נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1222 - כל המדורים ברצף
	גם פרעה הבין שההשפעה מגיעה מיעקב
	"ודוד עבדי נשיא להם לעולם"!
	עיון ודפדוף בספרים בשבת-קודש
	פרשת ויגש
	הלכות ומנהגי חב"ד

 גיליון 1222, ערב שבת-קודש פרשת ויגש, ד' בטבת ה'תשע"ח (22.12.2017)

 דבר מלכות

גם פרעה הבין שההשפעה מגיעה מיעקב

הכוונה הפנימית של הירידה למצרים היא לצורך עלייה * המלך הוא אמנם פרעה, "מושל בכיפה", אך אפילו פרעה מבין שזקוק לברכתו של יעקב שבה תלויה השפעת המזון למצרים * גם בזמן הגלות כשישנו התוקף ד"דינא דמלכותא דינא", ניכר וגלוי לעין כל שהשפעת החיות (המזון כו') בעולם כולו היא בזכותו של יהודי * ההוראה: כל אחד צריך להפוך את ביתו הפרטי ל"מקדש מעט", בית תורה, בית תפילה ובית גמ"ח, שממנו אורה יוצאה לעולם* משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהמשך להמדובר בימים שלפנ"ז¹ – יש לנצל את הזמן שלאחרי תפילת ערבית כדי להזכיר על דבר שיעור חומש היומי, בהתאם לפתגם הידוע² של אדמו"ר הזקן (בתוספת ביאור ע"י אדמו"ר האמצעי, בתור מדריכם של צעירי החסידים, ע"פ מינוי אדמו"ר הזקן) ש"צריכים לחיות עם הזמן", כלומר, לחיות עם פרשת השבוע בכלל, ובפרט – עם חלק הפרשה השייך במיוחד ליום זה.

ובהקדמה:

כל חלק וחלק שבפרשה הוא עניין שלם בפני עצמו, פרשה גדולה בפני עצמה – שהרי אפילו פסוק אחד הוא עניין שלם בפני עצמו, ועל-אחת-כמה-וכמה חלק שלם בפרשה שיש בו כמה וכמה פסוקים.

אמנם, ביחד עם זה, ישנו גם ההמשך לחלק הפרשה דהיום שלפני זה, כפשטות הכתובים, שמדובר אודות השתלשלות המאורעות זה לאחר זה כו'.

ונוסף לזה, ישנו גם צד השוה בכל חלק הפרשה – להיותם חלקים דפרשה אחת, ומודגש ביותר במנהג בזמן הש"ס, "שלא היו כל העולים לתורה מברכים, אלא ראשון היה מברך ברכה ראשונה והאחרון היה מברך ברכה אחרונה"³, כלומר, ברכה (ראשונה ואחרונה) אחת לכל הפרשה כולה.

ב. התחלת שיעור חומש דיום השישי (שהתחלתו בלילה זה, לאחרי תפלת ערבית) – "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה"⁴.

ובענין זה מודגש הקשר לכללות פרשת ויגש – "ויגש אליו יהודה", שיהודה נגש ליוסף, שזהו גם תוכן הענין ד"את יהודה שלח לפניו אל יוסף", שיעקב שלח את יהודה אל יוסף.

ג. [...] ביאור התוכן דשיעור חומש היומי – בהמשך לשיעורים דימים שלפני זה:

בשיעורים דימים שלפני זה נתבאר הכוונה הפנימית דהירידה למצרים – "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים גו'"⁵, היינו, שזוהי שליחותו של האלקים, כדי שעל ידי הירידה למצרים יתוסף עילוי גדול עוד יותר (ירידה לצורך עלי'), כפי שממשיך בשיעור שלאחרי זה "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם"⁶, "שם" (בארץ מצרים) דייקא.

[ולהעיר מהמבואר בלקוטי תורה⁷ אודות החילוק ד"זה" ו"שם" – שהלשון "זה", דבר גלוי אשר יאמר עליו כי הוא זה, קאי על צד הקדושה, ואילו הלשון "שם", דבר הנסתר, קאי על מקום ומשכן הקליפות שנמצא "שם", עמוק מאוד למטה, כדרשת חז"ל⁸ על הפסוק⁹ "קראו שם שפרעה גו' העביר המועד".

אמנם, למרות גודל הירידה למצרים, "שם", הרי, ירידה זו היא צורך עליה, ואדרבה, לפי-ערך גודל הירידה תהיה גם העליה באופן נעלה יותר, ולכן, "כי לגוי גדול אשימך שם" דוקא].

וממשיך בשיעור היומי "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", כפירוש רש"י "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" – כדי שגם בהיותם במצרים יעסקו בלימוד התורה כו', ועל-ידי-זה ימלאו את כוונת השליחות דהירידה למצרים בתכלית השלימות.

ד. וסיום שיעור היומי – "ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה"¹⁰:

בפסוק שלפני זה¹¹ נאמר "ויברך יעקב את פרעה", ומפרש רש"י: "הוא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים". ובסיום הענין (והשיעור) נאמר (עוד הפעם) "ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה", ומפרש רש"י: "כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם .. ומה ברכה ברכו, שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את כל הארץ".

כלומר, המלך הוא אמנם פרעה, "דינא דמלכותא דינא"¹², ועד לתוקף המלכות ד"מושל בכיפה"¹³, אבל, גם פרעה יודע ורואה (ועל כל פנים – "מזלייהו חזי"¹⁴) שזקוק לברכתו של יעקב, ולא עוד, אלא שבברכתו של יעקב תלויה השפעת המזון למצרים ("מברכתו של יעקב .. פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את כל הארץ"), ועל-ידי-זה – לכל העולם כולו.

[ופשיטא, שעל-ידי-זה ראה פרעה שהנילוס אינו מציאות וממשות בפני עצמו, ועל-אחת-כמה-וכמה שלילת ענין של עבודה זרה¹⁵ – והראיה, שעליית הנילוס אינה מצד עצמו, כי אם, מצד ברכתו של יעקב].

ומתוך כך – "ויצא (יעקב) מלפני פרעה" להתיישב במצרים, כפי שממשיך בשיעור שלאחרי זה (דיום השבת) "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו . . במיטב הארץ . . כאשר צוה פרעה"¹⁶, היינו, שפרעה עוזר ומסייע לבני ישראל למלא את שליחותם בארץ מצרים, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שגם תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ארץ מצרים, "ערות הארץ"¹⁷, יהי' דירה לו ית'.

ה. ביאור הלימוד וההוראה בעבודת האדם:

"מצרים" – קאי על כל הגלויות, "כל הגלויות נקראו על שם מצרים"¹⁸, כולל גם הגלות דירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה התחתון¹⁹, אשר, תכלית הכוונה בכל ענין של גלות היא, כאמור, שליחותו של האלקים, כדי לבוא לעילוי גדול יותר כו'.

אמנם, כדי שיהודי יוכל למלא את תפקידו ושליחותו בגלות, צריך להיות הענין ד"את יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה גו'":

"יהודה" – הוא עניין ההודאה²⁰, "הפעם אודה את ה'"²¹, ועל פי תורת הבעש"ט ש"שמו אשר יקראו לו בלה"ק הוא כלי לחיות כו'"²², שמהוה ומחיה ומקיים בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט, מובן, שכל חיותו ומציאותו הוא עניין ההודאה והביטול, אשר, ענין זה הוא אצל כל אחד ואחד מישראל (בהתאם לכך שיהודה הוא מלך שבשבטים), שכן, היסוד שעליו בנוי כללות ענין עבודת היום הוא ענין ההודאה והביטול – "מודה אני לפניך".

