נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1220 - כל המדורים ברצף
	הסוד של יוסף: להאיר את העולם
	מתקרבים לימות המשיח
	ניצוצות רחוקים
	פרשת וישב
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1220, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ' בכסלו ה'תשע"ח (08.12.2017)

 דבר מלכות

הסוד של יוסף: להאיר את העולם

יוסף יכול היה להיות ממורמר, אבל בפועל עשה את עבודתו בבית פוטיפר * גם בבית האסורים, יוסף לא התאונן על עולם השקר שבו הוא שרוי, אלא סייע ככל יכולתו לשרי פרעה * יעקב אבינו רצה הוכחה מבניו שיוסף עדיין 'חי' ברוחניות * לא זו בלבד שנותר בעולמה של תורה, אלא אף חינך את ילדיו להיות תלמידי חכמים ולא משנה למלך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע פתגם רבינו הזקן¹ שצריך לחיות עם הזמן (וכפי שנתפרשה אח"כ הכוונה בזה) – לחיות עם פרשת השבוע, וללמוד ממנה הוראות בנוגע לאופן ההנהגה בחיי היום-יום.

ובכן: בפרשת וישב, וכן בפרשת מקץ שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה, מדובר אודות עיקר תולדות חייו של יוסף. – בפרשיות שלפנ"ז מסופר אודות לידתו², ואילו בפרשת וישב מסופר³ "אלה תולדות יעקב יוסף וגו'".

ובענין זה אין צורך להתבונן בעומק הדברים; גם כאשר מפרשים פשטות הענינים (באידיש, או באיזו שפה שמבינים), אזי למדים מיד הוראה כיצד צריכה להיות הנהגתו של יהודי.

ב. בפרשת וישב⁴ מסופר אודות מכירת יוסף ל"פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים",

– מאורע שהי' שלא באשמתו, כדברי יוסף: "כי גונב גונבתי מארץ העברים"⁵, ואילו הי' יודע מראש מה שיקרה, הי' משתדל למנוע זאת כו', אבל בפועל אירעו צרות וחורבנות שלא באשמתו –

שעי"ז נותק מאביו, וגם מזקנו, ומכל סביבתו, והוצרך לעסוק בענינים שהיו זרים לו לגמרי, ולא היו שייכים כלל לעולם שלו.

והרי זה מעמד ומצב שלא הי' כמוהו אצל זקנו, ואפילו לא אצל אביו – שכן, אע"פ שיעקב הי' בבית לבן עשרים שנה, הרי בנה שם בית שהתנהל כרצונו, ע"פ דרך התורה, כמ"ש⁶ "עם לבן גרתי", "ותרי"ג מצות שמרתי", ואילו יוסף, לא הי' לו בית משלו שיתנהל כרצונו, שהרי תחילה הי' בבית פוטיפר, ואח"כ הי' במאסר, ורק ריבוי זמן לאח"ז נשא אשה.

וכיון שכן, הי' יכול להיות ממורמר ("פאַרביטערט"), ולא לעשות מלאכתו בבית פוטיפר בשלימות.

ובפועל, הנה מבלי הבט על מעמדו ומצבו, הנה לא זו בלבד שמלאכתו בבית פוטיפר היתה באמונה, אלא יתירה מזה, שע"י יוסף זכה פוטיפר להצלחה בכל עניניו, כמ"ש⁷ "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו גו'".

וטעם הדבר – כיון שזהו סדר ההנהגה של יהודי, שאינו מתפעל מכל הבלבולים, ועושה את הנדרש ממנו – להאיר את העולם!

ג. וכן בנוגע להמשך המאורעות שלאח"ז:

לא זו בלבד שפוטיפר לא הי' אסיר תודה ליוסף, אלא אדרבה: "ויקח⁸ אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"! וכל זה למה – לא באשמתו, אלא דוקא בגלל שהי' עבד נאמן ולא רצה לעשות רעה לפוטיפר, כדברי יוסף: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"⁹.

ואעפ"כ, גם לאחרי שיוסף עלה לגדולה ונעשה "משנה למלך", כדברי פרעה "על פיך ישק כל עמי"¹⁰, "ובלעדיך לא ירים איש את ידו גו"¹¹, לא שילם יוסף לפוטיפר כגמולו, אלא המשיך להתעסק באמונה במלאכתו בהנהגת מצרים, שכן, זוהי דרך ההנהגה של יהודי, שמבלי הבט על מה שעושים לו, עושה מה שהקב"ה דורש ממנו – לעשות מלאכתו באמונה!

ד. ובאופן כזה היתה הנהגתו בהיותו בבית האסורים:

כאשר "חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים", ופרעה קצף עליהם "ויתן אותם .. אל בית הסוהר מקום אשר יוסף אסור שם" – אזי "ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם וישרת אותם"¹², והיינו, שלמרות שלכאורה הי' צריך להיות להיפך, דכיון שחטאם של שר המשקים ושר האופים גדול יותר מחטאו של יוסף, שהרי הם חטאו כלפי פרעה, ואילו יוסף חטא רק כלפי שר הטבחים, היו הם צריכים לשרת את יוסף – הנה לפועל הי' יוסף המשרת שלהם.

ולכאורה, מעמד ומצב כזה, שיוסף רואה שזהו עולם של שקר, ללא צדק ויושר כו' – הי' צריך לגרום אצלו רגש של בריחה למדבר והסתגרות בעצמו, או רגש של נקמה, להשיב להם כגמולם.

ובנוגע לפועל, הנה לא זו בלבד שלא שילם להם כגמולם, אלא אדרבה – דאג לשלומם, כמסופר בהמשך הפרשה¹³: "וירא אותם והנם זועפים וישאל .. מדוע פניכם רעים היום", וכאשר ספרו לו "חלום חלמנו ופותר אין אותו", אמר להם יוסף "ספרו נא לי", והוא אכן עזר להם!

זאת ועוד: יוסף ידע שהם מחשיבים אותו ל"נער", "עבד", גנב וכו' (כפי שאמרו לפרעה: "ושם אתנו נער גו' עבד גו'"¹⁴), ואעפ"כ, כאשר היו זקוקים לפתרון חלומותיהם, עזר להם.

[ולפלא, שלמרות שהחשיבוהו ל"נער" כו', ואילו פתרון חלומות הו"ע ששייך ל"חרטומי מצרים" שהם חכמים גדולים, אעפ"כ, סיפרו לו את חלומותיהם – כי, סוכ"ס מרגיש הגוי שהוא זקוק לעזרתו של היהודי, והיהודי אכן מסייע לו].

