חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:45 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התש"פ, 5/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

כוח התורה - הקדושה שבה
דבר מלכות

"דוד מלך ישראל חי וקיים" נותן כוח לכנסת-ישראל אפילו במשך ימי הגלות - שענייני תורה ומצות יחדרו ויגיעו לעומק הגשמיות והחומריות, עד לתהום * כאשר בני-ישראל באים לבית-המקדש ומקיימים מצוותו של הקב"ה לנסך מים בשמחה - הנה על-ידי ה"שיתין" חודרת מצווה זו את הגסות של הגשם והחומר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הסדר בניסוך המים וכן ניסוך היין - שהיו מנסכים המים והיין על-גבי המזבח לתוך שני נקבים שהיו במזבח, ומשם היו מקלחין ויורדין לשיתין1.

והנה, בנוגע לשיתין - מצינו ב' דעות2, ודעה אחת היא ש"כרה דוד שיתין", והיינו, שכאשר דוד הכין את כל העניינים עבור בית-המקדש3, כרה גם שיתין, ובמקום זה העמיד שלמה את המזבח, והיין והמים שהיו מנסכים על-גבי המזבח היו יורדין לשתין.

ואיתא בגמרא4: "בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא (צף התהום למעלה) ובעא למשטפא עלמא (וביקש לשטוף את העולם). אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח (האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב את שם ה' על חרס ונשליך אותו לתהום - דרך הנקב - וישקוט). ליכא דקאמר ליה מידי (אף אחד לא אמר דבר). אמר דוד, כל דידע למימר ואינו אומר (כל היודע תשובה ואינו אומרה) כו', נשא אחיתופל קל-וחומר בעצמו - ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם על-אחת-כמה-וכמה! אמר ליה שרי וכו'".

ב. וצריך להבין5:

ישנו כלל בכל התורה שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה6. ואם-כן, הקושיא היא בשתיים: (א) לשם מה הוצרך דוד שמישהו יורה לו את הדין, בה בשעה שזהו דבר פשוט שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה? (ב) כאשר אחיתופל הורה שמותר לכתוב שם על-גבי חרס ולזרוק למים - למה הוצרך לקל-וחומר מ"לעשות שלום בין איש לאשתו", הרי היה יכול ללמוד זאת ב"בניין אב" מדוגמה של פיקוח-נפש אפילו של נפש אחת, ועל-אחת-כמה-וכמה של כל העולם?

וגם בנוגע לדוד ש"דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל (כדאיתא באבות, ש"קראו רבו אלופו ומיודעו") והוא היה שם"7 - עדיין אינו מובן: כיוון שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה, הרי זה דוחה גם את הדין שאסור להורות הלכה בפני רבו, ואם-כן, היה לו להורות הלכה בפני רבו ולפסוק את הדין, כדי להציל את העולם?

ג. והתירוץ הפשוט על זה:

מה שהיה בכוחו של החרס לסתום את הנקב של התהום - הרי זה רק לפי שנכתב עליו שם קדוש. והיינו, שפעולת הצלת העולם היא מצד הקדושה שיש בכתיבת השם על-גבי החרס ובזריקתו אחר-כך אל המים. וכדי שיהיה בזה עניין של קדושה - הרי זה רק כאשר מוצאים מקום בתורה שמותר לעשות זאת, ולולי זאת, הרי כתיבת שם על-גבי חרס על-מנת להשליכו במים, אין בה עניין של קדושה, ובמילא לא היה נעשה על-ידי זה הצלת העולם.

כלומר: בנדון דידן לא מדובר אודות עשיית פעולה שיש בה משום פיקוח-נפש שדוחה את כל התורה  כולה - שהרי החרס וכתיבת השם עליו מצד עצמם אין בכוחם להציל מהצפת התהום, ואם-כן, פעולה זו כשלעצמה היא מחיקת השם שלא לידי תועלת,

אלא יש צורך בדבר קדוש, ובעשייה באופן של קדושה - שדוקא אז תוכל פעולה זו להציל את העולם.

ולכן יש צורך למצוא דוגמה בתורה על כתיבת שם קדוש בקדושה על מנת למחקו אחרי כן, שפועלת מצד הקדושה שבדבר - שמזה יהיה ניתן ללמוד בנוגע לכתיבת שם קדוש והשלכתו במים כדי להציל מהצפת התהום.