"שלח" – לשלוח את עצמו, כלומר, לצאת מעצמו ("ארויסגיין פון זיך"), כמו שכתוב²³ "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", היינו, שעבודתו תהיה באופן של יציאה מטבעו ורגילותו כו' (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה²⁴).

"אל יוסף" – על דרך "ויגש אליו יהודה" (כנ"ל ס"ב), דקאי על עבודת התפלה, כדאיתא במדרש²⁵ שזהו עניין ד"הגשה לתפלה", "אם לתפלה אני בא כו'", וכמו כן איתא בזהר²⁶ (ומבואר בארוכה בדרושי חסידות²⁷) ד"ויגש אליו יהודה" הוא עניין סמיכת גאולה לתפילה, כי יוסף הוא ענין הגאולה ויהודה הוא עניו התפילה, "הפעם אודה את ה'", "ותעמוד מלדת", עניין העמידה והביטול שהוא עניין ההשתחוואות דשמונה עשרה.

"להורות" – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", לימוד התורה, ובזה גופא – באופן של הוראה, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא²⁸, היינו, לימוד המביא לידי מעשה, קיום המצוות.

ונוסף לזה, יוסף ויהודה רומזים לכללות הענין דתלמוד (יוסף, ועד לאופן של הוספה, "לאפשה לה"²⁹) ומעשה (יהודה)³⁰, לימוד התורה וקיום המצוות, החל ממצות הצדקה, כללות כל המצוות³¹, כולל גם עניין התפילה, "ותעמוד מלדת", ההשתחוואות דשמונה עשרה, ח"י ברכות, כנגד ח"י חוליות ד"חוט השדרה" המעמיד את כל הגוף, היינו, שהתפילה היא "עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מצוות עשה . . כמשל חוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים"³².

ועד לסיום הענין, "ויברך יעקב את פרעה" – שגם בזמן הגלות, כשישנו התוקף ד"דינא דמלכותא דינא" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר³³ "לא מרצוננו גלינו כו' ולא בכחותינו אנו נשוב כו', אבינו מלכנו ית' הגלנו כו' והוא ית' יגאלנו כו'"), ניכר וגלוי לעין כל שהשפעת החיות (המזון כו') בעולם כולו היא בזכותו של יהודי, ומתוך כך – "ויצא מלפני פרעה", למלא את תפקידו ושליחותו בארץ מצרים, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ובאופן ד"ויושב גו' במיטב הארץ", שהרי הבטיחה תורה "אם בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו גו'"³⁴, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו'"³⁵, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³⁶ – "מיטב הארץ" בגשמיות כפשוטו, שאז יכולים להוסיף במילוי התפקיד והשליחות בגלות ביתר שאת וביתר עוז.

ו. ויש להוסיף ולקשר האמור לעיל עם המדובר לאחרונה כמה וכמה פעמים על דבר בתי תורה, בתי תפלה ובתי גמ"ח:

כאו"א מישראל צריך להשתדל לעשות מביתו הפרטי – בית תורה ובית תפילה, בית שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפילה³⁷, בדוגמת בית-הכנסת ובית המדרש "מקדש מעט"³⁸, וכן בית צדקה וגמ"ח (כללות כל המצוות), עד לאופן שמגדלין בו צדקה וגמ"ח.

וענין זה מודגש גם בשיעור חומש היומי:

בית תורה – "להורות", "בית תלמוד שמשם תצא הוראה",

בית תפילה – "ויגש אליו יהודה", הגשה לתפילה, סמיכת גאולה לתפילה.

ובית צדקה וגמ"ח – כללות כל המצוות, שהרי התפלה היא "עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מ"ע", וכן צדקה וגמ"ח כפשוטו – "נילוס עולה לקראתו ומשקה את הארץ", השפעת מזון לכל הארץ.

וזוהי ההוראה שלמדים משיעור היומי בנוגע לפועל – שיש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשינו ועבודתינו לעשות לו ית' דירה בתחתונים, על-ידי-זה שבביתו הפרטי דכאו"א מישראל נעשה "מקדש מעט", בית תורה, בית תפילה ובית גמ"ח, שממנו אורה יוצאה לעולם³⁹, עד שנעשה דירה לו ית'.

* * *

ז. אמנם, בעניין זה נשאלת, לכאורה, שאלה גדולה וחזקה:

היתכן לבוא ולומר שישנו עניין חדש שנתחדש ביום זה, יום שישי דפרשת ויגש, ההוראה על-דבר בתי תורה ובתי תפילה כו' – בה בשעה שגם לפני זה עסקו כבר בעניין זה?!

ובפרט על-פי המדובר לעיל⁴⁰ על-דבר עדותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכבר השלימו את כל הענינים והפעולות כו', שכללותם ג' הקוין דתורה עבודה (תפילה) וגמ"ח, ולא נותר אלא לצחצח את הכפתורים!

ומכיוון שהשאלה היא שאלה פשוטה – הרי, גם המענה צריך להיות בפשטות:

מתן תורה – ישנו בכל יום ויום, כמודגש בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה⁴¹, שכן, "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"⁴², כמו בעת מתן תורה ממש, כמארז"ל⁴³ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", "כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש . . כאילו קבלה היום מהר סיני"⁴⁴.

ואף-על-פי-כן, ישנו יום מיוחד בשנה שבו עושים רעש הכי גדול בנוגע לנתינת התורה – באופן ש"מגדלין בו תורה":

בבוא "זמן מתן תורתנו" – קורין בתורה עשרת הדיברות, כמארז"ל⁴⁵ "אמר הקב"ה לישראל, בני, היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה", וכמנהג ישראל [שנתפשט במיוחד בשנים האחרונות, ובאופן דהלוך ומוסיף, שהרי אפילו לאחרי ביאת משיח צדקנו יהיו כל העילויים דקריאת התורה, ובפרט ב"זמן מתן תורתנו"] להביא לבית הכנסת גם את הקטנים וקטני קטנים, שגם הם יהיו נוכחים בעת קריאת עשרת הדיברות, כבמתן תורה בפעם הראשונה, ש"בנינו עורבים אותנו"⁴⁶.

כלומר, אף-על-פי שישנו העניין דמתן-תורה בכל יום, ובאותו אופן כבמתן-תורה, כאמור "מה להלן כו' אף כאן כו'", מכל מקום, בבוא "זמן מתן תורתנו", אזי נעשה הענין דמתן תורה באופן נעלה יותר, באין-ערוך.

יתירה מזה:

ב"זמן מתן תורתנו" – הרי, בהתחלת היום מברכים ברכת התורה, "נותן התורה" לשון הווה, ואחר-כך אומרים פרשת ברכת כהנים וכו' (כבכל יום), ולאחרי זה קורין בתורה עשרת הדיברות.

כלומר, בו ביום ישנו העניין דמתן-תורה באמירה ברכות התורה כפי שהוא בכל ימי השנה (ובאופן נעלה יותר – להיותו לאחרי ההכנה דערב זמן מתן תורה, אמירת התיקון וכו'), ואף-על-פי-כן, בסמיכות זמן לאחרי-זה [כשישנו עדיין המשך הפעולה דברכת התורה, שלכן, אינו צריך לברך עוד הפעם ברכת התורה (אלא אם כן עולה לתורה), מכיוון שהברכה בהתחלה היום קאי על כל היום], מתחיל עיקר ה"שטורעם" דמתן-תורה, בקריאת עשרת הדיברות, אמיתת ושלימות העניין דמתן-תורה.