ויתירה מזה: לאחרי שעזר להם בפתרון חלומותיהם, והי' יכול לצפות מהם גמול טובה – לא ביקש מהם שיתנו לו דבר-מה מכיסם, כי אם "והזכרתני אל פרעה"¹⁵ [וגם זה – רק "כאשר ייטב לך", היינו, כאשר יווכח לדעת שאכן נתקיים פתרון החלום, כך, שלא יצטרך לסמוך על ה"יושר" של יוסף...], ובסופו של דבר, לא קיבל יוסף אפילו טובה קטנה זו; מיד למחרת – שכח ממנו, כמ"ש¹⁶ "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".

ולאחרי שנעשה משנה למלך והי' לו כח ושליטה כו' – לא השיב לו כגמולו, אלא עסק באמונה במלאכתו בהנהגת מצרים, כנ"ל.

זהו איפוא סדר ההנהגה של יהודי – שיש לו "חשבון" עם הקב"ה, ומשער, שכנראה הוא אשם בכך שהכניסוהו לבית הסוהר, ובמילא לא נוגע לו איך מתנהגים עמו; הוא יודע שעליו למלא את תפקידו – להאיר את העולם.

ה. אך לכאורה נשאלת השאלה: סוכ"ס הי' יוסף בעצמו בשר- ודם, ואיך הי' יכול לעמוד בכל זה?!

והמענה לזה – בדברי רש"י¹⁷ "סימן מסר להם (יוסף) במה הי' עוסק כשפירש ממנו (מיעקב), בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף":

לכאורה אינו מובן: הרי בודאי הי' יעקב מאמין לי"א השבטים (כולל בנימין, שלא הי' במכירתו) שמצאו את יוסף במצרים (לאחרי שמכרוהו כו'), וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ובפרט שזוהי "מילתא דעבידי לאגלויי", שע"פ הלכה מאמינים בזה גם למי שאינו נאמן בשאר ענינים¹⁸, וא"כ, למה הוצרך יוסף למסור להם סימן?!

והביאור בזה – שיעקב הי' אמנם מאמין שיוסף חי, אבל הוא רצה לדעת אם "יוסף בני חי"¹⁹, היינו, אם יוסף חי ומתנהג לפי רצונו של יעקב!

העובדה שיוסף חי ברמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, אינה מספקת את יעקב; רצונו לידע מעמדו ומצבו של יוסף ברוחניות.

ובשביל זה, לא די בכך שהשבטים ראו את יוסף – דכיון שראו אותו למשך זמן קצר בלבד, "וישתו וישכרו עמו"²⁰, ותו לא, הרי עדיין אינם יודעים מעמדו ומצבו ברוחניות.

וכמו"כ אין שום הוכחה מזה שיוסף שולח מתנות לאביו – שהרי מדוע לא ישלח לו מתנות, הרי לא עשה לו מאומה?! ואפילו נתינת המתנות לאחיו אינה מוכיחה על מעמדו ומצבו ברוחניות – שהרי סוכ"ס אחיו הם.

ולכן, כדי לידע שמעמדו ומצבו הרוחני של יוסף הוא כרצונו של יעקב – "יוסף בני חי" – "סימן מסר להם במה הי' עוסק כשפירש ממנו כו'", היינו, שזוכר את ההלכות שלמדו יעקב, וממשיך לעסוק בהם במשך כל הזמן!

ולולי זאת – הנה בהיותו משנה למלך בארץ מצרים, וכבר נמצא שם כ"ב שנה²¹, לאחרי שעזב את בית אביו בנערותו, לא בגיל ארבעים שנה, אלא בגיל י"ז שנה – בודאי הי' יכול להתקלקל כו'; ורק ע"י הסימן שלומד תורה, ידע יעקב ש"יוסף בני חי" במשך כל כ"ב השנים.

ו. וזוהי ההוראה מהנהגתו של יוסף – שגם בהיותו במצרים עסק בתורה, הן בהיותו בבית הסוהר, והן לאח"ז, בהיותו "משנה למלך" שמנהיג את כל המדינה, גם אז עסק בתורה במשך חצי יום, ולא זו בלבד שהעסק בתורה לא הפריע להנהגת המדינה, אלא אדרבה: העסק בתורה במשך חצי יום סייע להנהגת המדינה ע"פ צדק ויושר בחציו השני של היום.

– המצריים לא ידעו שלימוד התורה מסייע להנהגת המדינה ע"פ צדק ויושר, כי גוי אינו מבין זאת (ואפילו נפש הבהמית אינה מבינה זאת), ולכן טענו: די בכך שלמדת תורה עד י"ז שנה, ואילו בנוגע לשנים שלאח"ז, עליך להסתפק בכך שאביך הזקן לומד תורה... וגם אתה, כשתגיע לשנותיו ותהי' ב"מושב זקנים", אזי תלמד תורה, אבל לא עכשיו, ובפרט בהיותך "משנה למלך"; אבל יוסף למד תורה במשך כל הזמן, ודוקא עי"ז נשאר במעמדו ומצבו הקודם.

וזהו ה"סימן שמסר להם כו'" שעי"ז ידע יעקב ש"יוסף בני חי", שכן, מהלימוד בישיבה אי אפשר לידע מה יהי' לאחרי כן; ורק כאשר רואים שגם לאחרי היציאה מהישיבה עוסקים בתורה, למרות שנמצאים בארץ מצרים – הרי זה סימן ש"יוסף בני חי".

ועוד זאת, שלא די בכך שהוא בעצמו לומד תורה, אלא צריך לידע באיזה אופן מחנך את בניו:

אם הוא מחנך אותם שגם הם יהיו "משנה למלך" – אין זה חינוך הראוי. ולא עוד אלא שאז לא יודעים גם מהו מעמדו ומצבו האמיתי של יוסף עצמו, שהרי יתכן שהסיבה לכך שהוא בעצמו לומד תורה היא בגלל שהורגל בכך מנעוריו, לפני שהי' בן י"ז שנה;

ורק כאשר רואים ששולח את בניו – מנשה ואפרים – ללמוד תורה²², הרי זה סימן שאכן נשאר יוסף במעמדו ומצבו הקודם.

