הושענא-רבה תשמ"א, אחר-הצהריים. שעות מספר קודם התקדש חג שמיני-עצרת ושמחת-תורה יצאה מביתו של הרב יצחק זינגר בבני-ברק תהלוכה ובראשה ספר-תורה חדש, שלא מכבר הושלמה כתיבתו. התהלוכה הגדולה חלפה ברחובות העיר, ובסיומה הוכנס הספר לארון-הקודש בבית-הכנסת של קהילת 'חוג חתם-סופר'. הרב זינגר חש כי בכך הוא סוגר מעגל וממלא חוב קדוש שנטל על עצמו לפני שנים רבות.

כשמונה שנים קודם-לכן (בשנת תשל"ג) שיתף הרב זינגר את בני-משפחתו בכוונתו לכתוב בעצמו ספר-תורה. הרעיון עורר פליאה אצל שומעיו. הרב זינגר - מלבד היותו עסוק עד מעל לראשו בניהול תלמוד-התורה 'יסודי התורה', שהוא-עצמו נמנה עם מקימיו - לא היה סופר!

"חפץ אני בכל מאודי לקיים את מצוות כתיבת ספר-תורה", נימק הרב זינגר את משאלתו. עוד הוסיף ואמר, כי נועץ בעניין עם כמה מגדולי ישראל והם עודדוהו ונתנו לו את ברכתם. נחוש כדרכו פנה הרב זינגר אל סופר מומחה שילמד אותו את אומנות הסת"ם. לאחר שלמד את המלאכה על-בורייה כתב כמה מגילות, כדי להתרגל ולצבור ניסיון.

כשחש מוכן, החל בכתיבת ספר-התורה. בחרדת-קודש בלתי רגילה עסק במלאכתו. מדי בוקר בבוקר היה טובל במקווה-טהרה  ומשלים את כל סדרי הלימוד הקבועים שלו. כל פסוק ופרשה שכתב, למד קודם-לכן ביסודיות מתוך חומש, עם פירוש רש"י ושאר מפרשי התורה.

עוד מנהג שנהג - לפני כתיבת שם ה' היה נוטל את ידיו ומדליק שני נרות. את הנרות הדליק משום שחשש שמא תתרחש הפסקת-חשמל בעיצומה של כתיבת השם הקדוש והיא תגרום לו ל'הפסק'. מכיוון שכך עשה בלילות, החיל הנהגה זו גם על כתיבה בשעות היום. לימים אף מצא רמז למנהג זה במילים "באש ובמים באנו על קידוש שמך".

כשהיה הרב זינגר כותב את ספר-התורה שלו לא היה אפשר להפריעו. לא-אחת נאלץ לבקש את סליחת אימו, על שנבצר ממנו להשיב לשיחות הטלפון שלה, כדי שלא להסיח דעת מן הכתיבה.

כשבע שנים רצופות ישב ערב-ערב ועמל ויגע בשקידה על מלאכת-הקודש. זאת, כמובן, לאחר יום גדוש ומתיש בחינוך ילדי ישראל.

בחנוכה תש"מ ערך הרב זינגר סעודה לילדיו, לרגל סיום מלאכת הכתיבה (את האותיות האחרונות ממש הותיר לכתיבה סמוך למועד הכנסת ספר-התורה). במהלך הסעודה נשא שיר-הלל מיוחד לקב"ה, שכתב לרגל המאורע. אז גם חשף את הסיבה האמיתית להחלטתו לכתוב בעצמו ספר-תורה. זה, למעשה, לב סיפורנו:

הרב זינגר נולד בעיר גרויסוורדאין שבטרנסילווניה. בגיל צעיר התייתם מאביו ועבר להתגורר אצל סבו, שהיה רבה של אחת מ'שבע הקהילות' באוסטריה. בבחרותו למד בהונגריה. מלחמת-העולם השנייה תפסה אותו בישיבה בפרשבורג. הישיבה נסגרה ותלמידיה שולחו לבתיהם.

לאחר שחזר לעיר-הולדתו, תפס את אומנות אביו, שהיה איש-חינוך. כעבור זמן-מה התחתן. למחרת החתונה שילחוהו הגרמנים למחנה-עבודה. משם התגלגל לאושוויץ ומוספר במספר אישי על זרועו. מכיוון שהיה בריא וכשיר לעבודה הועבר משם הלאה. הוא הגיע עד החזית הרוסית, שם חלה בטיפוס ושכב על סף-מוות זמן ממושך. פעם אחת שמע את הסובבים אותו חולקים ביניהם את ה'שלל' שישאיר לאחר מותו... אחד נתן עינו בשמיכתו, אחר חמד את נעליו, וכך הלאה.

כשהמוות כבר עמד להכריעו הובסו הגרמנים. חיילי הצבא האדום המשחררים שילחוהו לטיפול רפואי וכך ניצלו חייו. לאחר מכן שב לגרויסוורדאין ואל רעייתו, שממנה נפרד פחות מיממה לאחר שהתחתנו. גם עליה עברו תלאות רבות - באושוויץ ובמחנות-כפייה.

באחד הימים הראשונים לשובו הביתה הזדמן למקום כלשהו ולעיניו נגלה מחזה שזעזע אותו עד היסוד - על הרצפה התגוללו בביזיון נורא גווילי ספר-תורה. בראותו זאת אמר לעצמו כי מכיוון שחזה במחזה הנורא הזה, שומה עליו לקבל עליו תיקון לדבר. באותה שעה נדר בליבו כי לכשיזכהו הקב"ה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה - יכתוב בעצמו ספר-תורה מהודר.

כעבור זמן קצר הגיעו הרב זינגר ורעייתו למחנה-עקורים על גבול אוסטריה ושווייץ, שם גם נולדה להם בתם הבכורה. רוב יהודי המחנה היגרו משם לארה"ב, אך הרב זינגר נמשך לארץ-ישראל. בהגיעו ארצה רכש עם קרוב-משפחה משאית ופטישי-אוויר. בתקופה הבאה עבד בחציבה והשתתף בהכנת התשתית למקומות שונים; בין השאר לבניין הכנסת, לכביש דימונה ולסמינר בית-יעקב הישן בירושלים.

לאחר זמן נקרא הרב זינגר לדגל - לסייע בהקמת תלמוד-התורה של 'חוג חתם-סופר' בבני-ברק. הוא היה המורה הראשון במוסד ולאחר מכן מנהלו. אף-על-פי שראה ברכה רבה בעמלו - חש תמיד כמי שטרם קיים את נדרו.

בהושענא-רבה תשמ"א, שעות אחדות לפני כניסת החג, קויים הנדר. את שמחתו של הרב זינגר בשמחת-תורה של אותה שנה - אין לתאר.

(תודתנו לר' יחיאל זינגר מבני-ברק, שסיפר את הסיפור על חותנו הרב יצחק זינגר ז"ל, שנפטר בכ"ח באדר תשס"ד)