ופשוט, שאין זה דבר מעושה ("א געמאַכטע זאַך"), חס ושלום, שכן, גם אם צריך לכפות ולפעול על עצמו ענין זה, אין זה אלא כדי להסיר את העניינים המבלבלים מהכרת והרגשת אמיתת העניין דמתן תורה, כבפעם הראשונה.

ומכיון שכן, הרי, שוב אין צורך לחפש תירוץ מיוחד בעניננו – שבבוא יום השישי דפ' ויגש, ומתחילים ללמוד את השיעור היומי "ואת יהודה שלח גו' להורות גו'", אזי אומר אדמו"ר הזקן לכאו"א מהלומדים, ההולכים בעקבותיו: "צריכים לחיות עם הזמן", היינו, שעכשיו מתחיל "שטורעם חדש" בעניין ד"להורות", "לתקן לו בית תלמוד", בתי תורה, ועל-דרך-זה בנוגע לעניין התפילה ("את יהודה שלח לפניו אל יוסף", "ויגש אליו יהודה"), בתי תפילה, כנ"ל בארוכה.

(משיחת אור ליום ועש"ק פרשת ויגש, ח' טבת ה'תשמ"ז. תורת מנחם תשמ"ז, כרך ב', עמ' 184 ואילך)

______________________________

1) שיחות: ה' טבת, ו' טבת.

2) "היום יום" ב' חשוון. ספר השיחות תש"ב עמוד 29 ואילך.

3) שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח-חיים הלכות שבת סימן רפ"ב סעיף ג.

4) בראשית מו,כח.

5) בראשית מה,ח.

6) מו,ג.

7) פרשת ראה לב, ריש עמוד ג.

8) ראה מסכת מועד-קטן טז, ריש ע"א.

9) ירמיהו מו,יז.

10) מז,י.

11) שם,ז.

12) גיטין י,ב.

13) ראה מכילתא בשלח יד,ה. שמות-רבה פרשה טו,י. זח"ב ו,א.

14) מגילה ג,א.

15) ראה תנחומא וארא יג. שמו"ר פ"ט,ט. פרש"י וארא ז,יז.

16) מז,יא.

17) מקץ מב,ט. שם. יב. וראה קה"ר פ"א,ד. (בסופו).

18) בראשית-רבה פרשה טז,ה.

19) ראה תניא פרק לז. אגה"ק ס"ד.

20) תורה-אור ריש פרשת ויחי. ובכ"מ.

21) ויצא כט,לה.

22) שער היחוד והאמנונה סוף פרק א.

23) ריש פרשת לך לך.

24) קונטרס משיחות ש"פ וישלח, ח"י כסלו.

25) בראשית רבה פרשתנו פרשה צג,ו.

26) ריש פרשתנו.

27) ד"ה ענין הגשת יהודה ליוסף תרכ"ט (ע' יג ואילך). ד"ה ויגש אליו יהודה תרנ"ח (ס"ע סז ואילך. ועוד.

28) יומא כו,א.

29) זח"א יב,ב. וראה הלכות תלמוד תורה לאדה"ז פרק ב הלכה ב.

30) אור התורה ריש פרשתנו. שם (כרך ה) תתקפה,א. ד"ה ענין הגשת הנ"ל. ד"ה ועבדי דוד (הא' והב') תרצ"ט (תש"ח). ועוד.

31) ראה תורה אור וישב כט,ג. לקוטי תורה פ' ראה כג,ג. תצא לט,א. ובכ"מ.

32) לקוטי תורה בלק ע,ד.

33) לקוטי דיבורים חלק ד תרצב,א. ספר המאמרים קונטרסים ח"א קעה,ב. ועוד.

34) בחוקות יכו,ג. ובפרש"י.

35) שם ד.

36) שבת סג,א. וש"נ. הובא בפרש"י על התורה: וישב לז,יז. בא יב,ב.

37) מגילה כז,רע"א.

38) יחזקאל יא,טז. מגילה כט,א.

39) ראה ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה. ועוד.

40) שיחת ה' טבת ס"ה.

41) לקוטי תורה תזריע כג,א. ובכ"מ.

42) ראה תנא דבי אליהו רבה ריש פרשה יח. ילקוט שמעוני איכה רמז תתרלד.

43) ברכות כב,א. וש"נ.

44) תורה אור יתרו סז,ב.

45) פסיקתא דרב כהנא פ' בחודש השלישי (הובא ברוקח סרצ"ו).

46) ראה תנחומא פרשתנו ב. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

"ודוד עבדי נשיא להם לעולם"!

לקחת ה"מזומן" ולהביא הגאולה

הגם שכל אחד ואחד מישראל יודע שעל-ידי הירידה בגלות יהיה "ועבדי דוד נשיא להם" – מכל-מקום הרי ידוע הפתגם שרוצים שיהיה הכול במזומן, שיהיה "דאלאָי גלות" ויבוא "משיח נאו", ובינתיים אין רואים זה בגלוי במזומן.

אך העניין יובן על-פי מאמר אדמו"ר הזקן הידוע (שכבר נדפס (מאמרים הקצרים עמ' תג. וש"נ)), שאפילו אם צדיק אחד עושה תשובה מיד משיח בא, והרי אדמו"ר הזקן אינו נותן בזה שום הגבלות, וכל אחד ואחד מישראל יכול להיות צדיק תיכף ומיד, אם-כן, העובדה שמשיח לא בא, היא באשמתך, ואם כן זהו עניין המעות במזומן, כפשטות העניין. וכשאומרים שרוצים לראות המזומנים בכיס, הרי אין הכוונה שרוצים שיהיה בכיסו הלחם והמאכל שקונה על-ידי המעות, אלא שיהיו מעות מזומנים שיוכל לקנות בהם דבר מאכל, ואחר-כך קונה בהם לחם ונוטל ידיו ומברך ורק אחר-כך אוכלו, ועל-דרך זה הוא בענייננו, שיש בכיסו ובידו וביכולתו של כל אחד ואחד להיות צדיק ולעשות תשובה, ועל-ידי זה לקבל מיד את הגאולה, ואין צריך לזה שום עבודות, אלא הרי זה ברגעא חדא ממש... ואין צריך אלא טירחא קטנה לקחת את המזומן ולהביא על ידו את הגאולה וכו'.

וזהו תוכן נקודת כל העניינים ונקודת כל הנקודות, דנקודת כל העניינים היא שיהיה ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ונקודת כל הנקודות היא שעניין זה יהיה בפועל ממש ובקרוב ממש, בעגלא דידן.

(מאמר ד"ה "ויגש", שבת-קודש פרשת ויגש, ט' בטבת תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו, כרך ב, עמ' 254)

העולם תובע שכל יהודי יעמוד במצב של גאולה

דובר ועוררו כמה פעמים לאחרונה – שלפי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, סיימו את כל ההכנות לגאולה, ועתה יש רק "להמשיך" את הגאולה בפועל לגשמיות וחומריות העולם (חומריות הנהפכת לגשמיות), בגלוי לעיני בשר.