וענין זה מודגש גם בשמות שקורא את בניו – מנשה ואפרים – שמות שמזכירים את מעמדו ומצבו הקודם: "מנשה" – "כי נשני אלקים את כל עמלי"²³, היינו, שהוא שוכח את כל עמלו, אבל אינו שוכח את הקב"ה; ו"אפרים" – "כי הפרני אלקים בארץ עניי"²⁴, היינו, שגם בהיותו במעמד ומצב ד"משנה למלך", נרגש אצלו שזוהי "ארץ עניי", ואילו העשירות שלו היא – ארץ הקודש, הארץ של אברהם יצחק ויעקב.

ז. ונקודת הדברים – שיוסף ידע שהכל הוא מהקב"ה ("כי הפרני אלקים גו'"), כך, שהעובדה שהוא נמצא במצרים היא בגלל שהקב"ה שלח אותו לשם²⁵, כדי להאיר את מצרים, ולכן, ממלא באמונה את תפקידו במצרים; אבל באופן שגם בהיותו שם, נשאר במעמדו ומצבו הקודם.

הוא נמצא אמנם במעמד ומצב שעל ידו מתנהלת כל ההנהגה של ארץ מצרים, שממנה ניזונים כל המדינות,

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) מצרים נתנה אמנם את ה"עודפים" ("סוּרפּלאָס") בלבד, ולא כמו אצל אברהם אבינו, שאמר "ואנכי עפר ואפר"²⁶, ולכן לקח לעצמו רק את המוכרח, ואת כל השאר נתן לאחרים²⁷, אבל יש מדינות שגם את ה"עודפים" אינם נותנים... –

ואעפ"כ, אינו מתפעל מזה, ונשאר במעמדו ומצבו הקודם, ולכן, כאשר צריך לאכול, אינו אוכל יחד עם המצריים, כמ"ש²⁸ "וישימו לו לבדו גו' ולמצרים גו' לבדם", וכאשר פרעה נוגע בכוס היין שלו (בהיותו ב"באַנקעט"), אינו שותה את היין!

ולכאורה: כיון שפרעה הוא המלך שלך, ואתה ה"משנה למלך" – היתכן שהנך מתנהג באופן כזה?!

אך האמת היא – שדוקא כאשר פרעה רואה שיוסף אינו מתפעל ממנו, ומתנהג בדרכו המיוחדת, אזי מחשיב ומעריך עוד יותר את מעלתו של יוסף, ויודע שיכול לסמוך עליו שלא יגלה את הסוד כפי שנשבע לו²⁹, משא"כ אילו הי' מתפעל מפרעה, הרי באותה מדה יכול להתפעל גם ממישהו אחר, ולגלות את הסוד...

ולא כמו אלו שטועים וחושבים שכדי שבעה"ב שעובד אצלו יעריך אותו, עליו לוותר על ההקפדה בעניני תומ"צ – שהרי אדרבה: כאשר בעה"ב רואה שהוא מתפעל ממנו ומוותר על ההקפדה בעניני תומ"צ, הרי זה מוכיח שאינו אדם בעל עקרונות, ולכן אי אפשר לסמוך על האמינות שלו גם בעניני העבודה, שהרי יתכן שמישהו אחר יציע לו סכום כסף גדול יותר, כדי שיעבור לעבוד אצלו; ורק כאשר רואה שעומד על עקרונותיו מבלי להתפעל ממנו, אזי יודע שאפשר לסמוך עליו.

וכיון שגם בהיותו במצרים נשאר יוסף במעמדו ומצבו הקודם, לכן אמר: "והעליתם את עצמותי מזה גו'"³⁰, כיון שארץ מצרים נחשבת אצלו ל"ארץ עניי", ואילו העשירות היא בארץ ישראל (כנ"ל סי"ז), ואכן כך הי' בפועל, שמשה רבינו – שקיבל תורה מסיני³¹ – התעסק בהעלאת עצמותיו של יוסף, ובאופן שארונו של יוסף הי' מהלך ביחד עם הארון שבו היו מונחים הלוחות³², ושניהם יחד נכנסו לארץ ישראל.

וכן תהי' לנו – שתמורת זה שעכשיו נמצאים בנ"י במעמד ומצב של "עצמות היבשות", יקויים היעוד³³ "אשפוך את רוחי על כל בשר", ועאכו"כ על בנ"י, רוח שעתיד להחיות בו את המתים, ועי"ז "תחיינה עצמות היבשות"³⁴, במהרה בימינו, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשכ"ח – תורת מנחם כרך נא, עמ' 419 ואילך)

__________________________________

1) סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך (נעתק ב"היום יום" ב חשון).

2) ויצא ל, כב ואילך.

3) לז, ב.

4) שם, לו. לט, א.

5) שם מ, טו.

6) וישלח לב, ה ובפרש"י.

7) פרשתנו לט, ה.

8) שם, כ.

9) שם, ט.

10) מקץ מא, מ.

11) שם, מד.

12) פרשתנו מ, א-ד.

13) שם, ו-ח.

14) מקץ מא, יב ובפרש"י.

15) פרשתנו שם, יד.

16) שם, כג.

17) ויגש מה, כז.

18) ראה ר"ה כב, ב. רמב"ם הל' קידוה"ח פ"ג הי"ד. ועוד.

19) שם, כח.

20) מקץ מג, לד.

21) פרש"י פרשתנו לז, לד.

22) פרש"י ויחי מח, א.

23) מקץ מא, נא.

24) שם, נב.

25) ראה ויגש מה, ה.

26) וירא יח, כז.

27) ראה לקו"ש חכ"ה ע' 80. וש"נ.

28) מקץ מג, לב.

29) ראה פרש"י ויחי נ, ו.

30) שם, כה.

31) אבות רפ"א.

32) סוטה יג, סע"א.

33) יואל ג, א.

34) ע"פ יחזקאל לז, ג-ד.