וזהו הלימוד ב"קל-וחומר... ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" - שהתורה מצווה לכתוב את השם ולמוחקו על המים, ועל-ידי שתיית המים היה נעשה עניין ניסי - "הנקי", "אם לא שכב, הנקי, הא אם שכב חנקי8 שאין זה עניין טבעי, אלא עניין שמצד קדושה, והיינו, שהקדושה נשארת בקיומה אף-על-פי שכתיבת השם היתה מלכתחילה על-מנת למוחקו לאחרי כן; ואם-כן הוא "בשביל לשעות שלום בין איש לאשתו - לעשות שלום לכל העולם על-אחת-כמה-וכמה".

ד. ההוראה מזה בנוגע אלינו עתה - שהרי הגמרא (ותורה בכלל) אינה ספר דברי הימים לספר סיפורים, אלא התורה היא מלשון הוראה9, והתורה היא נצחית10, שבכל דור ובכל מקום יכולים ללמוד מזה עניין בנוגע להנהגתו של כל אחד ואחת בחייו ובענייניו:

כאשר ישנו עניין שלכאורה יש לו מקום אפילו בתורה - אין לשכוח שהכוח של התורה הוא מצד הקדושה שיש בה,

אבל כאשר לוקחים את התורה בגלל ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"11 - אזי יכול להיות שלא זו בלבד שלא יציל את העולם, אלא אפילו לא יפעל שלום בד' אמות של הפרט, אף-על-פי שהוא לומד את אותם עניינים שלומד פלוני, אלא שלימודו הוא בקדושה, ובאופן ש"יראתו קודמת לחכמתו" שאז "חכמתו מתקיימת"12.

כאשר התורה היא רק "חכמתכם ובינתכם" - הרי היא אמנם חכמה עמוקה, וצריך להיות בה הבנה והשגה, אבל עדיין אין זה עניין שיכולים לילך עמו ולהצליח בכל מקום.

מעלתה של התורה לגבי חוכמות חיצוניות, להבדיל, היא - שהתורה שולטת על הטבע:

חכמות בכלל - עניינן לחקור ולדרוש את הטבע של מציאות היש (לאחרי שנברא ונעשה יש), למצוא את החוקים והתכונות שלו, כדי לידע כיצד לנצל את הדבר. והיינו, שהטבע הוא שליט על החכמה, והחכמה אינה אלא שמוצאת ומגלה מה שנמצא במציאות ובטבע.

אבל התורה היא למעלה מזה שלא בערך - שהיא מושלת ושולטת על הטבע ועל המציאות, שכן, לא זו בלבד שהתורה חוקרת ודורשת כיצד נעשה מציאות ה"יש" מ"אין" (שזהו אחד העניינים שבלימוד תורה החסידות), אלא עוד זאת, שאפילו לאחרי התהוות ובריאת המציאות והיש, בכוח התורה לשנות את מציאות הטבע בהוה ובעתיד, ואפילו גם בעבר, כדאיתא בירושלמי נדרים13 על הפסוק14 "לא-ל גומר עלי", שכאשר בית-דין עיברו את השנה או החודש אזי "בתוליה חוזרין", והיינו, שהתורה היא עניין שמושל ושולט על הטבע.

אמנם, במה דברים אמורים - כאשר יהודי לומד תורה בגלל שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכוונתו בלימוד זה לקיים ציווי הבורא, כיוון שמקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול תורה,

על-דרך שהיה במתן-תורה שבני-ישראל הקדימו נעשה לנשמע15, היינו, שתחילה יעשו מה שיאמרו להם, ואחר-כך ישמעו ויבינו בשכלם למה נצטוו לעשות כן,

ואז - "תומת ישרים תנחם"16, שהתורה מוליכה אותם בדרך הישרה - שמצילים את הד' אמות הפרטיים, ומצילים את העולם מה"מבול" של "מים הזידונים" שמבחוץ לאדם, אפילו מבחוץ לאדם הגשמי ושכלו האנושי.

מה-שאין-כן כאשר "לא זכה"17, היינו, שלומד תורה בשעה שאינו מזכך ומברר את עצמו18, ובמילא הלימוד הוא בכל הגסות והישות, אלא שיש לו תענוג ("געשמאק") מצד ההבנה וההשגה שבזה, כמו בכל חכמה אחרת - אזי לא זו בלבד שהתורה אינה "סם חיים" עבורו, אלא עוד זאת, שנעשית לו היפך דסם החיים17.