...היום צריך רק לפקוח את העיניים ואזי יראו איך שכל העולם תובע שכל יהודי כבר יעמוד במעמד ומצב של גאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שזה גופא הטעם מדוע רואים כיום שבני-ישראל יכולים לעמוד בענייני היהדות בכל התוקף וזקיפות הקומה ("בעה"ב'שקייט") גם על אומות העולם – ואין הדבר תלוי אלא ברצונם – שכן היות שעומדים תיכף לפני הגאולה, שאז יתגלה בפועל איך "ועבדי דוד נשיא להם לעולם", "וידעו הגויים כי אני ה'" – משום כך משתקף הדבר בפועל במצב דורנו, כהכנה המובילה מיד לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ולהוסיף שזה מרומז גם ב"ויגש אליו יהודה", שבד-בבד עם הסיוע של תוקף העבודה של יוסף שבדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ישנו גם ה"ויגש אליו יהודה", משיח שיבוא בקרוב ממש, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", המגיע בסיוע ונתינת כוח של יוסף (שבדורנו), "כמוך כפרעה", (פרעה דקדושה) ד"אתפרעו ואתגליין מיניה כל נהורין".

(שבת-קודש פרשת ויגש, ז' בטבת תשנ"ב. ספר-השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 25)

 ניצוצי רבי

עיון ודפדוף בספרים בשבת-קודש

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ וכ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו הקדישו מזמנם בשבת-קודש לעיין ולקרוא בספרים – תחקיר לרגל ה' בטבת חג הספרים ("דידן נצח")

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"רבינו היה מדייק שלפני השבת-קודש יכנסו הספרים החדשים לחדר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כדי שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ יוכל לעיין בהם ביום השבת."

- כך כתב הרב מיכאל אהרן זעליגסאן ב'לקט הליכות ומנהגי שבת קודש' קה"ת, נ.י. תשע"ו עמ' נט.

מקור הדברים בדברים ששמע מאביו ר' אברהם אבא הרופא ד"ר זלגיסון, והובאו בספר תולדות ר' אברהם הרופא נ.י. תש"נ עמ' 103:

"אבי היה בקשר עם המדפיס בשנגהאי והוא הוא שהביא אתו מ'זמרת הארץ' – חבילת טופסי הספרים.. לפה [נ.י.]. הוא הגיע קרוב לסיום השבוע. כ"ק אדמו"ר שליט"א צלצל אליו להודיעו ששולח אליו שליח מיוחד (אחד התלמידים) לקבל ממנו את חבילת הספרים על מנת להביאם אליו כדי שחותנו כ"ק אדמו"ר (מהוריי"צ) יקבלם לפני השבת וכן היה.

על מנהגו של רבינו כותב רמ"א זליגסון ('לקט.. קודש' שם): "רבינו היה נוהג ללמוד ולעיין בספרים החדשים שהכניסו אליו, בסמיכות ליום השבת-קודש. פעמים היה רבינו מביע – בעת ההתוועדות דשבת-קודש – שביעות רצון והכרת תודה על מה שהזדרזו להמציא הספרים מבית הכורך, עוד לפני השבת".

כך למשל מתבטא הרבי בש"פ בא ח' שבט תשמ"ו ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' עמ' 409):

בערב שבת זה יצאו-לאור והובאו מבית הכריכה – בהשגחה פרטית – ספרי המאמרים מהשנים תר"פ תרפ"ג.. והנה מצד החביבות המיוחדת שבדבר חדש.. יש להתחיל קודם כל ("לכל לראש") עם ענין המבואר במאמר הנ"ל...

[וכן נאמר במאמר שנדפס שם עמ' 405: "ומדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו.. שיצא לאור עכשיו והובא מבית הכורך ביום ו' ערב-שבת-קודש בסמיכות לשבת-קודש שלפני יום ההילולא.."].

וכן במאמר שהשמיע בש"פ וירא תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך א' עמ' 492):

ויטע אשת בבאר שבע.. ומביא בעל יום ההולדת במאמרו על פסוק זה (דשנת תר"ן) שזכה דורנו ונדפס ויצא-לאור לפני שבת זו...

את המאמר באתי לגני תש"י – הביא הרבי לחמיו כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ ביום ששי ט' שבט אחר-הצהריים כמסופר ברשימתו (שנדפסה גם ב'לקוטי שיחות' כרך יא עמ' 218):

"באתי לגני: המאמר (הקונטרס) הובא מבית הכורך ביום וא"ו ט' שבט. כשהבאתי הקונטרס לכ"ק מו"ח אדמו"ר, מצאתיו בחדרו.. יושב על כסאו אצל שלחנו והסידור (תורה אור. ברוקלין תש"א) פתוח לפניו בע[מוד] מה: סיום הודו להוי' והתחלת פתח אלי'. הנחתי הקונטרס על השולחן, ונענע בראשו בתנועה של אישור ושביעת רצון".

- אלא שכל המובא כאן שייך לספרי ומאמרי רבותינו נשיאינו דווקא!

בשנת תשמ"ו שמעתי בשם אחד ממזכירי רבינו כי מזכירי הרבי, ביודעם את סדר יומו הצפוף של רבינו והצורך בקבלת תשובות רבות בעניינים הנוגעים ל'פיקוח נפשות', הנהיגו-השתדלו שספרים שהתקבלו ממחברי ספרים וכדומה יוכנסו לרבי לפני שבת-קודש.

[ואכן באחת הרשימות שבמדור זה כתבתי בשעתו: עפ"י סיפורי המזכירים שמשתדלים להכניס לרבי ספרים ביום ששי לפני שבת-קודש].

לאחרונה, עם חשיפתם של יומני כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ מסתבר שזה היה גם רצונו של הרבי עצמו.

במוצאי ש"ק שמות כ"א טבת תש"ה כותב כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ ביומנו ('מבית הגנזים' עמ' נז):" תמול ערב... ישבתי בחדרי ועסקתי בקריאה בספרים שונים כדרכי בכל שבת קדש שהנני לוקח לי איזה זמן לבקר – ויותר מדויק לדפדף – ספרים שונים מה שמזכירי הספרן... מביא לחדרי.

לפני-כן במוצש"ק וירא יח מר-חשון (שם עמ' נד) כותב: "תמול ערב הי' לי הענג לקרוא ולבקר חבילת ספרים אשר קנה מזכירי... וכשלשה שעות עסקתי בענג רב".

ובמוצאי ש"ק חיי [שרה] כה מ[ר] חשון (שם עמ' נו):

תמול ערב... עד התפלת ערבית... ואחרי' עד שעה אחד עשרה לילה, קראתי הספרים שונים כדרכי בכל עת אשר הספרן של אוצר ספרים והוא מזכירי... מביא לחדרי שתי תיבות ספרים מן אלו שקנה במשך העת ואני מבקרם, ובהספרים יש ממקצועות שונים בספרי קודש ולהבדיל ספרי חול ומאד מאד נהניתי איזה שעות בקריאת ספרים שונים.

העלעול בספרים – היה זה נוהגו של כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע – כפי שמספר כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ ב'ספר השיחות – ה'ש"ת עמ' 114:"היתה לו שעה קבועה ביום שהיה מעיין בספרים". כ"ק אדמו"ר נ"ע קרא לכך בלשונו הקדוש: "לעלעל [=לדפדף] לראות במאי דמשתעי, ועלעול [דפדוף] זה העניק לו את העשירות האמיתית בידיעת הענינים".

החידוש בהנהגת כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ שזה כלל גם "ספרי חול" – לפי מה שביאר הרבי בשיחות קיץ תשמ"ה במעלת בירור ספרי החול ע"י כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ.