 משיח וגאולה בפרשה

מתקרבים לימות המשיח

גאולת אדמו"ר הזקן קשורה עם הגאולה הכללית

..בביאור שייכות כל הפירושים (גאולת רבינו הזקן, הגאולה דדוד המלך ודוד מלכא משיחא, וגאולת השכינה עם בני ישראל) – יש לומר:

תוכנה של גאולת רבינו הזקן בי"ט כסלו היא הפצת המעיינות חוצה, כידוע שעיקר עניין "יפוצו מעינותיך חוצה" התחיל לאחרי פטרבורג. וכיון שעל ידי הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא, נמצא, שגאולת רבינו הזקן ("כשקריתי . . פדה בשלום נפשי . . יצאתי בשלום") קשורה עם ה"פדה בשלום נפשי" דדוד מלכא משיחא, ובמילא גם עם ה"פדה בשלום נפשי" דהקב"ה ובני ישראל, "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ובעומק יותר - שיפוצו מעינותיך חוצה הוא התוכן דביאת המשיח וגאולת השכינה ובני ישראל, כי, תוכן הפצת המעיינות חוצה הוא שמתגלה בעולם ידיעת אלקות, וככל שהולך ומיתוסף יותר בהתגלות ידיעת אלקות בעולם, הולכים ומתקרבים יותר ל"אותו הזמן (ימות המשיח) . . (ש)לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שלא זו בלבד שהעולם לא יסתיר על אלקות (גלות השכינה), אלא אדרבה, שהעולם יהיה מכוסה לגמרי ב"דעה את ה'" (תכלית השלימות בגאולת השכינה), ועל אחת כמה וכמה בני ישראל, ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם" (תכלית השלימות בקירוב ישראל להקב"ה, "מקרב לי . . היו עמדי").

רק לגשת ולהסב אל השולחן

...ויש להוסיף במעלה המיוחדת של י"ט כסלו בשנה זו מצד מעלת השנה כולה:

שנה זו היא שנה שלימה, שחשון וכסלו שניהם שלמים, וגם שנה תמימה, שנוסף בה חודש העיבור, ובצירוף שניהם יחד נעשה מספר ימיה שפ"ה, מספר ימים הכי גדול ושלם - ריבוי ושלימות המספר בעניינים הקשורים עם בני ישראל ועם תורה ומצות, שהוא לא רק ריבוי ושלימות בכמות, אלא גם ריבוי ושלימות באיכות, ואדרבה, העיקר הוא הריבוי והשלימות באיכות, וממנו נשפע גם הריבוי והשלימות בכמות.

ומזה מובן שכל העניינים בשנה זו הם באופן של שלימות ותמימות, כולל ובמיוחד בנוגע לי"ט כסלו, שעניין "פדה בשלום נפשי" (שלום גם מלשון שלימות) הוא בתכלית השלימות.

...ועוד והוא העיקר - שתיכף ומיד נעשה בפועל ממש "פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי", שכל אחד ואחד מישראל הוא "עמדי", עם דוד מלכא משיחא, ועם הקב"ה, "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ובפרט בימינו אלה - ימות המשיח - שבהם נמצאים עכשיו, וצריכים רק "לפתוח את העיניים", ואז רואים שנמצאת כבר הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות, וכל בני ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", מוכנים בכל הפרטים ופרטי פרטים "לגשת ולהסב אל השולחן" ("צוגיין און זעצן זיך צום טיש"), שולחן ערוך בכל מטעמים ובכל טוב, החל מענייני הגאולה, לויתן ושור הבר ויין המשומר, ועוד ועיקר, "לדעת את ה'", "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(קטעים מ"יחידות כללית" מוצאי י"ט-כ' כסלו ה'תשנ"ב - מוגה. התוועדויות תשנ"ב, כרך א, עמ' 390-394)

 ניצוצי רבי

ניצוצות רחוקים

כך 'נכבש' האי ברבדוס ע"י שליחי ה'מרכז לענייני חינוך' * קירוב יהודי טהרן בפרס * הקמת מקווה בקאבול * ברית-מילה ליהודי האי ברבדוס * שטר מכירת חמץ מיוחד שהוגה ע"י הרבי כמו גם תרשים מאיר עיניים של מקווה בור על גבי בור שצייר האמן ר' זלמן קליימן ועבר הגהה של הרבי * גט כשר בסינגפור * הערה תורנית של הרבי על דבר תורה שהשמיע שליח צעיר – חלק מהשלל הרוחני של הרב שמואל פסח בוגומילסקי שנסע משך תשע שנים ב"שליחות המל"ח" [המרכז לעניני חינוך] ועוד נסיעות מטעם צעירי אגודת חב"ד וזכה להוראות הכוונות והתייחסויות מפורטות של הרבי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"רב צעיר מסייר בעולם בשליחות הרב מלובביץ", נאמר בקטע עיתונות ישראלי. "בואך לשלום, לשליח כ"ק האדמו"ר מליובאביץ שליט"א הרה"ח ר' שמואל פסח באגאמילסקי נ"י ברכה והצלחה מופלגה בשליחותך הרמה", פרסם ידיד שלו מודעה בעיתון.

שליחויות הרב בוגומילסקי

במשך תשע השנים תשט"ו-תשכ"ג ביקר הרב שמואל פסח בוגומילסקי – במסגרת "שליחות הקיץ" של ה"מרכז לעניני חינוך" – בעשרות קהילות בעולם. זכה להחזיר לצור מחצבתם יהודים רבים.

תשט"ו – עם הרב יעקב אהרן לויטין – ארצות-הברית וקנדה.

תשט"ז – עם הרב יצחק רייטפורט – איים קריביים ועוד.

תשי"ז – עם הרב שלום דובער שמטוב – טיוואן ומקסיקו.

תשי"ח – עם הרב נחמן סודאק – וושינגטון ואורגון ארה"ב ומערב קנדה.

תשי"ט – עם הרב ישראל חיים לאזאר – בכל הקהילות איים הקריביים.

תש"כ – עם הרב בנימין קליין – קראסו ארובה וברדוס – איים קריביים, קולומביה, אקוודור, פרו, בוליוויה, צ'ילי, אורגוואי, ברזיל והאי ברבדוס.

תשכ"א – עם הרב חיים סוויד – סורינאם, ברזיל וארגנטינה.

תשכ"ב – עם הרב קאפיל בכר – דרום-אפריקה, רודניה הדרומית, וקניה.

תשכ"ג – במסעו האחרון בקיץ, פורטוגל, ספרד, גיברלטר, טהרן, אפגניסטן, פקיסטאן, הודו, בורמה, יפן, פיליפינים, הונג-קונג, סינגאפור, אינדונסיה.

תשכ"ד – חורף, ביקור מיוחד בקנדה שזכה לשפע של הוראות מיוחדות מהרבי.

הרבי כתב מכתבים רבים ליהודים שהקשר עמם נוצר במהלך אותם ביקורי קיץ.

כ"ח מנחם-אב תשי"ז ('אגרות-קודש' כרך טו עמ' שסה) כותב הרבי ליהודי בשם ישראל פוגל מס. דייאגו (כאן ב'תרגום חופשי'):

שמחתי לקבל מכתבו מי"ט מנחם-אב, בו כותב אודות ביקור האברכים תלמידי הישיבה הרבנים שלום דוב שם טוב שי' ושמואל פסח שי' בוגומילסקי, ואודות המסירות למילוי שליחותם.