ה. וזהו גם הלימוד  שניתן לנו בנוגע להעניין דכריית השיתין:

ובהקדמה - שתפקידו של האדם והחוב המוטל עליו הוא, שלא להסתפק במה שנמצא אצלו בכיס חיקו ("אין בוזעם-קעשענע") ובד' אמות שלו,

שהרי "ואהבת לרעך כמוך"19 "זה כלל גדול בתורה"20, ו"כל ישראל ערבין זה בזה"21, ולכן, ככל שייטב לו, עליו להשתדל שגם לזולתו יהיה טוב, הן בגשמיות והן ברוחניות, שגם הוא יהנה מה"טעם" של התורה ומה"ריח" של המצוות, ויקיימם בפועל ממש בחיי היום-יומיים,

והיינו, שצריך להתייגע ולחפור ("דערגרונטעווען") בכל מציאות העולם כולו, כך, שבכל העולם כולו יאיר "נר מצווה ותורה אור"22.

וזוהי נקודת מאמר רז"ל23 "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", היינו, שעל כל אחד בפרט מוטלת האחריות עבור מציאות כל העולם, ו"צריך כל אדם שיראה... כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצווה אחת הרי הכריע... את כל העולם כולו לכף זכות"24 (או ח"ו להיפך).

ו. ועניין זה מרומז בכך ש"כרה דוד שיתין":

"דוד מלך ישראל חי וקיים"25 - שנותן כוח לכנסת-ישראל אפילו במשך ימי הגלות - מורה רמז שצריכים לחפור בעומק עד התהום. והיינו, שאין להסתפק בכך שבחיצוניות ובגלוי ("אויבן-אויף") הכל מתוקן אצלו, אלא שצריך להשתדל שעניין של תורה ומצות יחדור ויגיע להעומק של הגשמיות והחומריות, עד לתהום.

אמנם, כאשר פוגשים בהגשם והחומר, יכול להיות שלא זו בלבד שאין לו כוח לברר ולזכך את הגשם והחומר ולעשות ממנו מצווה, אלא אדרבה - שהגשם והחומר עולה למעלה מעלה ורוצה להציף את המקום שבו צריכים לבנות את המזבח ובית-המקדש.

ואז בא בן-תורה ואומר, שכיוון שזהו עניין של פיקוח-נפשות שדוחה, כל התורה כולה, אין להתחשב בשום דבר, ויכולים למחוק שמו הקדוש על המים, העיקר שיוכלו לפעול עניין של מצווה כו'.

ועל זה אומרים לו: אין הדבר כן ("עס הויבט זיך ניט אן"!...); אין לך עניין שדוחה תורה! - הסיבה לכך שפיקוח-נפשות דוחה את כל התורה, היא, בגלל שישנו דין בתורה שפיקוח-נפשות יכול לדחות את התורה, ולא בגלל שפיקוח-נפשות מצד עצמו הוא למעלה מהתורה.

כאשר התורה פוסקת שישנם מקרים מיוחדים שמשום פיקוח-נפשות יכולים לעשות פעולה זו וזו - הרי זה נעשה דין בתורה כמו הדין של שמירת שבת, אכילת כשר, הנחת תפילין וכל שאר ענייני התורה ומצוותיה;

וכשם שמצוות תפילין צריכים לקיים אפילו אם לא מבינים בשכל כיצד משפיע הדבר על בריאות הגוף, ובריאות הלב והמוח, אלא צריכים לעשות זאת רק משום שכך גזר הקב"ה בתורתו - כן הוא גם במקרים מסויימים ובתנאים מיוחדים שעושים פעולה שדוחה עניינים של תורה משום פיקוח-נפשות, הרי זה רק משום שהתורה קבעה את הדין שבמצב כזה צריכים לעשות באופן כזה; כך אומרת תורה!

ולולי זאת, כאשר עושים זאת שלא כפי הוראת התורה - אזי גם כאשר מדובר בפיקוח-נפשות, הנה לא זו בלבד שלא יפעלו הצלת הנפש, אלא עוד יוסיפו שבר על שבר, והחורבן על חורבן, כיוון שעושים דבר כזה שהתורה אומרת שאין לעשות זאת אפילו משום פיקוח-נפשות.