- לעצם הענין כדאי להזכיר את הנאמר במסכת גיטין ס, א: "רבי יוחנן וריש לקיש היו מעיינין בספרא דאגדתא בשבתא".

לימוד דווקא על פי פנימיות התורה

בהזדמנות הדפיס הרה"ח ר' לייבל שי' זאיאנץ מהדורות תניא, ושלח כמה מהן בתוך קופסה נאה לרבי. הרבי יצא את ביתו כשהוא אוחז בידו האחת את הקופסה עם ספרי התניא ובידו השנייה שק שנהג ליטול עמו. הרבנית שליוותה את הרבי ביקשה את המשמש-בקודש ר' שלום-דובער גנזבורג לקחת את קופסת התניא'ות מהרבי, לחסוך ממנו את המאמץ הקשה.

למשמע הבקשה הגיב הרבי: "תניא'ס אף פעם אינן כבידות" והמשיך בדרכו, ממשיך ואוחז בתניא'ות ('בקודש פנימה', ר' יוסף אשכנזי, עמ' 51-50).

[דברים דומים אמר פעם למישהו שביקש לסייע באחיזת גמרא "לרבי תורה אינה כבדה"...].

 ממעייני החסידות

פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)

כשניגש יהודה אל יוסף היה מוכן למלחמה, כנאמר במדרש (רבה) כאן – "ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, כמה דאת אמר וייגש יואב והעם אשר עמו למלחמה".

יהודה היה מוכן לסכן את עצמו במלחמה כדי להציל ילד יהודי אחד, אשר הוא היה אחראי לשלומו – "כי עבדך ערב את הנער" (פסוק לב).

ללמדך: הורים, שהם האחראים לחינוכו של כל אחד ואחד מילדיהם, חייבים למסור את נפשם בעבור ילדיהם, כדי שהם יקבלו חינוך יהודי טהור.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 95-94)

אני יוסף העוד אבי חי (מה,ג)

וכי לא הבין יוסף שאביו חי? הלוא כל הסירוב להביא את בנימין נבע מהתנגדות יעקב, וכל הדו-שיח שלו עם אחיו סבב אודות אביו, ומדוע שאל "העוד אבי חי"?!

אלא המילים "העוד אבי חי" נאמרו בלשון תמיהה (ולא בלשון שאלה): יוסף התפלא שאביו עדיין בחיים. אמרו חז"ל כלל: "גזֵרה על המת שישתכח מן הלב", אבל על החי אין אדם מקבל תנחומין" (ראה רש"י לז,לה).

וזהו שתמה יוסף: מכיוון שאני בחיים, ובמשך כל עשרים ושתיים השנים האלה יעקב אבי התאבל עליי; כיצד הוא עדיין מחזיק מעמד?! "העוד אבי חי"?!

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 387)

כי למחיה שלחני אלקים לפניכם... לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה (מה,ה-ז)

חשכת הגלות, הלחץ והדחק של טרדות הפרנסה, מקשים על האדם להתבונן בגדולת הבורא ומונעים ממנו לגלות ולעורר את האהבה הטבעית לה' שיש בכל נפש מישראל ("אהבה מסותרת"). לכן בחמלת ה' על עמו ישראל הוא שולח להם בכל דור צדיק עליון, שהוא בחינת יוסף הצדיק, המשפיע אור לכל נשמה, היינו שנותן בה כוח לעורר ולגלות את האהבה המסותרת, על-ידי התבוננות בגדולת ה'. ככתוב (תהילים צז) "אור זרוע לצדיק".

זהו שרמז הכתוב:

"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" – יוסף 'נשלח' מדרגתו הנעלית לגלות את ה'אהבה המסותרת' בנשמות ישראל, ולהחיותן בחיים רוחניים במשך הגלות הארוכה,

"לשום לכם שארית בארץ" – בארץ העליונה, ארץ החיים,

"ולהחיות לכם לפליטה גדולה" – בימות המשיח, שאז יהיה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהילים קכו). 'אור זרוע' הנ"ל ייתן אז פריו ב'צמיחה' בריבוי מופלג.

(תורת חיים בראשית חלק ב, דף קה)

ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו (מה,יד)

ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך: על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צוואריו: על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב (רש"י)

מדוע בכה יוסף על חורבן המקדשות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על חורבן המשכן בחלקו של יוסף, ולמה לא בכה כל אחד ואחד על החורבן העתיד להתרחש בחלקו הוא?!

אלא כשאדם רואה שה'מקדש' הרוחני של חברו 'חרב' – עליו לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לחברו לתקן את המצב, ואם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצב חברו עד כדי הוזלת דמעות. לעומת זאת, כאשר ה'מקדש' הפרטי שלו חרב, אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה אלא עליו לעשות ולפעול במלוא המרץ לבנייתו מחדש.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 150-148)

וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דיברו אחיו אתו (מה,טו)

בזוהר (על הפסוק) נאמר, שנצנצה ביוסף רוח הקודש והוא בכה על גלות עשרת השבטים (זהו ש"עלֵהם" נכתב חסר יו"ד, לרמז על גלות עשרת השבטים), אך אחיו לא בכו, כי לא זכו להשראת רוח-הקודש.

אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:

ראויים היו האחים שתשרה עליהם השכינה, אולם לא שרתה עליהם משום שמכרו את יוסף ובכך גרמו להסתלקות השכינה מיעקב אביהם (ראה פרש"י בפסוק כז). לכן נענשו – מידה כנגד מידה – שגם עליהם לא תשרה השכינה, אפילו בשעה שהתוועדו אל יוסף.

(ליקוטי לוי-יצחק כרך א, עמ' קצה-קצו)

עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות נשאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)

מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו (רש"י)

מנין ששלח לו יין?

'חמר' פירושו יין, כדכתיב (דברים לב), "ודם ענב תשתה חמר", ותירגם התלמוד הירושלמי – "מן הדא יהוון שתיין כוס דחמר". וכן נאמר (תהילים עה), "ויין חמר מלא מסך", ופירש רש"י – "יין חזק". ובלשון הגמרא – 'חמרא' הוא גם חמור וגם יין.

וכיוון ש'חמֹרים' כאן חסר כתיב (בלי ו), רומז הכתוב ששלח (נוסף על החמורים) גם יין ישן הנקרא 'חמר'.

(אור-התורה בראשית, כרך ה, עמ' 1976)

* * *

המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל'יינה של תורה', שזכו לו ישראל על-ידי גלות מצרים.

לפי זה יש להוסיף שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל עליו עול תורה כחמור למשא, ככתוב (בראשית מט) "יששכר חמור גרם", ופירש רש"י: "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".

זהו מה שנאמר (שם) "אסרי לגפן עירה" – כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.

(אור-התורה בראשית כרך ה, עמ' 1976)

* * *

מצרים נמשלה לחמור, ככתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לגפן, ככתוב (תהלים פ) "גפן ממצרים תסיע". בזה ששלח יוסף חמורים טעונים יין רמז לאביו שמצרים בטלים לישראל, ויוכלו 'לבררם', ככתוב (שמות יב) "וינצלו את מצרים".

(אור-התורה כרך ה, עמ' 1976)

* * *

אומר הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:

היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ואילו "בר ולחם ומזון" – ג' לשונות אלו רומזים לג' מצות שעורכים בליל הסדר.

בכך ביקש יוסף לומר לאביו כי בסופו של דבר יֵצאו בני-ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצות וביין.