ושמחתי כפולה, משום ששמח הנני לא רק מהידיעה שהם עושים שליחותם באמונה, אלא גם מכך שפגשו יהודים שיודעים להעריך זאת ונענים לקריאת השליחות, וביתר פירוט שזה תרם לענינים של מעשה בפועל בחיי היומיום.. ותקותי שעל פי מאמר המשנה ..ישתדל לנצל השפעתו במלוא המידה בכל הסביבה להפיץ שם תורת חיים ומצוות.

ובמכתב נוסף:

מר שמעון שי' אלטיין

שלום וברכה!

אחרי הפסק ארוך שמחתי לקבל דרישת-שלום ממך על ידי הרב בעל מדות ובעל מרץ שמואל פסח שי' בוגומילסקי, וכן את מכתבך.

במיוחד שמחתי לקרוא בסיום מכתבו אודות קבלת פני משיח צדקנו בקרוב… מובן אשר למשיח לא נוגע כל כך כמה דולרים יהיו בכיס, וכמה בתים יותירו בגלות,

נוגע – הלב היהודי, הראש היהודי והידיים. כלומר שהשכל שבראש יהיה חדור בלימוד התורה, הלב – רגש לתורה ויהדות, ולנהוג בחיי היומיום ברוח ובהתאם להוראות תורתינו תורת חיים.

במוחש נראה שהחלטה תקיפה לנהוג כן מקילה הרבה יותר את היישום הרבה יותר מכפי שנדמה לפני כן.

יתר על כן, יכולים לעשות כן בבריאות טובה, מצב רוח טוב ובשמחה.

את מכתבו חותם הרבי:

בברכה לבשורות טובות בכל האמור לעיל, ואיחולים לבביים לכל היהודים והחברים הטובים במחנו הט' [הטהור] שליט"א.

המכתב מיום ג' אדר תשכ"ב ('אגרות-קודש' כרך כב עמודים, קמה, הובא כאן ב'תרגום-חופשי').

כ"ט אייר תש"כ. הרבי כותב איגרת מיוחדת לר' אריה שפייזמן ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' שכא – כאן ב'תרגום חופשי'):

אחרי הפסקה ארוכה נתקבל מכתבו מערב-שבת-קודש אמור ושלאחריו. ובהזדמנות זו אדגיש פעם נוספת את נחת הרוח שגרמה לי הידיעה שמסרה ע"י האברך הנעלה באגאמילסקי שב"סדר פסח" אצלו נטלו חלק אנשים רבים, ולפני-כן – סידור מכירת חמץ, ובאותו נוסח שהורו לו במענה לשאלתו כיצד לכתוב.

ואשרי חלקו שביצע זאת הן בקו של "סור מרע" הן בקו של "ועשה טוב".

וכמו שבימים ההם – פסח הראשון – היתה ההתחלה בהתנערות ממעשי ארץ מצרים, כמודגש במכתבי הכללי לחג הפסח משנה זו. והרי בכל חג מתחדשת נתינת הכח מלמעלה שוב ושוב.

יהיה, איפוא, כך גם אצלו, יבשר בשורות טובות שמוסיפים בהם – בקיום תורה ומצוות – כהוראת השם בעת נתינת התורה. בכך נכלל שהדברים יהיו מתוך מנוחה שמחה וטוב לבב.

בברכה לבשורות-טובות ולחג-השבועות שמחה-וטוב-לבב.

קצת יותר מחודש ימים קודם לכן בז' ניסן תש"כ ('אגרות-קודש' כרך יט עמודים רמו-ז) קובע הרבי במענה לשאלת הרב שפייזמן, שהועברה לרבי ע"י מו"ה שמואל פסח שי' בוגומילסקי, האם כדאי לסדר מכירת חמץ בעיר שאפשר שכמה מאלה שימכרו – בסופו-של-דבר יטלו מהחמץ בתוך ימי הפסח. "פשוט שצריך לסדר שם מכירת חמץ", ומוסיף "התועלת – ודאית. ונוסף על העיקר (הענין דבל יראה ובל ימצא) גם ההתעוררות וזכרון על-דבר איסור חמץ. מנהג אבות וכו' וכו'.

6 טעמים מסביר הרבי בקשר לחשש שמא יטלו מן החמץ באמצע חג-הפסח.

וכדי להבטיח זאת הציע הרבי להוסיף קטע בשטר המכירה – "ישראל המוכר או בא-כחו יהיה, באם ירצה, מורשה מהנכרי הקונה, ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהענינים הנמכרים" (וראה שולחן מנחם כרך ב' עמ' רצב-ג ובמקומות שהובאו שם בשולי-הגליון).

בקיץ תשכ"א דאג הרב בוגומילסקי להביא לאי "בארבאדאס" – מוהל, שעל ידו נימולו כדת וכדין ח"י יהודים שהקטן בהם היה בן שלושה חודשים והגדול בן עשרים ושתיים שנה. הרבי התבטא אז שהיה זה "הצלחה למעלה מדרך הטבע", ובאותה תקופה השמיע כמה שיחות בנוגע למילה.

ביום שמחת-תורה תשכ"ב בעת אמירת פסוקי אתה הראת לפני אמירת הפסוק יהי כבוד, אמר כ"ק אד"ש שיכריזו שפסוק זה יאמר השליח שפעל בכך "עבור הילדים שנימולו באי רחוק" ופנה אל הנ"ל שיכריז שמות כל הילדים.

אותו ר' אריה שפייזמן – שהפך למנהיג רוחני בקהילה כתוצאה מביקור השלוחים – יהודי יליד פולין שהתגורר בלובלין עד שנת תרצ"ו. הוא נמלט עם משפחתו לאי ברבדוס. אביו שלח לו שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן וכתב לו "אם אתה רוצה להישאר יהודי חרדי – למוד מספר זה". עד ביקור השלוחים וכתוצאה מביקור השלוחים אכן חזר לצור מחצבתו. כשביקר ב-770 הורה הרבי לגבאי ר' יוחנן גורדון ז"ל לתת לו עליה בתור "לוי" והרבי כתב לו מכתבים רבים (אחד מהם צוטט לעיל).

בין שלל ההוראות וההדרכות כתב הרבי לרש"פ בוגומילסקי בקשר למסעותיו בעולם:

"ויחקור שם גם בנוגע לכת"י ס' [לכתבי-יד, ספרים] יקרי המציאות וכו'".

