומחדש בתורה – שזהו אופן הלימוד "לאפשא לה"35.
וכך, הנה בכתות הגבוהות שמקדישים את הזמן ללימוד שענינו להגדיל תורה ולהאדירה – יעמידו "פוסקים" בישראל, דהיינו, בעלי הוראה, שיודעים לפסוק הלכה בפשטות בלי חכמות...
[...] הנה כאשר מחדירים אצל הילדים את ההכרה שמציאותו של יהודי אינה אלא אלקות, תורה ומצוות, והתורה משנה את טבעיות ומציאות העולם, כדאיתא בירושלמי36 על הפסוק37 "לא-ל גומר עלי" – אזי יכולים לילך מדריגה אחת קדימה וללמוד עימהם גמרא, ועד לפירוש היותר עמוק ב"גמרא", שקאי על פלפולה של תורה, ואז יכולים גם להגיע להגדיל תורה ולהאדירה, שיגדלו גאונים ומחדשי חידושים, לשם ולתפארת (לא בקו ההפכי רח"ל), שהתורה תהיה שמחה בהם והם יהיו שמחים בתורה.
ז. כל האמור לעיל אינו עניין של "מוסר", ולא עניין של "דרשה", ואפילו לא עניין של "פלפול"...
כוונתי היחידה היא – אולי יתבוננו בכל הנ"ל וינהיגו בכל הכתות שבכל המוסדות לימוד של יהדות,
ובזה גופא – לא בעניינים מופשטים ("פאַרשפּיצטע עניינים"), שבהם צריכים לפצל שערה לשתים, אלא לספר להם אודות העניין של השגחה פרטית, היינו, שהקב"ה משגיח עליו בכל פרט ופרט: בכל שעה ובכל רגע, גם בשעת אכילתו ושתייתו – עומד הקב"ה ומביט ובוחן מעשיו והנהגתו, וכיוצא-בזה,
ואם רצונו הצלחה ברוחניות, או אפילו בגשמיות – יש לו "צינור" אחד ויחידי: להתקשר עם הקב"ה,
וכיצד מתקשרים עם הקב"ה – כאשר על כל צעד ושעל ישאל את עצמו: מה כתוב בשולחן-ערוך או קיצור שולחן-ערוך, כיצד עלי להתנהג, האם עלי לעשות באופן כך או באופן כך.
ולאחרי כן יכולים ללמוד עימהם תורה, ולימוד התורה יהיה בהצלחה, ויעמידו "דור ישרים יבורך"38 – "ושננתם לבניך אלו התלמידים"39.
וכאשר נצא לקבל פני משיח – נלך "בנערינו גו' בבנינו ובבנותינו"40, וכל מלמד יוכל לומר: "ראו גידולים שגידלתי".
(קטעים מהתוועדות יו"ד שבט ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יג, עמ' 227-239)
_______________________
1) ראה גם מכתב י"ד שבט שנה זו (אגרות-קודש ח"י ריש ע' שיד): "כידוע גודל ערך הענין והכרח המוחלט בדורנו זה ביחוד בחינוך על טהרת הקודש הוא המחזיק את בני ובנות ישראל גם בעיקרי היהדות וכו', כמדובר בארוכה בשיחת יום ההילולא".
2) ראה גם מכתב י"א מ"ח שנה זו (אגרות-קודש שם ע' מח).
3) זח"א קע, ב.
4) פ' ראה יג, ד.
5) ישעי' מד, יג.
6) תענית כב, ב. הובא ברמב"ם הל' תעניות פ"ב הט"ו.
7) זהר ח"ב קסב, סע"ב. ח"ג רפא, ריש ע"ב. וראה סנהדרין קו, ב ובפרש"י.
8) נוסח תפלת ערבית.
9) קהלת ה, יב.
10) תנחומא ר"פ ויקרא. ועוד.
11) ראה כתובות סח, סע"א.
12) יומא עב, ב.
13) ברכות כב, א. וש"נ.
14) חולין קלג, סע"א.
15) ראה גם לעיל [תורת מנחם] ע' 135. וש"נ.
16) לשון הכתוב – ויצא כח, יב.
17) ראה זח"ב צב, א.
18) ירמי' ד, כב.
19) ד"ה באתי לגני ה'שי"ת ספ"ה (סה"מ תש"י ס"ע 118).
20) = כינוי לתושבי צפון-מזרח ארה"ב.
21) לך לך יב, ה.
22) ירושלמי פאה פ"א ה"א. הובא בלקו"ת אחרי כו, ד.
23) פתיחתא דאיכ"ר ב. וראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.
24) פ"ד ה"ג.
25) ספל"ט.
26) תהלים נ, טז. וראה הל' ת"ת שם.
27) דברים א, יג.
28) הובא בפרש"י עה"פ.
29) ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.
30) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ס"ע 280. וש"נ.
31) אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תצא (נעתק ב"היום יום" ח אדר א).
32) ראה סה"ש תש"א ע' 100. לעיל ע' 77. וש"נ.
33) ראה ברכות יז, רע"ב. סנהדרין קג, סע"א.
34) מכות יו"ד, א.
35) זח"א יב, ב. הובא בתו"א מקץ לט, ד.
36) כתובות פ"א ה"ב. וש"נ.
37) תהלים נז, ג.
38) שם קיב, ב.
39) ואתחנן ו, ז ובספרי ופרש"י עה"פ.
40) בא יו"ד, ט. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