(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר כרך ב, עמ' י-יא)

כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה... שבעים (מו,כו-כז)

כל הנפש הבאה ליעקב: ...כשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש... משבאו לשם (למצרים) היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, וניתוספה להם יוכבד בין החומות (רש"י)

מדוע היה נחוץ שיושלם המספר של שבעים נפש לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים?

משום ששבעים הנפש לבית יעקב הם כנגד שבעים אומות-העולם, אשר החיוב לבררן מוטל על בני-ישראל. הדבר נרמז בפסוק (דברים לב) "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", ופירש רש"י: "למספר שבעים נפש של בני יעקב שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון".

מאחר שבירור זה החל בגלות מצרים, שהיא שורש כל הגלויות כולן, הושלם המספר שבעים לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים.

(משיחת פרשת ויגש תשל"ד)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת ויגש
ה' בטבת – 'דידן נצח'

שחרית. קריאת התורה: לשלישי, מסיימים: "ותחי רוח יעקב אביהם" (מה,כז)¹, לרביעי: "איתו מצרימה" (מו,ז), לחמישי: "הבאה מצרימה, שבעים" (מו,כז)².

* זה היום בו 'דידן נצח'³ באופן גלוי, לעיני כל העמים (בבית-המשפט הפדרלי), בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו שבספריית ליובאוויטש, בשנת תשמ"ז.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הכריז על יום זה כיום סגולה ועת רצון לדורות⁴. כמו-כן יצא בקריאה קדושה להוסיף ולהרחיב את ספריית אגודת-חסידי-חב"ד ליובאוויטש, וכן לייסד ספריות תורניות ציבוריות ולהרחיב גם את הספרייה הפרטית של כל אחד ואחד, במיוחד של ילדים ב'בית חב"ד' הפרטי שלהם, בספרי רבותינו נשיאינו ובספרי קודש בכלל.

מדברי הרבי במעמד השמחה: "כמו בעת מאסרו וגאולתו של רבנו הזקן, הרי בעל השמחה והגאולה למד מכל האירועים הוראות בעבודת ה', ואחת המסקנות שלו היתה להוסיף ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה. לאור כל זה ברורה ההוראה האלוקית הנצחית בקשר לאירוע הנוכחי, שדווקא מן הטיעונים וההאשמות כאילו אגודת-חסידי-חב"ד, כולל הספרייה שבה נמצאים הספרים וכתבי דא"ח, איננה בשימוש עבור הפצת המעיינות חוצה, הרי דווקא מטיעונים אלו יש ללמוד עתה להגביר עוד יותר את הפצת תורת רבנו ולימודה ביחיד וברבים מתוך שמחה עצומה והתלהבות, שמחה פורצת כל גדר"⁵.

מההוראות ("אבן הבוחן" דנצחון הספרים) דיום זה: להוסיף בקביעות עיתים לתורה, כולל ובמיוחד לימוד ברבים, ולכל לראש – לימוד [משניות, ועל דרך זה בספרים שנפדו] המביא לידי מעשה, עד ללימוד ההלכות ברמב"ם ושו"ע ונו"כ ועד לפנימיות התורה, ולעורר רבים לזה⁶.

רכישת⁷ ספרי קודש – שיהיו בכל בית יהודי פרטי, וגם בחדר האוכל, ספרי יסוד (נוסף לחומש, סידור, תהילים, ובבית חסידי – גם ספר התניא וכו') כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי יום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות. וכן שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם ("תניא קטן"), בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר.

וכן לדבר עם המו"לים ומוכרי הספרים על הנחה מיוחדת לרכישתם, וכל הזריז בכל זה הרי זה משובח, כולל גם על-ידי הזמנה מראש כ'מנוי' ("פרענומעראנטן") המקבל את הספר תיכף ומיד בצאתו לאור. וכן לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן – ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלשון-הקודש, או מתורגם לשפת-המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח. וכן לתת ספרי קודש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום-טוב⁸.

יום ראשון
ו' בטבת

הלילה – ליל 'ניתל'⁹: מה שנוהגים שלא ללמוד¹⁰ בליל 'ניטל', ביאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הטעם, שהוא "כדי שלא להוסיף חיות" [ב'אותו האיש', שהוא זמן לידתו, ובההולכים בשיטתו עתה¹¹]. פעם אמר: "אינני מחבב את המתמידים ששמונה שעות¹² אלו נוגעות בנפשם". והוא רק עד חצות לילה¹³ (בתל-אביב: 11:41)¹⁴.

לדעת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו¹⁵ צריך להיות המנהג בכל מדינה לפי ליל אידם של רוב הגויים (הנוצרים) במדינה זו¹⁶ בזמן הזה, דהיינו בארץ הקודש בערב זה.

יום חמישי
עשרה בטבת

תענית ציבור¹⁷.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר¹⁸. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה¹⁹.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל על ירושלים, מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים²⁰.

שחרית: הציבור אומר 'עננו' רק במנחה, אבל הש"ץ אומר 'עננו' גם בשחרית (בחזרת הש"ץ) בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"²¹. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'²².

סליחות²³:

אומרים אותן בעמידה²⁴, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, 'והוא רחום' ו'שומר ישראל'²⁵, בסדר דלהלן²⁶:

אשמנו / א-ל ארך אפים / נפילת אפים / כי עם ה' / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אזכרה מצוק²⁷ / א-ל מלך²⁸ / אלקים באו גויים / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אבן הראשה / א-ל מלך / אבותי כי בטחו²⁹ / א-ל מלך / זכור רחמיך³⁰ / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו³¹ / הרשענו ופשענו³² / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני³³ / 'אבינו מלכנו' הארוך³⁴, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'³⁵] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים³⁶.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה³⁷. קראו לתורה מי שאינו מתענה, וצר לו להודיע מפני חילול השם – יעלה³⁸.

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה³⁹. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור⁴⁰.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין 'בשם' ל"ה'" כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'⁴¹.

שיעורי תורה: לכאורה יש מקום (לנוהגים בכיו"ב) ללמוד היום מעניינא דיומא בתנ"ך (מלכים-ב כה,א-ג. ירמיה לט,א. נב,ד-ה. יחזקאל כד)⁴².

צדקה: בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום⁴³.

תפילת מנחה:

"בשעה מאוחרת"⁴⁴. סדרה: וידבר וקטורת, אנא בכוח, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, תפילת שמונה-עשרה⁴⁵.

במנחה אומר גם היחיד 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע". אם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'.

הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם גם בתפילה זו⁴⁶, רק באם התפילה היא לאחר פלג המנחה. וכשאין נושאים כפיים, אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון, 'אבינו מלכנו', קדיש תתקבל, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים.

"דברי כיבושין": כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על-פי המשנה, לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה⁴⁷.

תפילת ערבית: אם קשה לציבור להמתין⁴⁸, יש להתחיל ערבית כך שיגיעו בשעת צאת הכוכבים לקריאת-שמע, ולפחות – שיסיימו בשעה זו תפילת ערבית, ויקראו אז קריאת-שמע בזמנה.

__________________________

1) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 175 (בלתי מוגה).

2) כך קרא הבעל-קורא אצל הרבי, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, כנדפס בחומש 'תורה תמימה' (ההפסקים וכד' הנדפסים שם הם כמנהג ישראל ברוסיה בשעתו. בחומש זה השתמש הרבי לשמיעת קרה"ת וקריאת ההפטרות), וכ"ה בחומשים הרגילים ובס' חת"ת.