וכאמור, שדוקא כאשר מוצאים בתורה ש"לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים", היינו, שכאשר מדובר אודות עניין פרטי אומר הקב"ה "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים", כדי להציל יהודי זה עם העניינים שלו - אזי למדים מזה קל-וחומר ש"לעשות שלום לכל העולם על-אחת-כמה-וכמה".

ז. וזוהי גם הוראה כללית באופן לימוד התורה:

אימתי יכול לימוד התוה להציל מה"מבול" של "מים הזידונים" - כמו שכתוב26 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כפי שמבאר רבינו הזקן27 שישנה אהבת ה' בכל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב28 "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ולעומת זאת ישנם ה"מים רבים" דטרדות הפרנסה, ולמטה מזה, "מים הזידונים" מהעניינים ההפכיים, ועל-זה נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" -

רק כאשר עושים זאת על-פי הוראת התורה כבנדון דידן, שהתורה אומרת שמותר לזרוק לתוך התהום שמו שנכתב בקדושה,

וכאשר עושים זאת מפני שהתורה אומרת לעשות כן - הרי זה סותם את הנקב שבפי התהום.

ולא זו בלבד שמי התהום אינם מציפים את מקום המזבח ובית-המקדש, ועל-ידי זה את כל העולם כולו, אלא אדרבה - ה"שיתין" נשארים קיימים לעד ולעולמי עולמים,

וכאשר בני-ישראל באים לבית-המקדש ומקיימים מצוותו של הקב"ה לנסך מים בשמחה (מצווה שלא נתפרשה בתורה שבכתב, אלא בתורה שבעל-פה, שזהו עניין הקשור עם אמונת חכמים) - הנה על-ידי ה"שיתין" חודרת ("דרינגט-דרוך") מצווה זו את כל עובי כדור הארץ, היינו, את כל העביות והגסות של הגשם והחומר, ומגעת עד לתהום.

ח. ועניין זה (שעל-ידי השיתין פועל ניסוך המים בכל העולם כולו) מודגש גם בעניין השמחה שב"זמן שמחתנו":

שאיבת המים לניסוך על-גבי המזבח היתה באופן של שמחה - "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"29.

ושמחה זו שנערכה ב"עזרת נשים" - היתה  מתפשטת ויוצאת להר הבית ומגעת בכל ירושלים, ש"לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה"30, ועד ש"אשה היתה בוררת חיטים לאור של בית השואבה"31.

וכיוון ש"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ-ישראל, ועתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות"32 - נמצא, שהשמחה נמשכת בכל העולם כולו, שמחה שלימה ושמחה אמיתית.

(קטעים מהתוועדות שמחת-בית-השואבה, ה'תשי"ז;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז , חלק ראשון (יח), עמ' 35-41 -  בלתי מוגה)

----------

1) סוכה מח, רע"ב (במשנה) ובפרש"י.

2) שם מט,א ובפרש"י (ד"ה מעשה) ותוס' (ד"ה א"ת). שם נג, סע"א ובפרש"י (ד"ה בשעה).

3) ראה דברי הימים-א כב,ג. דברי הימים-ב ב,ו.

4) שם נג, סע"א ואילך (ובפרש"י)

5) ראה בספרים שהובאו ב"המועדים בהלכה" (לרש"י זעווין) סוכות ריש עמ' קטז.

6) ראה יומא פב,א. וש"נ.

7) פרש"י סוכה שם.

8) נשא ה,יט ובפרש"י - מקידושין סב, רע"א. וש"נ.

9) ראה רד"ק לתהילים יט,ח. ועוד.

10) ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.

11) ואתחנן ד,ו.

12) אבות פ"ג מ"ט.

13) פ"ו סה"ח. וש"נ.

14) תהילים נז,ג.

15) שבת פח,א.

16) משלי יא,ג. וראה שבת שם, רע"ב.

17) יומא עב,ב.

18) ראה גם תו"מ חי"ד עמ' 279.

19) קדושים יט,יח.

20) תו"כ ופרש"י עה"פ.

21) שבועות לט, סע"א. וש"נ.

22) משלי ו,כג.

23) סנהדרין לז, סע"א (במשנה)

24) רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

25) נוסח קידוש לבנה (ר"ה כ"ה א).

26) שה"ש ח,ז.

27) תו"א ר"פ נח.

28) ואתחנן ו,ה.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)