בקשר לנסיעה להודו:

לברר באם אין נוהגים בזריקות רפואיות מיוחדות קודם הביקור שם.

הערה תורנית לנאומו של השליח

כשצא"ח המרכזית דיווחו לרבי על תוכן נאומו של הרב בוגומילסקי בטורונטו בחורף תשכ"ד – שמצוות משלוח מנות היא יחידה במינה ששייכת גם לעשירים,

העיר הרבי:

ע"ד [על דרך] גמ"ח [גמילות חסדים] (אף שבזה י"ל [יש לומר] לכאורה שעני הוא באותה שעה – אינו דא"כ ה"ז [דאם-כן הרי זה] אפשריות יתרה על צדקה אבל לא מעלה יתרה) עזוב תעזוב (חיוב כ"כ [כל כך] עד שלולא המיעוט עמו – הול"ל [היינו סבורים] שחייב אפילו בהלך וישב (הבעה"ב [הבעל-הבית])

(פרטים נוספים ראה ב'כפר חב"ד' גליון 727).

 ממעייני החסידות

פרשת וישב

וישב יעקב וגו' (לז,א)

"מגורי אביו" – עבודת הבירורים של האדם ("מגורי") צריכה להיות אך ורק מתוך כוונה לאביו שבשמים ("אביו") – שלא על מנת לקבל פרס, גשמי או רוחני.

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 77)

ובגפן שלושה שריגים (מ,י)

זה אברהם, יצחק ויעקב... אלו משה ואהרון ומרים... אלו שלושה רגלים (חולין צב)

שלושה פירושים אלה מכוּונים כנגד שלושת הקווים – חסד, גבורה, תפארת:

אברהם – הוא בחינת חסד. יצחק – גבורה. יעקב – תפארת.

משה – עניינו תורה שהיא קו האמצעי, תפארת. אהרון – כוהן, איש החסד. מרים – מלשון מרירות, גבורה.

שלושה רגלים: פסח – כנגד אברהם ("לושי ועשי עוגות"). שבועות – כנגד יצחק (קול השופר דמתן-תורה היה מאילו של יצחק). סוכות – כנגד יעקב ("ולמקנהו עשה סוכות").

(אור-התורה בראשית כרך ה' דף תתקז-קח)

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)

וישכחהו: ...מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים... (רש"י)

יוסף נענש בעוד שנתיים של מאסר משום שתלה תקווה בשר המשקים שיעזרהו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אביו עשה כן, בשעה ששלח מנחה לעשיו אחיו כדי לרצותו?! ועוד עשה יעקב, שהשפיל עצמו בשבע השתחוואות וקראו "אדוני", ולא מצאנו שנענש על כך?

אלא שורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולכן לא היה לו להקיש מהנהגת אביו להתנהגותו שלו. יעקב נזקק לכל המנחה וההשתחוואות, כי לגבי יעקב ועשיו נאמר (בראשית כה) "ולאום מלאום יאמץ", היינו שהם זה-לעומת-זה, ולפעמים מתגבר הלעומת-זה ומתאמץ להיות למעלה. לכך היה יעקב צריך להכניע את עצמו לפני עשיו באותה שעה. אבל יוסף, שלגביו אין כלל בחינת לעומת-זה, לא היה ראוי, מצד שורשו הנעלה, להכניע את עצמו לפני שר המשקים, וכשעשה כך – נענש.

(אור-התורה בראשית כרך ו, פרשת וישב דף תתרצח-2196)

* * *

האם יוסף ידע על שורשו הנעלה? התשובה היא, כן. ענייני העולם-הזה לא הטרידו את יוסף אף-פעם, גם לא בשעה שעסק בהם. גם אז הוא היה קשור ודבוק באלוקות.

(ספר-המאמרים תרע"ז עמ' קז)

* * *

החסיד הנודע ר' הלל מפאריטש נשאל פעם: נכון שיוסף, שהיה בדרגה נעלית ביותר, לא היה צריך לעשות 'כלי' בדרך הטבע להצלתו; אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כה נעלית, ואינו טוב מאביו. מדוע אם-כן נענש על כך?

השיב ר' הלל: "אַ חוש טאָר מען ניט פאַרלירן" (=חוש – אסור לאבד).

(מפי השמועה, הרה"ח ר' שלמה חיים ז"ל קסלמן)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

יום שלישי
כ"ד בכסלו

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

הדלקת נר חנוכה:

בבית-הכנסת – החנוכייה בכותל דרום, והנרות מסודרים ממזרח למערב¹ (מדליקים אותה גם בבוקר, מיום המחרת והלאה). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים². מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים לשקיעה אלא ל"פלג המנחה"³. מתחילים להדליק מצד ימין⁴. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע⁵.

אין אדם יוצא ידי-חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח-ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם⁶.

"כדי להוסיף בהתעוררות דנר-חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"⁷.

"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי-זה יש מקום לומר שגם החנוכיות⁸ כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"⁹.

* יש לזכור להדליק נר-חנוכה גם במקומות ציבוריים, כפי שהנהיג הרבי, ולעשות זאת אחרי פלג המנחה.

הדלקה בבית:

"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות'¹⁰, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה¹¹.

בין מנחה למעריב, אחר התחלת השקיעה, מדליקים נר חנוכה. הנשואים – בחגירת אבנט¹², אבל בכובע ובלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב¹³.

לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ניעורים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק עבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוון שלא לצאת בהדלקתם. אם יודעים הילדים בבירור שהאב אינו מקפיד ומדליקים תוך חצי שעה מצאת-הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ניעורים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך¹⁴.

בבית הרב לא הייתה ההדלקה ברוב עם, ואדרבה¹⁵.

בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר¹⁶.

הנהגת בית הרב, שהנשים והבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר כך – בעליהן¹⁷.

כשכ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)¹⁸.

מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים (24 ס"מ) – ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים¹⁹, אך לא מעל עשרה טפחים (80 ס"מ)²⁰. ה'שמש' קצת למעלה²¹ מן הנרות²².

"קרה וצריך היה לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידין אותה במקומה. ובכל זאת בירך בעצמו והדליק"²³.

אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול²⁴.

מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון²⁵, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, לקיים "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות"²⁶.

צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה.

מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום²⁷.

כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר-חנוכה בפתח חדרם הפרטי [באם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה²⁸.

הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כמו-כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד²⁹.

מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק³⁰.

התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' הוא נר-שעווה³¹. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה³².

אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר כל ההדלקה²⁸.

מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה³³.

מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות³⁴.

נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, ללא ברכה²⁸.

אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות דולקים עדיין²⁸.

אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה³⁵ שלא כנגד הנרות, וגם ביום הראשון והשמיני²⁸.

ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם³⁶.

* בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות, ולומד תורה³⁷.

* יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן-גדול³⁸.

* מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן³⁹.

התוועדות:

מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו⁴⁰), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום⁴¹] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה⁴², וכן בבתי-ספר, מקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא⁴³, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות⁴⁴ [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים⁴⁵]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכל להשתתף. וכן בקשר לילדים⁴⁶.

דמי חנוכה⁴⁷:

הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות⁴⁸, הן קטנים והן גדולים⁴⁹. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו⁵⁰] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ משבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי⁵¹.

הנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ"מעות חנוכה" לעשות מביתם 'בית חב"ד'⁵². אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח⁴⁸.

יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם⁵³.

חינוך:

מנהג ישראל⁵⁴ לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"⁵⁵, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכן ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי ישראל – צבאות ה'⁵⁶.

צדקה:

נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה⁵⁷, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"⁵⁸. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו⁵⁹, ובפרט ב'זאת חנוכה'⁶⁰.

בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך⁶¹.

יום רביעי,
כ"ה בכסלו, א' דחנוכה

תפילת ערבית:

בחנוכה יורד האבל לפני התיבה⁶².

בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת, מדליקים נרות בעמוד הש"ץ⁶³.

אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'⁶⁴. שכח לאומרו, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" - אינו חוזר⁶⁵. בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"⁶⁶, יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."⁶⁷.

תפילת שחרית:

נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלא ברכה, לפחות עד אחר התפילה⁶⁸. גם כעת מדליקים על-ידי שמש⁶⁹.

האבל יורד לפני התיבה, חוץ מאמירת הלל⁶². לאחר הלל, חוזר האבל לעמוד, לאמירת חצי קדיש⁷⁰.

אין לדלג לכתחילה 'ועל הניסים' כדי שיוכל לענות 'קדושה' ו'מודים'⁷¹.

לאחר חזרת הש"ץ: הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. שלושה עולים לתורה (בפרשת נשא, במדבר ז,א-יז): כהן – "ויהי ביום כלות משה... לחנוכת המזבח"; לוי – עד "מלאה קטורת"; ישראל – עד "נחשון בן עמינדב". מכסים את ספר-התורה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. וממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, בית יעקב⁷² וכו' עד סיום התפילה.

אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו⁷³.

הדלקת נר שני:

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום⁷⁴.

בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא אם כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליק תחילה את הנר החדש, משמאל לנר שהיה אמש, וממשיך משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומר: "הנרות הללו"⁷⁵.

יום חמישי
כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה

שחרית: כנ"ל. קריאת התורה למנהגנו: כהן - "ביום השני... מלאה קטורת", לוי - "פר אחד... בן צוער", ישראל - "ביום השלישי...", וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה, קורא השלישי את היום הבא⁷⁶.

יום שישי
כ"ז בכסלו, ג' דחנוכה

בו יצא לחירות אדמו"ר הזקן ממאסרו השני בשנת תקס"א⁷⁷.

שניים מקרא ואחד תרגום: ביום שישי אחר-הצהרים קוראים את כל פרשת 'מקץ' עם הפטרתה המקורית, וניתן לקרוא היום גם את הפטרת שבת חנוכה⁷⁸ (או כהנהגת רבותינו, לחזור מחר בבוקר מ'שביעי' עד גמירא עם הפטרת שבת חנוכה⁷⁹).

* יש לזכור לערוך את ההדלקה הפומבית אחרי פלג המנחה.

מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה⁸⁰], ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת⁸¹, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך⁸².

היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (אנשים המדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מבכל יום).

היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות⁸³.

* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:

א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד איתה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.

ב) להניח את החנוכייה על הכיסא יחד עם חלה כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה⁸⁴.

__________________________________

1) שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.

2) פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב. לגבי מיקום השַׁמָשׁ, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשמש הוא למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל שסמך זאת עה"פ "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש הוא דוגמת כהן גדול בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל הל' חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הע' 22.

3) מברכים רק מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, נרשם: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [=הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה".

ואכן, ידוע ומפורסם שהרבי דייק מאוד שלא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'. וכ"ה באג"ק כרך י' עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג עמ' 13, ודיוק המסופר שם - ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76.

4) שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18.

5) ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום מימי החנוכה.

6) רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.

7) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81, נדפס גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ, ובשלחן מנחם או"ח ח"ג עמ' ער (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנוכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת, וכן נוהגין בבית-חיינו, בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן. ובדרכי חיים ושלום אות תתי"ט כ' שהדליק בביהמ"ד בנרות שעווה).

8) כמדומה, זהו שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.

9) לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה (על מטבעות), כיוון שכמה מגדולי ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים את החנוכייה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות, אבל אין קפידא לעשות בצורה זו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות שעברו נהגו להדליק בחנוכייה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שבעבר היו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' ימי בראשית עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהדליק בחנוכה תש"י בחנוכייה כזאת. אף הרבי, כששהה לפעמים בספרייה (וי"א שכך נהג גם בביתו) הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכייה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.

10) בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 241 הוכיח שלפי אדמוה"ז לימוד זה הוא מן התורה.

11) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקוטי-שיחות ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג. ולהעיר שהרבי היה מדליק במנורה פשוטה דווקא.

12) ספר-המנהגים. וכן הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.

13) ספר-המנהגים. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ. לוח כולל-חב"ד. וכך הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.

14) עד עלות-השחר, שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד כתב, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם כתב, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.

15) ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 483, ועוד.

16) כך הנהיג הרבי בשנים האחרונות, ראה 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101, 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' לקו"ש חי"ב עמ' 251).

17) ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה?), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה לנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה (למרות שככל הידוע התוצאות בזה הן חיוביות, ע"ד מבצע נש"ק), המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות - בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84. וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.

18) לקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.

לכאורה צ"ע, עפ"ד הפוסקים (ראה שו"ע אדה"ז בקו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך - לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ פרט זה אינו הוראה לאחרות.

19) ספר-המנהגים.

לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים - לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).