3) ראה סיפור חז"ל אודות הכרזה זו - ויקרא רבה פכ"ד,ג. משמעותה בעבודת ה' נתבארה בהתוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 243.

4) בסיום חזרת הש"ץ ביום זה (בשנת תשמ"ז), החל הש"ץ (הרה"ח ר' זאב-יחזקאל שי' הכהן כץ) לומר קדיש. הרבי הביע תמיהה על כך, ונענה שיש (ואכן היה) חתן בבית-הכנסת.

5) תקציר – ע"פ 'ימי חב"ד'.

בשעתו נמשכה השמחה שבעת ימים, כאשר בכל יום היה הרבי אומר שיחה מיוחדת. בשיחת ש"פ ויגש אמר בין השאר: "יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא עניין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר: 'עימדו הכן כולכם, לבניין בית-המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא!'" (התוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 203).

השיחה האחרונה, אור לי"ב טבת, הוקדשה להצעות להכנות לקראת יו"ד שבט, לכל אנ"ש ולכל ישראל, אנשים נשים וטף, ביניהן הוספה בתורה ובצדקה, כולל בהפצת המעיינות חוצה, עריכת 'בחינות' ע"י 'עשה לך רב' של כל אחד ואחת מדי עשרה ימים, ודיווח מלא עליהן לרבי (שם, עמ' 236).

6) התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 164-174. סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 211-212.

7) השנה בערב שבת או במוצאי השבת וכיו"ב, כמובן.

8) התוועדויות תשמ"ח שם עמ' 171-173, תשמ"ט שם עמ' 103. סה"ש תשנ"ב עמ' 227, 360, 488.

9) ב'רשימות היומן' עמ' שיג, שסה, ב'היום יום' יז טבת ובס' השיחות תש"נ ח"א עמ' 192 – נכתב בתי"ו (כמו במחזור ויטרי הל' שחיטה סי' פ, בתרומת הדשן סי' קצה, ובד"מ יו"ד סו"ס קמח – במהדורות ללא צנזורה. מאידך באג"ק חי"ג עמ' קכ וחי"ד עמ' שנב, ובאגרת שבלקוטי-שיחות חט"ו עמ' 545, כמו בס' המנהגים טירנא בהגהות המנהגים סי' יד, בכפתור ופרח פ"י ובלבוש יו"ד שם – נכתב בטי"ת). וכתב הרבי בלקוטי-שיחות שם: ניטל – רמז להעדר, וי"א ניתל – מלשון נתלה, הוא [=כינוי ל]זמן לידת אותו האיש (נאטאל בלטינית = לידה).

10) [אבל לומדים את המשניות של האבלים לאחר התפילה כרגיל]. גם חסידות אין לומדים. בשידור הרדיו בלילה זה שהיה מיועד בקביעות לשיעור התניא שנאמר ע"י הרה"ח ר' יוסף וינברג, הורה לו הרבי לספר סיפורים מרבותינו נשיאינו - כ"ז מגיליון 'כפר חב"ד' מס' 646 עמ' 15 (כאמור ב'רשימות היומן' עמ' שסה: "גם דא"ח לא היה [אדנ"ע] לומד [ב'ניתל'], וגם לא למיגרס", ולא כאמור ב'רשימות' קודמות, 'רשימות היומן' עמ' שיג, בשם אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, שאי-הלימוד בניתל אינו שייך ללימוד חסידות. ואולי בדרגת לימוד החסידות של רבותינו נשיאינו הוא עניין אחר, שאין ממנו יניקה, ולכן מסופר ב'רשימות היומן' עמ' שסה הנ"ל שהצמח-צדק למד בלילה זה, אבל כש"הזכירו לו" – הפסיק). ואולי משום כך אמר הרבי פעם שיחה קצרה בליל ניטל (התוועדויות תש"נ ח"ב עמ' 59).

11) לקוטי שיחות כרך טו עמ' 554.

12) ב"היום יום עם הערות וציונים" ח"א, מציע לפרש זאת, היות ו'סדר נגלה' בליובאוויטש נמשך 8 שעות (קונטרס עץ החיים ס"פ כב), הכוונה שאינו מרוצה מאלה המתעקשים להשלים את מניין השעות גם ביום זה.

13) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, לוח 'היום יום' יז טבת.

צ"ב אם נהגו להימנע מלימוד מתחילת השקיעה (כמנהג 'רוב עדות החסידים' שבלוח דבר בעתו. ובס' נטעי גבריאל שם פ"ב הע' ט' כתב שכן מנהג חב"ד. וצ"ב מקורו), או מצאת הכוכבים בלבד [וראה ב'התקשרות' גיליון רפג עמ' 18 וגיליון שלג עמ' 19 בנדון. וכל עוד יש ספק בזה, יש לנהוג כדברי הרבי (אג"ק חי"ד עמ' שנב): "וכיוון שלעניין ביטול תורה חידוש גדול הוא, ולכן אין לך בו אלא חידושו"].

14) לעניין עונה ראה בשערי הל' ומנהג ח"ד עמ' קלב, ודיון בזה ב'התקשרות' גיליון תש"ו עמ' 18, ומסיק שעכ"פ אין ראיה משם להחמיר בליל טבילה אחר חצות.

15) לקוטי-שיחות הנ"ל. ומציין שזה דלא כדמשמע בס' 'דרכי חיים ושלום' סי' תתכ"ה. אג"ק חי"ג עמ' קכ. חי"ד הנ"ל.

16) במכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לשמועתו שבארה"ק ת"ו אין נוהגין בזה כלל (ובטח שמע זה מבר-סמכא ביותר [ז"א שהרבי מפקפק בזה]) - אם נכונה השמועה, אולי אפשר לומר הטעם, שכיוון שפשטה שם (מלבד תקופות קצרות, כידוע) ממשלת הישמעאלים, ותלוי בשר של מעלה, לא היה מלכתחילה עניין לניטל שם. ובמילא אין החשש דלהוסיף חיות" - אג"ק חי"ג הנ"ל. וכנראה בא רק ללמד זכות, שהרי באג"ק חי"ד הנ"ל מורה פרטים בהנהגה זו לשואל מירושלים ת"ו. ובשיחת כ' כסלו ה'תשל"ז (הנחת הת' סל"ח, בלתי מוגה) נאמר: "תלוי אם יש במקום זה עניין של ע"ז. ולכן במקומות כמו מרוקו ותימן לא נזהרו ב'ניטל', כיוון שאינם קשורים עם הנוצרים" [זאת למרות שהנוצרים (הצרפתים) שלטו במרוקו בדורות האחרונים]. ולכן, בארה"ק שיש הרבה ע"ז וחגאותיהם נערכות ברעש גדול, ברור שיש להיזהר בזה. ואכן בין אנ"ש בארה"ק כיום נפוץ ומקובל להיזהר בזה בפשיטות. וראה קובץ 'מוריה' גיליון קסא ובלוח 'דבר בעתו' ביום זה, בעניין מנהגי ישראל בליל ניטל בכלל, ובארה"ק בפרט.

17) יום זה הוא התחלת המצור על ירושלים, שהוא המקור לכל הצרות והגלות, ולכן ישנה בו חומרא לגבי שאר הצומות (ראה לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 267. כרך ט"ו עמ' 420 הערה 78 וש"נ). ומידה טובה מרובה, שכן הוא גם בנוגע לחלק הטוב ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" דיום זה, הן העניין המשותף בכל הצומות, והן העניין הטוב שבמאורע הפרטי דעשרה בטבת, 'סמך' מלשון 'סומך נופלים', שמודגשים בעשרה בטבת יותר מאשר בשאר הצומות – לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 464.

18) סידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' (שהצום מתחיל בעלות השחר). וראה הנסמן ב'התקשרות', גיליון רפב עמ' 18 הע' 4.

19) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.

20) ראה משנ"ב סי' תק"נ ס"ק ה, כף-החיים שם ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

21) ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח. בשו"ת שם דן לומר עננו אף בלא "שבעה שאכלו פחות מכשיעור" האמורים שם, ובפסקי-דינים (שנכתב אח"כ) הורה כן למעשה, ואף באג"ק כ"ק אדמו"ר חט"ז עמ' שיג ובהגהותיו ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (ראה לוח זה ביום תענית אסתר) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל [וכן הורה בעל תה"ד – הובא בס' לקט-יושר] (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).

22) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

23) סידור תהילת ה' (הישן) עמ' 356.

אם חלה ברית-מילה היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, ואף בחתן בז' ימי המשתה (ואף ביום חופתו) אף שאין אומרים תחנון, אומרים סליחות ווידוי כרגיל. וי"א שהחתן ובעל הברית עצמם לא יאמרו סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדמוה"ז סי' קלא ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357. אבל למעשה כן אומרים).

לעניין 'אבינו מלכנו', חידש הרבי שאמירתו תלויה בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. וכן נדפס בהסכמת הרבי בסידורי תהילת ה' משנת תשל"ח ואילך בשולי-הגיליון לפני 'למנצח יענך'. וצ"ע שבס' 'שיחות-קודש' תש"מ ח"א עמ' 865 מסופר, שבצום גדליה תש"מ הי' חתן במניין של הרבי ולכן לא אמרו סליחות, וכשעמדו לומר קדיש אחר שמו"ע הורה הרבי לומר 'אבינו מלכנו', עיי"ש. ראה גם 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. 'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

24) מובא מס' קיצור של"ה.

25) כך נהגו תמיד במניין של הרבי בתענית ציבור שחלה בימי שני וחמישי (ואינו דומה לסדר הסליחות דצום-גדליה, כי שם נכלל 'שומר ישראל' בנוסח ה'סליחות' עצמן).

26) ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.

27) בבית האחרון של פיוט זה, נדפס "גִלה (לשון עבר) לי טובו", ולכאורה, כיוון שזאת בקשה, צ"ל "יגלה" (לשון עתיד), וכן הוא בסידורים: יעב"ץ (המקורי, הוצאת אשכול ח"ב עמ' תצג) ואוצר התפילות (ח"ב עמ' 106).

28) וצ"ל בו "כמו שהודעת", כנדפס בסידורי 'תהלת ה'' הישנים (ולא "כהודעת" כנדפס במחזור השלם וב'סליחות – מנהג חב"ד'), וכך נשמע בבירור מהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת.

29) פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות – חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'ליקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך במראות-קודש מעשרה בטבת תשמ"ט ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון בין בית לבית.

30) סידור תהילת ה' עמ' 347. וצ"ל בו "פקדנו בישועתך" בלא ו', כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

31) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. אחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.

32) מדלגים "או"א . . אשמנו... סרנו... ", כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה (ס' המנהגים עמ' 53). וי"א שהרבי היה מדלג גם "הרשענו ופשענו".

33) במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).

34) כולו יחדיו ש"ץ וקהל מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).

בסידורי תורה-אור ותהילת ה', ובשנים האחרונות גם במחזור השלם, נדפס: זכויות ה-ז' בשבא וה-כ' בשורוק, וכ"ה בלוח התיקון לסידור תו"א, נ.י. תש"א. ואילו במחזור השלם מהשנים תשל"ג-ה: זכיות ה-ז' בקמץ וה-כ' בחיריק. וראה סידור 'עבודת ישראל' עמ' 110, ערוך השלם ערך זך א' בסופו, ועוד.

35) ספר-המנהגים עמ' 45. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' קסג. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גליון נח עמ' קלז.

36) ספר-המנהגים שם. וש"נ.

37) שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי). במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצמח-צדק הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).

38) לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.

39) שערי-אפרים שער ח סעיף קז.

40) וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.

41) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה. ולהעיר, שמהפסק-טעמים זה (בניגוד לפסוקים שבהם קרא אברהם בשם ה', שם אין הפסק בין "בשם" ל"ה'") הוכיח הראב"ע (לעיל לג,יט) שהפירוש הוא שה' קרא, וכ"ד החזקוני, הספורנו ועוד, ואילו התרגומים, רש"י (לפי' הרא"ם) והאברבנאל פירשו שמשה קרא (ע' בתורה שלימה עה"פ). וכבר כתב הרבי, שחייבים לקרוא בתורה בדיוק לפי טעמי-המקרא אף אם אינם מתאימים לפשט הפסוק (לקוטי-שיחות כרך טז עמ' 572). אמנם באבודרהם 'סדר תפילות התעניות ופירושן' (בדפוס ירושלים תשכ"ג ס"ע רנא) כתב זאת בקשר לתפילה, וסיים "ורוב ההמון טועים בזה". ולמעשה לפי הנהוג, כשאומרים 'א-ל מלך', שסיומו הוא בלשון הפסוק, מסיים הש"ץ 'בשם ה'' בהפסק בין 'בשם ל'ה'', ואילו כשאומרים 'א-ל ארך אפיים' מסיים 'בשם ה' (ושם נאמר)' ללא הפסק, וכן נהג הרבי כש"ץ. וע"ע.

42) ע"פ המובא בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 בקשר לי"ז בתמוז ות"ב.

43) והטעם, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש – 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה.

44) ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה (מלקוטי-דיבורים כרך א עמ' 216. ושם: "לא אחרי השקיעה, אלא בשעות המאוחרות, למשל בשעה 8 בשבעה-עשר בתמוז ובשעה 7 בתשעה באב" והוא לערך עד כחצי שעה לפני השקיעה שם). וזאת ע"פ הגמ' (תענית כו,סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".

45) לוח כולל-חב"ד.

46) שם (שלא כמנהג חסידי פולין וכו' בארה"ק כיום שאינם נ"כ כלל בתפילה זו – לוח 'דבר בעיתו'. מסתבר שנמנעו מזה כיוון שהם רגילים להתפלל מנחה באיחור. וע' כף-החיים שם ס"ק ד). ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח, שזהו פי' 'סמוך' שבגמ' הנ"ל, ע"ד "סמוך למנחה". וראה ילקוט-יוסף - מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ), ולא כהאשכנזים המקילין מפלג המנחה ואילך. כן הובאו בספרים הנ"ל שם דעות אודות אמירת הש"ץ "או"א, ברכנו..." לפני הזמן הראוי לנ"כ, ולכאורה בזה אין להקפיד כ"כ, ראה בשו"ע אדמוה"ז סו"ס קכט מהרמ"א שם.

47) לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל כמנהג קבוע אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).

48) כמובן, אין לאחר תפילת ערבית משך-זמן לאחר צה"כ, שהרי תמיד יש כאלה שקשה עליהם התענית, ואכן במוצאי תעניות התפלל הרבי ערבית די מוקדם. אך מאידך אין להקדים ללא צורך, וראה במטה-אפרים סי' תר"ב סכ"ט.