20) שו"ע סי' תרע"א ס"ו.

21) חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ.

22) ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.

רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.

23) ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (כי בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל!). וע' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע רי / שלחן מנחם או"ח ח"ב ס"ע של. חו"מ סי' קצח ס"ב.

24) שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.

25) לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.

26) סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.

27) ספר-המנהגים.

28) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, ראה האמור בהערה 17.

29) דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ובאחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה' עמ' שלו.

30) שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.

31) ספר-המנהגים, ועיי"ש הטעם.

32) ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.

33) ספר-המנהגים שם, ע"פ האחרונים סי' תער"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.

34) ספר-המנהגים שם, ועיי"ש הטעם. ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת-הכוכבים, כגון במוצש"ק או כשמדליקים באיחור.

35) מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות") משמע לכאורה שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, ע' ס' חסידים סי' קכא וס' מהרי"ל עמ' תט. אבל ראה בהשלמה לשו"ע רבנו סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שלא ידוע שנזהרו בזה רבותינו ואנ"ש (הרה"ח רי"ל שי' גרונר, וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".

מהות המלאכה לא נתפרשה (מלבד איסור כיבוס ותפירה בכף-החיים שם ס"ק ט), ומסתבר שלא לאסור לפחות מלאכת אוכל נפש וכל מה שמותר בחוה"מ, ע"ד האמור בשו"ע רבינו סו"ס רנא.

36) רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו - יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה, כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.

37) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמיד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.

38) הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.

39) סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.

40) היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (תורת מנחם כרך כא, עמ' 295).

41) לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.

42) כמנהג רבותינו נשיאינו, היום-יום כח כסלו.

43) לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).

44) "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).

45) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

46) ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).

47) תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).

48) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.

49) שם, עמ' 199.

50) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג / שלחן מנחם או"ח ח"ג סי' שלה.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.

51) לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' ו'שלחן מנחם' שם.

52) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.

53) אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה קובץ 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.

54) גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.

55) ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.

56) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.

57) ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.

58) פרי-מגדים בא"א סי' עתר לפני ס"ק א, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.

59) 'התוועדויות' תשמ"ו חלק ב' עמ' 204 ועמ' 215.

60) לקו"ש ח"ה עמ' 444.

61) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537 ועוד.

62) ספר-המנהגים עמ' 8.

63) ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!" (ומשמע שמדליקין את כל חמשת הנרות, וכנהוג).

64) ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.

65) לוח כולל-חב"ד, ע"פ השו"ע סי' תרפ"ב ס"א. ובט"ז ס"ק ג וא"ר ס"ק ב כתבו, שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים [כ"ה ברמ"א או"ח סו"ס קפז ובסידור אדה"ז בברהמ"ז, בלא "ונפלאות". מאידך ברמ"א סי' תרפ"ב ובשו"ע אדה"ז סי' קפז ס"ח מופיע "ונפלאות"] כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו...".

66) סידור יעב"ץ (בהוצאת אשכול ח"א עמ' תסה), שלחן שלמה וערוך השלחן סי' תרפ"ב ס"ג (וכ"מ ביד אפרים וכו' שבהערה הבאה), וכ"כ בקצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק יח כ'מנהג העולם'. וסיים "ומסידור הנוסח שאומרים תחילה 'ונאמר אמן', משמע ששם הוא סיום ברכת הרחמן". וכוונתו כנראה לשלול את המובא בלוח א"י בשם האדר"ת לומר זאת מייד אחר 'אל יחסרנו' שלדעתו שם הוא סיום הברכה (הובא גם בנטעי-גבריאל הל' פורים פרק עה הע' ח), משא"כ לדידן שאין עונים שם אמן, סיום הברכה הוא ב'ונאמר אמן' (כמ"ש באג"ק ח"ז עמ' רכח [אבל שם כתב רק שסומכים על אמן זו, ולא דקאי על כל הברכה, דאל"כ מדוע "אין יכול לגזור אומר 'ואימרו אמן'" בברכת בעה"ב, כדברי שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ה מהמג"א שם]. וראה בטור סו"ס קפט: "נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב 'הרחמן' בכמה גווני", משמע שטרם נסתיימה הברכה. וראה בשו"ע אדמוה"ז שם סוס"ז), ולכן אומרים שם 'ועל הניסים'. אלא שהקצות השולחן בעצמו פסק לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א. שלא כהוראת רבותינו) שיש לענות אמן אחר 'אל יחסרנו', וצ"ע. כן צע"ק מדוע לא נאמר שסיום הברכה הוא ב"ואמרו אמן" שאחרי 'עושה שלום', בסוף כל בקשות 'הרחמן', ונסמוך על ה'אמן' שאומרים עליו.

67) רמ"א סי' תרפ"ב ס"א. ובראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם - יד אפרים, משנ"ב וכה"ח שם.

68) פרמ"ג סי' תרע"ה בא"א ס"ק ד.

69) ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו, ובשלחן מנחם שם סו"ס ער.

70) מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.

71) ס' המנהגים, משו"ת הצמח-צדק שער המילואים סי' יא (במהדורת תשנ"ד: חאו"ח סי' קיג).

72) סידור אדמוה"ז אחרי הלל. וראה שער הכולל פי"א סכ"ג.

73) שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.

74) 'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303, עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה [משמע שאם יתברר מנהגו, יוכרע הספק]". ולפלא שבס' המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ומה שהרבי נהג (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך.

75) ספר-המנהגים עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.

76) אג"ק כרך י עמ' רצו. ומשם נכנסה ההוראה ללוח כולל-חב"ד, ואחרי הפירסום שם – כתב הרבי באג"ק כרך טו עמ' כה: "וכן כתב גם הרר"ב שי' נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת" (שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח. ההוראה נשמטה מספר 'שערי הלכה ומנהג', וכבר הובאה בס' שלחן מנחם או"ח ח"ג סי' שלו).

77) החופשה השנייה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות. ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.

בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.

ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים ח"א עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).

78) היום-יום ל' סיוון. וראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ו. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קלב / שלחן מנחם ח"ב סי' קנב. לוח כולל-חב"ד.

79) 'היום יום' ד' טבת. וראה אג"ק סוף כרך ח"י.

80) לוח כולל-חב"ד.

81) ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.

82) קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.

83) היום-יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט), ספר-המנהגים.

84) הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).

במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשה שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג.